הטיול לירמוך, 1945

 

זהו סיפורם המשותף של 3 מ- 100 משתתפיו, כולם היום חברי קיבוץ להב: דן רטנר, הדסה בנסמן (אז- רוטנברג), אוקי קדרון (אז - קורדוניק):  

באביב 1945 יצאו שלוש כיתות ה' מביה"ס לילדי עובדים בקרית-חיים לטיול שנתי.

כ- 100 ילדים בגילאי 11-10 יצאו ליומיים או שלושה לטייל בעמק הירדן. המורה להתעמלות, דולק אומשוייף, היה אחראי על ארגון הטיול ויצאו איתו עוד מספר מורים. נסעו מחיפה ברכבת העמק עד לצמח, ומשם יצאו ברגל לכיוון אל-חמה.  

החווייה שמתוארת כאן היתה כל-כך חזקה, ששאר אירועי הטיול לא זכורים לאיש. היכן טיילו, מה עשו בשאר הימים, איפה ישנו בלילה (בדגניה?) - איש מהם לא זוכר ממנו פרט כלשהו, מלבד האירוע בירמוך.

 

לאורך הירמוך לא היתה כל דרך, מלבד פסי הרכבת. הנחל זורם בערוץ עמוק, ולא פשוט לרדת לקו המים ולעלות חזרה. דולק, המורה המוביל, החליט לעבור על הגשר, ולהמשיך על הפסים עד לאל-חמה. הדבר לא נראה מסוכן שכן הרכבות היו דלילות ונדירות, והאזור כל כך שקט ונידח... כאשר החלו הראשונים לעלות על הגשר, החוצה את הירמוך ממערב למזרח, הסתבר שהגשר גבוה למדי מעל לאפיק, ויש רק לוח צר מימין לפסים עליו ניתן לדרוך. מלבדו נמתחו שני הפסים, ואדנים ביניהם, וברווחים נראה הנחל אי-שם למטה בעומק הוואדי. הטור החל לעלות ולעבור את הגשר, כשהילדים משתדלים שלא להביט למטה. גם בלי זה היה די מפחיד.

 

כאשר הראשונים עברו כבר את אמצע הגשר, והאחרונים עדיין על הסוללה שלפניו, נשמע לפתע רעש, והרכבת הופיעה כשהיא עולה על הגשר מעברו השני ונוסעת אל מול הקבוצה. דולק היה הראשון שהרגיש בה, והבין את העומד לקרות. לא היה כל סיכוי לברוח חזרה. דולק נתן צעקה "להאחז במעקה!", וכולם נצמדו אל המעקה שהיה קבוע בצד ימין. הרכבת התקרבה יותר ויותר, הגשר רעד בחזקה, הרעש גבר, והילדים עמדו ברווח הצר שבין הפסים למעקה, על אותו לוח צר ששימש כמסלול ההליכה, חלקם עם הגב לרכבת תוך התכופפות אל מעבר למעקה, רובם משותקים מפחד ומתח. הרכבת הגיעה, עברה, רוח חזקה שנגרמה מתנועה הרכבת העיפה כובעים, והנה, הקרון האחרון עבר, השקט חזר והטלטלה פסקה.

 

לאחר התאוששות קצרה המשיך הטיול ועבר את הגשר לצידו השני. אולם, הצד השני היה כבר ארץ אחרת – עבר-הירדן. בעוד הם צועדים ומגיעים לבוסתן, הופיעו מספר שוטרים עבר-ירדנים ועצרו את הקבוצה. כמובן שלא היו שום אישורים לחדירה הזו. במקום התפתח דיון, וגם ההסברים שהכוונה היתה לחצות לקטע קצר ולאחר כק"מ לעבור חזרה על הגשר השני ולחזור לגדה הצפונית של הירמוך, ישר לאתר המעיינות הקדום, גם הסבר זה לא הרגיע את השוטרים. השוטרים רצו לדווח ולקבל הוראות, אחד המורים הלך איתם לחפש טלפון. למזלם, האיש שמעבר לטלפון הבין שלא ניתן לעצור מאה ילדים, ולאחר בירורים ודיבורים נתן הוראה לשחררם ולשלוח אותם "חזרה לארץ-ישראל". לאחר מספר שעות בהן המתינו הילדים ליד אותו בוסתן, חזר הטיול באותה דרך בדיוק. לאל-חמה לא הגיעו. שוב עברו על הגשר, הפעם בשקט ושלווה, וחזרו לצמח.

 

כאמור, בעקבות החווייה הטראומטית הזו לא זכור להם היום שום פרט אחר ממהלך הטיול, אבל את סיפור הגשר על הירמוך, עם רכבת אדירה וילדים לחוצים, סיפרו פעמים רבות, והוא נותר חקוק בזכרונם.

 

שני פרטים קטנים נוספים: לאחד הילדים, אלון (היום - פרופ' אלון גל) היתה אז סבתא בעפולה. כשעצרה הרכבת בתחנת עפולה, המתינה הסבתא עם כוס חלב בידה, והנכד קיבל, שתה והטיול המשיך.

כאשר חזרו לקריית-חיים, לא נראה הסיפור הזה חשוב עד כדי כך שכולם ידברו עליו. ההורים שמעו עליו, הנידו בראשם ולא מעבר לזה.  הוא לא הוגדר כמשהו חריג והאמונה במדריכים והבטחון במורים ובביה"ס היו מלאים.

 

ראיין ורשם: אבי נבון