לראשונה מתפרסמים כל החומרים באתר בפרק " מה חדש " והם נותרים במדור זה שבועיים מיום הפרסום. לאחר מכן , החומרים נשמרים באתר על פי הקטגוריות השונות הרשומות אנכית משמאל לדף זה.
שלביהמעבר מהאתר הנוכחי אל האתר הישן: בסרגל העליון {ברקע הכחול } במסך זה , הפעלה { לחיצה }" לאתר הישן ". ההפעלה { לחיצה } על כותרת זו תעביר אתכם אל האתר הישן , בו חומרים רבים ומגוונים השמורים מראשית ייסוד "האתר החופשי של בני קריית חיים."
האתר הוא מיזם התנדבותי ללא מטרות רווח הנועד לשימור המורשת ותולדות קריית חיים. תודה לכל אלה שבאדיבותם מתפרסמות כאן יצירותיהן. אין בכוונתנו להפר זכויות יוצרים .המבקש להסיר חומר כלשהו מתוקף "חוק זכויות יוצרים " ומטעמי צנעת הפרט, אנא הודיעונו ונפעל בהתאם. אין לעשות שימוש לרעה בכל התכנים המופיעים באתר.
היֹה היה אחד טוב לב אבל קצת טמבל אחד שכבר צבר הרבה שעות של סבל עד שיום אחד פגש במזל שהעיף אותו לארץ בחלל כן תבכה תשפוך פרצוף של עגל שהולך תמיד הפוך כזה מן טמבל
טמבל, טמבל
באמצע השדה פתאום ראה הטמבל כיסאות שלושה לכל כיסא יש דגל כיסא של אורחים כיסא של קצינים וכורסא רכה למלכים על הכיסא של האורחים ישב הטמבל בלי שום כיף כל כך עייף מרגיש באבל
טמבל, טמבל
הוא רק ישב לא הספיק להתרווח המשרתים מזגו חבית של יין לאורח אכל מהסיר שתה כמו חזיר והרגיש חזק כמו פר צעיר אחרי שהמטומטם שתה עוד ספל לכיסא של הקצין עבר הטמבל
טמבל, טמבל
על הכסא הזה הרגיש פתאום בכח גבר עם ביצים אבל בלי מוח הוא גייס ת'אומה ושידר ת'סיסמא האידיוט הכריז מלחמה הצבא שלו כבש לו את הדרך לעבור לשבת על כיסא המלך
על הכסא המלך הוא דפק עם הרגליים בשמחת שלטון צרח עד השמיים תהיו אבירים תהיו חברים מילה אחת שלי אתם גמורים אפילו אלוהים נקשר בחבל הוא החזיק אותם ממש קצר הטמבל
טמבל, טמבל
אבל הטמבל איש טוב לב לכן נראה לו לחלק לעם את כל מה שהיה לו ואז הכיסא התנדנד כמו ערסל הטיפש התעלף ונפל הוא התעורר בערמה של קש וזבל בבגדים בהם נולד עירום וטמבל
אלי רביד, ליישי : דני קמפל , יליד 1937, הלך לעולמו. משפחת קמפל , ההורים יעקב ואסתר גרה ברחוב י'ח מספר 6 { היום רחוב אהרון ציזלינג }בקרית חיים , עם ילדיהם שושנה ודני. עם דני היינו ב"גן טובה " ,למדנו בבית הספר עממי א'{ ארלוזורוב },ובית הספר התיכון.גדלנו יחד בקריה עד התגייסותנו לצבא. דני היה חניך תנועת " השומר הצעיר ", בקבוצת הנערות והנערים שהקימו את קבוץ נירים. היטיב לרקוד. בלט בכישרונותיו ואהבותיו לחיות ולטבע. הקים את ביתו בנחלת יהודה { ראשון לציון } ובחצרו גידל סוסים ובעלי חיים רבים. במקצועו היה יזם ואדריכל נוף .
אנו משתתפים בצער בני המשפחה.
דן קמפל ז'ל { 1937-2024},בחזית התמונה , משמאל , לצידו של יוסי חסין ז'ל חברו הטוב שנים ארוכות.
עירית רימון -ניידורף: לזכרו של הדוד שלי, סמ'ר אמיר כפתורי, בן קריית חיים , שנפל במלחמת יום כיפור. העברה מ" זיכרונות ילדות קריית חיים" { פורסם לראשונה אוקטובר 2023}.
