10.9.07                         איך סרט נולד

סיפור מאת טמירה אשל.

תגובות לאתר או לכתובת שלי :

     [email protected] 

 

     חם! חם כל כך! השחקנים נאנקים, המפיקה מתרוצצת, הבמאי המצוין שלנו מנגב בלא הרף את מצחו, נערת המים אינה מספיקה להשקות את הצוות, והצלם מתלונן שהשמש לא שומעת בקולו. 

     ורק אני שמחה ומאושרת. רק אני חוגגת כל רגע,  כי אני רואה איך יוצאות הדמויות  מדפי ספרי וממוחי הקודח, קורמות  עור וגידים וקמות לתחייה. השחקנים המוכשרים הופכים את גיבורי ספרי לאנשים  אמיתיים, ואני שיכורה ולא מיין, כי אני זוכרת איך כל זה נולד.

     כשהייתי בת שתים-עשרה חוויתי את השנה הקשה ביותר בחיי. פתאום קרס  הכל. ההורים נפרדו. השמחה נעלמה, דוקטור טיכו המפורסם .ציווה עלי להרכיב  כיסוי שחור על אחת מעיני. והחושך שראיתי בעיני הסגורה דיכא אותי וריפה את ידי, ואם לא די בכל אלה, הרי הילד שאהבתי בלהט של אהבה ראשונה גילה שיש ילדה יפה יותר.

     כן. היה רע. היה רע לתפארת!

     אז מה עושים?

     ממציאים. ממציאים מציאות טובה יותר  ממציאים חברה.

     החברה שהמצאתי הייתה מושלמת, והתברכה בכל המעלות שאני לא ניחנתי בהן. היא הייתה יפה כמו שירלי טמפל, חרוצה כמו המדריכה שלי בתנועה, אמיצה וגיבורה כמו חנה סנש, ספורטאית וחכמה כמו מלכת הכיתה, והיא הייתה ילדה עצמאית, יתומה ניצולת שואה, שפרנסה את עצמה מעבודתה בצרכניה בשכונה שלנו. ואפילו חיסרון אחד לא היה לה.  אפילו נמש אחד או פצעון בודד לא ניקדו את פניה הנאים.

     הייתי ילדה די מקובלת, והיו לי חברות רבות, אבל בימים ההם לא היה נהוג לשפוך את הלב לפני חברות. ראינו בזאת סימן של רכרוכיות וחולשת אופי. "צריך להיות חזקים ולא 'להשתפך' ולהתבכיין! ככה לא בונים מדינה!" אמר המדריך שלנו בתנועה, ואנחנו האמנו לו.  אבל אצל החברה שהמצאתי מותר היה לי לשפוך את הלב. היא ידעה להקשיב ולייעץ, והיא אהבה אותי מאוד. היא הייתה עמי בשיעורי החשבון והפיזיקה המשעממים, ליוותה אותי כשהלכתי לפעולות בתנועה, ובעיקר שוחחה אתי מדי ערב, לפני שנרדמתי. אז סיפרתי לה ממאורעות היום ובכיתי על מר גורלי, והיא הייתה מלטפת ברכות את מצחי ואת שערי ומנחמת. 

     כעבור שנתיים, כשהייתי בת ארבע-עשרה, בעיצומו של גיל ההתבגרות,  המצאתי לה חבר.  למעשה, המצאתי אותו לי, אבל  כנראה שאומץ לבי לא עמד לי, ולכן הסתתר החבר שלי תחת כנפיה של חברתי הדמיונית.  גם הוא היה ניצול שואה, והיה מחונן במעלות רבות. הוא היה  גיבור ואמיץ, פעיל בעליה ב', קיבוצניק, יפה כמו אמנון ב"אהבת ציון" של מאפו, ומבוגר משתינו בשנים אחדות, אבל בניגוד לחברתי, היו לו גם מעט חסרונות. הוא היה פרא אדם, מרדן ונוח לרגוז, ואני רציתי לפצות אותו על סבלו הרב, לרפא את נפשו הפצועה, ולהעניק לו אהבה בלא גבול. החבר החדש שלי היה צייר אמן, וכשאזלו הצבעים או הבדים, היה הופך לאיש נזעם ופרוע, אז התגייסנו שתינו, חברתי ואני, ובדרכים כשרות למחצה השגנו לו את מבוקשו. הוא אהב את חברתי (כלומר אותי) אהבה גדולה, והיה לו חיוך שדמה לשמש הבוקעת לאטה מבין העננים ביום חורף. בילדותו, בעת המלחמה, כשלא היה ידידי הדמיוני עסוק בלחימה בגרמנים עם  הפרטיזנים, היה מרבה לצייר את חברתי בין עצי היער. היה זה לאחר שהציל את חייה, כי שבועות אחדים קודם לכן  הוא מצא אותה מוטלת בשלג, כשפניה היפים לוהבים בקדחת, עיניה עצומות, שערה הרך פזור בשלג  והיא מדמדמת בחום...

