17/01/2007
שלום כיתה א' – מחזור 1934
רבקה עמיעד-שולדנפרי
ספטמבר 1940. שנה חלפה
מאז החלה מלחמת העולם השנייה. המערכה התקרבה לעברנו לאחר שאיטליה בראשות מוסליני
הצטרפה למלחמה לצד הגרמנים ביוני 1940. מפרץ חיפה על מתקניו האסטרטגיים היה יעד להפצצות. ואכן, בהפצצת האיטלקים
הראשונה, ב-15 ביולי 1940, נפגעו מיכלי הדלק של I.P.C. כשבוע השתוללה האש.
הלהבות גברו והשמים השחירו. היה זה מראה בלתי נשכח.
שרה סלפ, שעמדה לעלות
אז לכיתה ג', זוכרת את עיתוי נפילת הפצצות, והיא ספרה על כך בסיור שערכנו ברחוב
ד':
"היינו בחצר. אימא
כבסה ואבא סיים להתקין נדנדה ולחברה לעמודים של חבלי הכביסה. דבורה (כבת ארבע)
התיישבה על הנדנדה, ואני עמדתי בחצר ליד בן דודי מחיפה וליד רבקה שולדנפרי.
התרכזנו בנדנדה החדשה, כשלפתע ראיתי שלושה גופים שחורים. אוי! פרצה צעקה מפי. ואז,
החלה אש להתלקח במיכלי הדלק של I.P.C... בבת אחת בערו כל המכלים.
מלכה (שולדנפרי) רצה
לעברנו, תפסה אותנו, ובו בעת חיפשה את שמיקה תוך צעקה: "שמיקה! שמיקה!".
רק אחר כך רצנו לעבר המקלט – מקלט עץ, שהיה משותף למשפחות שולדנפרי, סלפ
ורייס."
וגיזי הוסיף:
"הבחנתי במטוסים
גבוהים שחלפו מעל העצים בחצרו של ד"ר לחמן. אמי ישבה אותה עת על כסא נוח,
שהיה מקופל בחלקו, במרפסת העץ שבנה אבי. מהדף האוויר נפתח כסא הנוח ואמי השתטחה מלוא קומתה על
הרצפה."
ימים אחדים לאחר אותו
אירוע הופצצה העיר חיפה. מספר ההרוגים (46) והפצועים (88) היה גדול, והאיטלקים לא
הרפו. בחודשי אוגוסט וספטמבר שבו וחזרו פעם אחר פעם. רבים מתושבי קרית חיים נתקפו
בחרדה ועזבו את הקריה, ולא היה ברור אם שנת הלימודים תפתח במועד. בסופו של דבר
נדחתה פתיחת שנת הלימודים, אבל רק 300 תלמידים נרשמו. (ראו פרטים בספרו של צבי גנין, קרית
חיים ארלוזורוב – נסיון באוטופיה עירונית 1933-1983, עמ' 129).
נותרנו בקריה כל ימות
הקיץ. בנוסף לסימני השאלה הכלליים שעלו לגבי פתיחת שנת הלימודים, עלו שאלות פרטיות
לגבי ילידי שנת 1935. במועצה הוחלט שלא לפתוח גני ילדים. הקטנים יישארו בבית,
ואילו ילידי ינואר - מרץ 1935 ילכו, על פי המלצת הגננת, לכיתה א'. וכך מצאתי עצמי,
וכמוני בנות נוספות, מעמדת לכיתה א' עוד טרם מלאו לי חמש וחצי.
הגיע יום הלימודים
הראשון. לבושה בחליפת מלחים (חצאית קפלים וחולצת מלח בגוון כחול כהה) יצירת שכנתנו
אסתר סלפ, צעדתי בדרך לבית הספר באחזי בידה של שרה סלפ. היא הגדולה, העולה לכיתה
ג', הובילה אותי. המרחק לא היה גדול. הרי גרנו בצדו הדרומי של רחוב ד'. צריך רק
לחצות את הכביש הראשי ולחלוף על פני בתים אחדים. נכנסנו בשער בית הספר. התחושה
חגיגית, אך מראה בית הספר, ששיקף את צרכי השעה, היה אפלולי וקודר. קורות עץ תמכו
את התקרה ושקי חול מלאו את הכניסה והוצמדו לקירות בכל מרחב אפשרי. מיקום הכיתה
שלנו היה קרוב למדי. שרה שכנתי הותירה אותי שם ומיהרה לכיתתה. שניים קיבלו את פני:
מורתנו שרה קיפניס וכתובת גדולה על הלוח "שלום כיתה א!" – אותיות דפוס
ישרות ועליהן פזורים עיגולים. התחלנו ללמוד!
בינתיים חזרו חלק
מהמשפחות לקריה, ולכיתתנו נוספו תלמידים חדשים. היו ביניהם שהשתלבו מיד בכיתה,
והיו – שהתקשו להיפרד מההורים ובכו ימים אחדים. הכיתה הלכה והתמלאה, והיו שישבו
מחוץ לטורים, בקיר שליד החלונות. במשך השנה נוצרו שלוש כיתות א' מקבילות, וכך
היינו, ילידי 1934 ונספחיהם, המחזור הגדול הראשון בבית הספר.
התחלנו את כיתה א'
בעיתות מלחמה – מלחמת העולם השנייה, וסיימנו את כיתה ח' בעיתות מלחמה – מלחמת
העצמאות. כמה סמלי!