רק לפני שנה ציינו 50 שנה למלחמת יום כיפור – המלחמה שהייתה תוצאת המחדל הגדול הראשון.במשך 50 שנה אמא שלי חיכתה לרגע שיהיו לה מספיק כוחות להנציח את אחיה האהוב, סמ"ר אמיר כפתורי ז"ל, שנפל באותה מלחמה ארורה.השיר "אמיר, אחי הצעיר", נולד ממיזוג כישרונות נדיר, ובראשם של המלחינה, כלת פרס ישראל, Nurit Hirsh, המשורר Amir Tomer, הזמרת Mika Einav, המעבד Soof Sela, הנגנים:
שבוע לאחר יציאת השיר, קרה המחדל הגדול הנוראי השני. מוזמנים להאזין לשיר.
מיקה עינב , העברה מאתר מיקה עינב , ספטמבר 2023 :
סמ"ר אמיר כפתורי ז"ל היה בן 21, כשנפצע בסיני במהלך מלחמת יום כיפור. 7 שבועות נאבק בבית החולים בגבורה ולבסוף מת מפצעיו ב22.12.1973, נר שלישי של חנוכה. בחלוף 50 שנה, זכינו משפחתי ואני להנציחו יחד בשיר שנכתב במיוחד לזכרו. תודה לכל מי שלקח חלק ביצירה הזו. היוזמה של מיכל רימון – אחותו הגדולה של אמיר, המילים הרגישות של עמיר תומר, הלחן הנפלא של נורית הירש, העיבוד היפהפה של סוף סלע, נגינתה הנשגבת של עירית רימון – אחייניתו של אמיר, והביצוע המתמסר של כל הנגנים והמשתתפים; נדמה כי הכול התחבר והתמזג ברגישות ובדיוק רב לכדי יצירה רבת משמעות עבורנו, שהייתה צריכה לצאת לעולם בדיוק עכשיו. ממשיכים במסע של חיינו, עם אמיר בלב. עם תקווה ועם מחויבות לטוב. לא שוכחים. קרדיטים: מילים – עמיר תומר .לחן – נורית הירש .עיבוד – סוף סלע .שירה – מיקה עינב .פסנתר – עירית רימון ניידורף .כינור – חן שנהר. כינור – אבנר קלמר .ויולה – שולי ווטרמן .צ'לו – תמי ווטרמן .הקלטה ומיקס – ירון אלדמע .מאסטרינג – ארן לביא .צילום ועריכה – אביעד פוקס. הוקלט באולפן המקסים של יואב פולצ'ק בתל אביב
אלי רביד, ליישי : בשל המלחמה המתנהלת יום ולילה מאז 6.10.23 למען בטחון מדינת ישראל ואזרחיה , " מלחמת חרבות ברזל " ,בוטלה עצרת הגבורה והזיכרון לזכר חללי חיל השריון שהייתה אמורה להתקיים ביום 15.10.24.נזכור את כולם.
עידית סופר, אחראית מורשת ב"מכון וולקני "מבקשת תמונות , מסמכים, זיכרונות ומידע אודות " חוות החולות " בקרית חיים, חווה ניסיונית לגידול צמחיה לייצוב חולות נודדים, אשר פעלה בשנות ה-50 ועד שנות ה-90 ברצועת החול הסמוכה לחוות מכלי הדלק של IPC בקריה בניהולם של ד'ר בויקו ולאחריו משך שנים רבות ,ד'ר דוד צוריאל { איש קריית שמואל }. תלמידי בתי הספר בקרית חיים הקריות וחיפה ,הגיעו לכאן עם מוריהם לפעילויות בחווה וללימודים. נשמח לעזרתכם בקבלת מידע אודות " חוות החולות " בדגש על ראשית שנות פעילותה{ סוף שנות ה-40 תחילת שנות ה-50 } ולפרטים וליצירת קשר עם גב' רחל לוי מרחוב בוסל מספר 67 בקריית חיים , או מי מבני משפחתה , אשר מסמך שברשותנו מעיד שהייתה פעילה בשימור " חוות החולות " והכרזתה "כגן תנכ'י בוטני ".