אז, כשהייתי בת ארבע-עשרה,  רקמתי את עלילת הסרט הזה, שאנחנו מצלמים עכשיו. 

שנים רבות .ליוו אתי שני חברי. מדי ערב, לפני שנרדמתי, נפגשנו ליד מיטתי. הם סיימו אתי את בית הספר התיכון המשעמם, יצאו עמי להכשרה, היו אתי בבסיס הטירונים, והשלימו אתי את הקיבוץ. וכשעזבתי את הקיבוץ מחו את דמעותי, ניחמו אותי על אהבתי הנכזבת, ואפילו למדו אתי באוניברסיטה.

 מדי פעם חשבתי שאין זה נאה  שאישה צעירה כמוני חולמת כל הזמן בהקיץ, ומתנחמת בחברים לא נראים כאילו הייתי ילדה קטנה המוצאת לה נחמה בליטוף פיסת בד קרועה או חית פרווה אהובה, ולפעמים חששתי שלא אתעורר בזמן מהחלום, וקלוני ייוודע ברבים, אבל לא יכולתי להיפרד משני חברי אלה. הרי גם הם צריכים את עזרתי, ולא רק אני צריכה להם, וכיצד אבגוד בהם?!

אחר כך באו לי ימים טובים. הכרתי את אישי, הקמנו משפחה, ילדנו ילדים ופתאום לא היה לי צורך בחברי הדמיוניים. ורק לפעמים, כאשר הייתי מאושרת מאוד, ופחדתי שכל הטוב הזה יחלוף יום אחד ויהיה כלא היה, נחלצו ידידי לעזרתי, והסבירו לי שדרך העולם היא לחיות חיים פשוטים וטובים בלא לחרוד מאסון פתע.

לאחר לידתה של בתי השלישית נטלתי לי שנה של חופשה מעבודתי, ואז. בין ההנקות להחלפת החיתולים, כתבתי לראשונה את סיפורם של חבריי. בלשון נמלצת, מלאה פאתוס, כתבתי אותו,  כיאה לסיפור המתאר תקופה הרואית בימי לידתה של המדינה הקטנה שלנו. בעיפרון כתבתי את סיפורי, ואחר-כך מחקתי וכתבתי וחזרתי ושכתבתי, ולבסוף העזתי לכתוב אותו בעט. אבל לא הראיתי אותו לאיש, שהרי רק אנשים מיוחדים, בעלי שיעור קומה וברוכי כישרונות, יכולים לכתוב ספרים, ומי אני שאתחרה בהם?!

כעשר שנים שכב הספר במגירה ולא הראיתי אותו לאיש. אינני יודעת מדוע חששתי מפניו, ומדוע היססתי לקרוא בו שנית. אבל כשגדלו ילדי, החלטתי להראותו להם. ושוב הרביתי למחוק, לרקום עלילות חדשות, לשכתב עלילות ישנות ולחלום שנית את גיבורי.  בתחילה שכתבתי את הסיפור  במכונת כתיבה, ואחר-כך שכתבתי אותו בתוכנת "איינשטין" הזכורה לטוב, ולבסוף כתבתי את גרסתו הסופית במעבד התמלילים  המקובל היום. הפעם הייתי בוגרת דיי כדי להבין שהכנות קודמת לפאתוס, ואין צורך לכתוב דברים היוצאים מהלב בלשון נמלצת, כי לא הגרנדיוזיות והוירטואוזיות הלשוניות מרטיטות את הלב אלא החשיפה הרגשית של הגיבורים. הראיתי את הסיפור לבנותי. והן קראו אותו בשקיקה ואהבו אותו. כתב היד נדד בין קרובי משפחה וילדים של חברים, וכל ילד שרצה להוכיח שהוא כבר גדול, התבקש תחילה לקרוא את הסיפור, לפני שהוכנס באופן רשמי לעולם הילדים הגדולים.

