26.4.08  לא הכל היה פה זהב.....   מאת רותי ריטר יצחקי

 שלום לכם

 בעניין  הכתבה של יוסי חסין:

 אני זוכרת את האחות יווה ואת האחות חנה רוזין לטובה. תמיד היה להן חיוך אלינו, הילדים, כשבאנו עם האמהות שלנו      כדי לרפא  את הפרונקולים של הקיץ, ולכן "סלחנו" להן על היוד השורף והדיזיטין המסריח שמרחו לנו על הפצעים.  (האנטיביוטיקה עוד לא הגיעה אז לקרית חיים, אף שהתגלתה על ידי פלמינג  ב1929 ונכנסה לשימוש ראשון בצי   האמריקאי רק אחרי פרל הרבור ב1942ׂ-).

 בעניין הסזון זכורים לי שני מאורעות:

1. בערב קן בתנועה המאוחדת, ביום שישי בערב, קם מדריך  (אני לא זוכרת מי זה היה).  והכריז ש"יש בוגד בתוכנו המשתייך לאצ"ל והוא מתבקש לקום ולצאת". אף אחד לא יצא, ואז המדריך אמר שהוא מתכוון לפרץ ינוביץ, ופרץ עזב את הקן.

 2. ברחוב שלנו גרה לפני קום המדינה משפחת שפרה וסמי סמואל. הם היו דיירים אצל דמבו, ברחוב ד 1 ואחר כך אצל טייכמן, ברחוב ד' 4. היה להם בן ושמו שמשון, שהיה צעיר ממני בשנים אחדות.  אחר כך, "כשפרצה המדינה", הם עברו לאשקלון. סמי היה אדם שקט, אוהב ילדים ונעים הליכות, שלא היה מעורב בענייני הגנה ואצ"ל, אבל מישהו רצה לסגור עמו חשבון, ואמר שהוא אצ"לניק. סמי חטף "שמיכה" באישון לילה, כשחזר מעבודתו בבית החרושת אתא, והוכה.  הורי רתחו על כך, ואמרו שהוכה "סתם". הנה, גם זה קרה בקריה הישנה שלנו.

רותי ריכטר