מוקדש באהדה לכל מתנדבי ומתנדבות החמל"ים ברחבי הארץ.
שלום לידידיי
לא שלחתי אליכם סיפור חדש זמן רב, כי אני עסוקה מאוד בבישול לחיילים. אני שולחת מדי שבוע מאז פרוץ המלחמה 5-7 תבניות אלומיניום גדולות חד פעמיות עם כ80 כדורי שוקולד ותבשילים אחרים..
בהשפעת פעילותי זו נוצר הסיפור הרצ"ב. תיהנו, הגיבו ושתפו עם מכותביכם.
רותי
שבעים קילו בשר
אוף! אני כבר לא יכולה יותר! מלמלתי לעצמי כשצנחתי באפיסת כוחות על הכיסא הקרוב לדלת. אני כל כך עייפה! אני כל כך מבואסת ומתוסכלת! מה ביקשתי בכלל מרשתות המזון האלה?! רק שבעים קילו בשר לחיילים שייצאו מחר לריענון ורוצים לעשות על האש לפני שיחזרו הביתה לחופשה קצרה… איך האנשים האלה מהרשתות יכולים לסרב לי?! איך אפשר?! איך אפשר?! איך אפשר?!
בתחילת המלחמה כולם תרמו ברצון, ואפילו שיבחו אותי כשראו את הפנים המקומטים ואת ההליכון הגדול שלי, שהם קוראים לו שלא בצדק בשם המעליב "עגלת נכים", ולי נותר רק להיכנס לטרנטה שלי ולאסוף את השלל, אבל עכשיו כולם קיבלו פיק ברכיים… בשלוש רשתות כבר לא עונים לי בטלפון, וברשתות אחרות אומרים שהם כבר תרמו או שהם אימצו יחידה אחרת… הם, תסלחו לי, פשוט תפסו תחת…
כשסיפרתי לחברות שלי בחמ"ל הן צחקו. "את תשיגי, יעל," הן אמרו בביטחון. "את תמיד משיגה. אף פעם לא אכזבת אותנו…", אבל עכשיו אני צריכה לטלפן להן ולהסביר שהפעם נכשלתי… שלא הצלחתי…
אין לי אפילו כוח לקום מהכיסא כדי לנעול את הדלת… אבל מי זה מצלצל עכשיו ומקיש עליה קלות? אין לי כוח לקום ולפתוח… אני לא רוצה לראות אף אחד עכשיו… אני מוכרחה להיות קצת לבד עם השקט שלי. אני כבר אישה זקנה ואני לא חייבת שום דבר… לא אפתח… לא אפתח… לא אפתח…
הדפיקות חזר ונשנו ולבסוף קראתי "פתוח", כמו בסדרת הטלוויזיה הישנה והמצחיקה שאהבתי בעבר לצפות בה עם אריה שלי שאני כל כך מתגעגעת אליו… חבל שאין כדורים נגד געגועים…
בפתח עמדה השכנה שלי, ז'קלין, ובידיה כרגיל מגש מכוסה במפית צחורה ובו עוגיות מרוקאיות ריחניות שהיא מביאה לי בחיוך כל שבוע.
"היכנסי, ז'קלין," מלמלתי, והיא מיהרה להתיישב על הכיסא שלידי ולהציץ בפניי המזיעות. כרגיל לא נעלם דבר מעיניה החוקרות.
"מה קרה לך, נשמה, למה הפנים שלך כל כך לבנות כמו צלחת של מרק והעיניים כמו ביום כיפור?" שאלה בדאגה.
לא הייתה לי ברירה וסיפרתי לה שאני מתרוצצת בין הרשתות כבר יומיים ולא משיגה את תרומתן. "שבעים קילו בשר? בגלל זה העיניים שלך אדומות?" השתוממה ז'קלין.
כן, כי החיילים צריכים עד מחר בבוקר," התחלתי להסביר.
ז'קלין, כרגיל, לא התרגשה. "רק שבעים קילו בשר? ממש קטן עלינו! אנחנו נמצא את הבשר הזה, אבל קודם נשתה קפה," אמרה ומיהרה לכיריים כדי להרתיח קפה שחור עם הל כמו שאני אוהבת.
"איך נשיג?" מלמלתי. "הרי החזירים האלה עושים המון כסף מהמלחמה ולא מסכימים לתרום כמו שצריך!"