בשנים ההם הנץ בי חלום חדש: רציתי  לפגוש את גיבורי ספרי פנים אל פנים. לא, ידידי, אל תחששו. דעתי לא נטרפה, חלילה,  ואני יודעת שזאת רק פנטזיה שלעולם לא תתגשם, אבל הרעיון לא הרפה ממני. ואפילו שיר כתבתי לגיבור ספרי,  שבו הזמנתי אותו לפגישה עמי. כן. אני יודעת. רבים מהסופרים אוהבים לדמיין שהם פוגשים את גיבור ספרם ומשוחחים עמו, כמו שקרה למהר"ל מפראג כשפגש את הגולם שלו,  ומדוע אסור גם לי.לחלום? וכדי שישמע גיבור ספרי את תחנוני, אף הלחנתי את השיר, כי אולי קשוב גיבורי למנגינות ולא למילים? אחר-כך טמנתי את השיר ואת הלחן באחת המגירות, והרי הם שוכנים להם שם במנוחה עד עצם היום הזה.  וכך כתבתי לידידי הדמיוני:

שיר  לגיבור ספרי

אולי באחד הימים, פתאום

יצא מספרי, יתעה סתם ברחוב?

אולי ילך, יפסע לאטו,

סוחב סליו, נושא מן השוק,

ואני רואה, צופה ללבו,

 אשא כישלונו, עוניו העצוב.

 

 ונפשי תשאלנו במאור פנים:

הן תאמר, ידידי, השקטו הגלים?

נפשך העודה בוערה כאז?

ולבך עוד קורא לסערה: "הידד!"

אך הוא בי יביט, עיניו נבונות,

מבטו לא מכיר, כזר, כרחוק.

 

אולי באחד הימים, פתאום

יבוא לקראתי, יגלוש מן הרחוב,

אולי ירמוז, ישא לי ברכה,

עיניו זוהרות, קמטיו מחייכים.

אולי קומה יזקוף אל על,

ישמח כבוטח השב מדרכים.

                                       .

ואני אז ידעתי בליל של קדרות,

יציר של נפשי הוא, בן בלי דמות,

אך לא פסקתי לקוות,

כי מספרי יצא לתעות,

והוא ממש! שופע חום.

דמות של אמת הוא, לא חלום.

 

    ושוב חלפו שנים. ילדי בגרו ואני זקנתי. שלחתי את הספר למוציאים לאור ידועים, והם סירבו להדפיסו בטענה שהסגנון מיושן, הסיפור ארוך ולילדים בימינו אין סבלנות לסיפורים ארוכים. ונמלצים, שלגיבור שלהם לא קוראים הארי פוטר...  אבל אני לא נעצבתי, כי ילדי, נכדי  וחבריהם קראו את הספר ואהבו אותו, ודי היה לי בכך.  .

     כשפרשנו לגמלאות, הצטרפנו לחוג  תסריטאות, והתבקשתי לכתוב תסריט לסרט עלילתי קצר.  אז החלטתי להחיות את גיבורי ילדותי. ולהפיח בהם חיים. כמוני, גם שני ידידי הוותיקים הזדקנו בינתיים, הקימו משפחה לתפארת, והיום הם לומדים לחיות את הרגע ולהדחיק את העובדה שמרבית עתידם כבר מאחוריהם. עיבדתי חלק מהסיפור לתסריט, אבל כשהראינו אותו לאחת השחקניות המובילות, סירבה לשחק את התפקיד. היא טענה שאינה "מתחברת" לדמות, כי חברתי הדמיונית "פלקטית", כלומר מושלמת בכל המעלות ואינה אנושית. תחילה כעסתי,  אבל אחר-כך הבנתי את שגיאתי. הוספתי לידידת ילדותי חסרונות ותסביכים, ותיבלתי את דמותה בכאב, בכעס  ובשאר תכונות אנושיות המעניקות טעם לחיינו. (ותודה לליאורה...)

ועתה אנחנו מצלמים את הסרט היפה הזה. הבמאי והצלם שוכבים על הקרקע הטרשית מול המצלמות בתנועת פיתול שוברת גב כדי להיטיב לצלם את גיבור ספרי המוכה ביער, וכל חברי מקדישים ממרצם ומזמנם בהתנדבות, בלא חשבון, כאילו חזרנו להיות חניכים בתנועת הנוער, ונשבענו להקדיש את כל כוחותינו למילוי המשימה המשותפת. השחקנים מזדהים עם סבלם של גיבורי, ומוסיפים את פרשנותם המיוחדת, הצלם מחפש זוויות צילום מיוחדות, ואני שמחה עד אין קץ,  ובלבי מתנגנות כמו מנטרה עתיקה מילותיה של חנה סנש: "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם! שלא ייגמר לעולם! שלא יגמר..."  וכשנערת המים מביטה בי בדאגה ומפצירה בי לנוח, כי אני אמנם לא זקנה, חלילה, אבל אני אישה מבוגרת, ועלי להירגע ולשמור על כוחותי, אני מסבירה לה שאינני רוצה לחדול משיכרוני זה, ואני רוצה שהזמן יעמוד מלכת. 

.

                                                                        טמירה אשל 17  באוגוסט 2007.      [email protected]