17.11.07 ליוסי ולרותה שלום.  מאת נילי דיסקין/טדניר

שמעתי, התפעמתי, ורשמתי.   נדירים המקרים שבהם תולדות משפחה אחת מקפלים בתוכם אבני דרך כל כך משמעותיות בהיסטוריה של עם, ושהם זכורים כל כך בדייקנות ע"י צאצאיהם עד שהם "מציירים" ממש, במילים, את התקופה שהיא השורשים של כולנו כאן. ה"שורש" שלכם מאד מיוחד ויכול להעביר לצאצאינו בצורה שלא תשעמם אותו (כמו לימוד פרק בשיעור היסטוריה )-  את המעשה המופלא והחד-פעמי בהיסטוריה האנושית, של עם מפוזר בארצות שונות, שהגיע למסקנה שאין לו תקומה אלא אם "יחצוב לו" פשוטו כמשמעו את ביתו הלאומי , במקום שנשאר בתודעת בניו כארץ אבותיהם.השאלה שלי היא : האם יש תיעוד כתוב של תולדות משפחתכם?  וההצעה שלי :אנא צרפו לשמיעת הקטע באתר גם תמונות. אני שייכת לאלה שחושבים שלימוד היסטוריה דרך סיפור תולדות האנשים שיצרו אותה - יעיל הרבה יותר מפרק בספר היסטוריה המתאר תקופות במונחים כלליים ומופשטים. ( ראה "יומנה של אנה פרנק" על השואה, וספרים דומים. אפילו "רומנים היסטוריים" בדיוניים הנשענים על עובדות אמיתיות בחקר העבר - מעבירים טוב יותר לדורות הבאים את סיפור שורשיהם) אני חושבת, לצערי, שהדורות הצעירים שלנו זקוקים לסיפורי מורשת כאלה.  כדי לחזק את זיקתם לכאן..   כעת גם ברור לי יותר הצורך, במה שהצעת,יוסי,  לאגד את סיפורי קריית חיים שמופיעים באתרים הקרייתיים- לאסופה כתובה, לצורך הנחלת מורשת.  הן לבני קריית חיים, והן לישראלים בכלל.  שכן, קריית חיים היא טיפה בים המכילה את הסיפור הציוני  כולו,במיטבו - כמו כל הטיפות האחרות, והעברתה הבין-דורית תצלח דווקא כשהיא מסופרת בגוף ראשון מפי האנשים עצמם. סליחה שהארכתי.אבל באמת התפעלתי.

 נילי - דיסקין- טדניר     [email protected]