ז'קלין לא ענתה. היא מזגה את הקפה לכוסות שהוציאה מארון המטבח ולגמה מהקפה בפנים חמורות. ישבנו דקות אחדות בשתיקה ואז היא פקדה: "יעל, נשמה, תביאי את הטלפון שלך."
"בשביל מה את צריכה את הטלפון שלי?"
"בשביל הוואטסאפ של המתחם. יש במתחם שלנו המון משפחות והדיירים יתרמו ברצון."
הבטתי בה בסקרנות מהולה באי אמון. היא כמעט בת גילי, ולא הייתי בטוחה שהיא יודעת לשלוח וואטסאפים.
ז'קלין לבשה פתאום ארשת של מורה קפדנית והכתיבה לי בקצב הכתבה: "חיילים המתפנים לחופשת ריענון קצרה מבקשים לעשות על האש מחר בערב. אנחנו זקוקות בדחיפות לשבעים קילו בשר כשר מכל המינים: בשר בקר, בשר טחון, עופות, קבבים ועוד. נא להביא הכל מתובל ומוכן לצלייה לבית 2 דירה מספר 7."
הבטתי בז'קלין בחיוך עצוב. "אני מוכנה להתערב איתך שזה לא יעבוד," אמרתי בייאוש.
"נחכה ונראה, כפרה, תסמכי עלי… ועכשיו כשהעיניים שלך כבר לא כל כך עצובות והפנים קצת ורודות אז אני יכולה ללכת הביתה ולהכין את הבשר. ואת לכי לנוח. זה לא בריא בגיל שלך להתרוצץ ככה."
ז'קלין עזבה את הבית ואני נרדמתי בחדר השינה בבגדיי ובלי להתקלח.
צלצול דלת הכניסה העיר אותי. בפתח עמדו חמש שכנות ובידיהן תבניות אלומיניום חד פעמיות וקופסאות פלסטיק מכוסות. "זה בשביל החיילים שלך," אמרה אחת מהן בחיוך, ואני הזמנתי אותן להיכנס. הן עזרו לי להכניס את הבשרים לפריזר ולמקרר, וכשנגמר המקום התנדבו אחדות מהן לאכסן את השלל בביתן. עד הערב באו שכנות נוספות, ואחרי שנאסף כל הבשר טלפנתי לחמ"ל וביקשתי שינוע ליחידה.
בחמ"ל כרגיל שיבחו אותי. קראו בראבו וכל הכבוד, ואני הסברתי שהכל נעשה בזכותה של ז'קלין, שלעולם אינה מאבדת את האופטימיות שלה והיא עומדת להצטרף לחמ"ל שלנו.
כעבור ימים אחדים קיבלנו בוואטסאפ צילומים ממסיבת הריענון ובהם הבעת תודה וקריאות עידוד. העברתי את הצילומים למתנדבות של המתחם והלכתי לישון, כי מחר אני צריכה להכין מאה כדורי שוקולד לחיילים ולמשפחות החטופים. מי מוכנה לעזור לי?
ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום. ובו תינשא מלכותך, ויכון בחסד כיסאך, ותשב עליו באמת.
אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד וכותב וחותם וסופר ומונה, ותזכור כל הנשכחות ותפתח את ספר הזיכרונות, ומאליו יקרא, וחותם יד כל אדם בו.
ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו: "הנה יום הדין לפקוד על צבא-מרום בדין" – כי לא יזכו בעיניך בדין.
וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון, כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו, כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי, ותחתוך קצבה לכל בריה, ותכתוב את גזר דינם.
בראש השנה יכתבון ובצום יום כיפור יחתמון: כמה יעברון וכמה יבראון מי יחיה ומי ימות מי בקיצו ומי לא בקיצו מי במים ומי באש מי בחרב ומי בחיה מי ברעש ומי במגיפה מי ינוח ומי ינוע מי יישקט ומי ייטרף מי ישלו ומי יתייסר מי ירום ומי ישפל מי יעשר ומי יעני: ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה!
(…) אמת כי אתה יוצרם ויודע יצרם כי הם בשר ודם: אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו, משול כחרס הנשבר כחציר יבש וכציץ נובל כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף!