סיפור ילדים     מאת גדעון שדמי.  

                           שנת הלימודים נמשכת ללא  סוף.            עשרת חודשי הלימוד בבית הספר העממי,

ארוכים ומייגעים. הציפייה לסיום מתחילה כבר עם ההתחלה. לעומתה, החופש הגדול הנכסף, חולף ביעף. שני חודשי החופש נעלמים בין הידיים. הידיים מלאות עבודה ומעשים. מעולם הם לא הצליחו לגמור אפילו חלק מהתוכניות שנרקמו במשך כל חודשי הלימוד. בראש התוכניות, האופניים.

  היישוב קטן עדיין. בן חמש שנים, אך משתרע כבר, לפי התוכנית, על שטח רחב ידיים. נוצרות חבורות, בעיקר לפי אזור המגורים. היו גם יוצאים מהכלל. אסף גר עם הוריו באזור מרוחק מעט משכונתו של שמעון, אך הגיע לשכונה בזכות אופניו. כפי שידע שמעון, היה זה זוג האופניים היחיד ביישוב. אולי היו עוד, אך הוא לא ידע עליהם.

  אופניו של אסף היו אופני גבר, או כפי שאמרו אז, אופניים עם "רמה". כדי לעלות על האופניים ולשבת , היה צורך להרים את הרגל גבוה מעל  המושב. ילדים צעירים, כפי שהיו אסף, שמעון וחבריהם, לא יכלו לעלות כך לאופניים מבלי להסתכן בנפילה גדולה. יתרה מכך, כדי להגיע לדוושות, "הפדלים" באותם הימים, אי אפשר היה לשבת על המושב, אלא לרדת ממנו ולנסוע בעמידה. גם זה דבר לא קל ומסוכן, במיוחד אם ישנו הכרח פתאומי לעצור ולרדת.   כל מי שרכב על האופניים, היה חבול כתוצאה

   מאחת הנפילות. אותו זוג האופניים עם ה"רמה", שימש במשך חלק ניכר מימי החופש, את החבורה של אותה השכונה. רכבו ב"תורות". כלומר האחד אחרי השני בבוא תורו. הילדים של היום בודאי לא יבינו שני דברים. האחד , איך זה שהיה רק זוג אופניים אחד לכל כך הרבה ילדים. והשני, איך הסכים אסף להפקיר את אופניו בידיהם של כל הילדים. על אותו זוג אופניים רכבו כל ילדי השכונה,

    על אותו זוג אופניים רכבו כל ילדי השכונה, אחרי שלמדו לרכב, כמובן, על אותם  האופניים.

לימוד הרכיבה דרש שני תנאים. האחד, חבר שירוץ אחריך ויתמוך את האופניים, כאשר עמדת לאבד את שיווי המשקל ולהשתטח על החול. והשני , להשחיל את הרגל מתחת  ל"רמה" ולהפעיל באמצעותה

את הדוושה שבצד השני של האופניים.כך רכבו כל הקטנים שלא יכלו להגיע לדוושות, בעמידה מוזרה 

   בתוך  ה"רמה". זו הייתה דרך רכיבה גם קשה וגם מוזרה. רכיבה מהצד. מי שהצליח להגיע וללמוד לרכב בדרך הזו, כבר לא הייתה לו בעיה ברכיבה בכל צורה שהיא. היו כל מיני צורות רכיבה,

   נוסף לשתיים שכבר תוארו. הרכיבה של קצרי הרגליים, רכיבה פשוטה, אשר דרשה שני תנאים. אופניים, כמובן וחבר טוב שירוץ אחריך וידחוף את כלי הרכב. כל מי שלמד פעם לרכב על אופניים , מכיר את המצב, כאשר לפתע צץ מכשול כלשהו, הדורש עצירה, ירידה מהירה, או סטייה הצידה. לקצרי הרגליים הייתה בעיה עם כל שלוש אפשרויות המילוט. לא יכלו לא לעצור, לא לרדת וגם לא לסטות, מרוב בלבול. וכך קרה שקצר רגליים אחד נתקע מאחור בין שתי רגליו של המורה ירוחם.  הזכרת אותו אירוע, הביאה לפרצי צחוק של כל החבורה. רק סוף החופש והתחלת הלימודים , גרמו להפסקת

   הצחוקים. הייתה רכיבה בישיבה על הכסא האחורי, או "הסבל", כפי שקראו לו, תוך הושטת הידיים עד ה"כידון", הגה האופניים והרגליים, עד הדוושות.

 והיו ההרכבות. הרכבת חבר על האופניים. רכבו בשניים, כאשר החבר יושב על הסבל מאחור ומפעיל את הדוושות, או  הרכיבה, כאשר החבר יושב על כתפי הרוכב, הרכבה שלא כל אחד היה מסוגל לבצע.

ההרכבה הנפוצה ביותר, הייתה בישיבה על הרמה. זו  צורת ההרכבה שנשארה גם אחרי גיל הילדות. אין כמותה  לחיזור , או להרכבת החברה. לכל אלה שידעו לרכב "בלי ידיים" , הייתה עדנה באותם זמנים. קריאות ההתפעלות של הבנות, היו כשמן בעצמותיהם.

 היו גם דברים אחרים בחופשים. היה סינון החול ליד קופת בית-העם, שם הוקרנו סרטים. מטבעות בנות "מיל" מנדטורי , או שניים, או עם קצת מזל, אפילו "גרוש", עזרו מאד ברכישת כרטיס כניסה. 

היו הגיחות לים עם החוף בעל החול הלבן והנקי. הלכלוך היחידי של החוף אז, היה , או שאריות הדגים שהותירו אחריהם הדייגים, או ה"מדוזות", כאשר התקרב הסתיו. חוף הים וגבעות החול בינו לבין היישוב, היו כר נרחב למשחקי הילדים ובילוי לבני הנעורים. גבעות החול זכורות לשמעון גם ממשחקי

הילדות וגם מתקופת הנערות. סיפור ילדות אחד זכור לו היטב. ראשיתו בריב עם קבוצת ילדים משכונה אחרת, מעט בוגרים מחבורתו. מה פגע בכבודם של בני הקבוצה האחרת, איש כבר אינו זוכר.

התחילו קטטות שהפכו למלחמה ממש. השלכת אבנים של קבוצה בקבוצה, הייתה לדבר יום יומי. ידו של ה"אויב" הייתה בדרך כלל על העליונה בגלל גיל חייליו. שמעון, אסף וחבריהם, נאלצו לרוב לברוח

  בבושת פנים.  המפנה חל, שמעון זוכר היטב, כאשר הגיע לשכונה ילד חדש. החדש סיפר שהוא מכיר כלי נשק שעשוי להפוך את הקערה על פיה. ערב אחד, כאשר כבר החשיך, התקבצו מנהיגי הקבוצה ליד פנס הרחוב היחידי באזור והילד החדש, גידי שמו, הציג בפניהם את הכלי. כולם כבר הכירו מזמן את המקלעת הישנה והטובה. ענף עץ מתפצל. קצהו האחד הידית ולשני האחרים מחוברות רצועות מגומי של פנימית של אוטו וביניהן פיסת עור משאריות הסנדלר, עבור האבן. גידי הציג בפניהם כלי נשק המבוסס על אותו רעיון, אבל יורה חיצי מתכת. חוט מתכת המכופף בצורת האות האנגלית Y בדומה למקלעת. שני קצותיו העליונים כופפו בצורת טבעות וביניהן חוברה גומיה. פשוט גומיה משרדית, טבעת גומי. באותם ימים הייתה בניה רבה בכל היישוב. שאריות של "חוט קשירה", אשר שימש לקשירת התבניות ליציקת הבטון, היה בשפע. החוט נחתך לחתיכות קטנות ונכפף לצורת האות U . שמעון וחבריו ניסו לזלזל בכוחם של אותם חיצים קטנים. שמעון, בתנועת בטחון, שלף פיסת עיתון. קיפל אותה לארבע שכבות והדגים איך החץ חודר את ארבעתן. הביצוע היה משכנע. בימים הקרובים הוכנו כלי הנשק

והתחמושת. הקרב הגדול בפתח.  גם בקרב הזה ניגפו שמעון, אסף וגידי חברם החדש. התברר שטווח הפעולה של החיצים וגם עוצמתם ממרחק, לא עשו כל רושם על יריביהם. היה צורך להתאים את הנשק

 לתנאי הקרב. כאשר סיפר שמעון לאחיו הגדול על בעייתם, הציע לו הלז כלי משופר, כלי המבוסס על אותו עקרון ומבנה, אלא עשוי ממוט ברזל עבה וחזק, בעל ממדים גדולים בהרבה, אשר חובר באמצעות מסמרים לבסיס עץ, בצורת צלב. "הגומי" היה סרט גזור מפנימית של אוטו.גם החיצים יוצרו ממסמרים

שנמצאו בשפע בכל בנין. לנשק המשופר היה טווח גדול, עוצמה וגם דיוק בזכות הבסיס שהוצב על הקרקע.  תוצאות הניסוי של הכלי היו מדהימות. אך אף אחד לא נתן דעתו על הסכנה בשימוש בחיצי המסמרים. ממציא הנשק החדש נתן לו שם, "מטרליוז". ממש מכונת ירייה. הקרב הראשון בו הופעל

  הנשק הקטלני, נערך במגרש הריק ,ממערב למגרש הספורט של  בית הספר, בשעות הערב, כאשר כבר שררה החשיכה. הקרב התקיים לאורו של בדל ירח.  הקרב הזה הסתיים בפעם הראשונה בבריחת היריב. בצד האויב נשמעה צעקה, צעקת "אוייי" גדולה והחלה בריחה. למזלם של שמעון וחבריו,

פגיעת החץ לא הייתה חמורה וגרמה רק לאותה הנסיגה. פגיעה בעין עלולה הייתה להיות קטלנית.

    לכולם היה ברור שקרב ההכרעה טרם התרחש. שני המחנות עשו הכנות לקראתו. המודיעין של

    שמעון גילה מבצר ההולך ונבנה בחצר האחורית של בית אחד ממנהיגי הקבוצה היריבה.  סיור מהיר בשטח אישר את הידיעה. תוכנית האויב הייתה ברורה. למשוך אותם לקרב בביתם, כאשר המבצר

  ינטרל את עליונות נשקם.  נדרשה תשובה הולמת. הוחלט להקים מתחם מבוצר באזור גבעות החול

 בדרך לים.הכוונה הייתה להכות את האויב בנשקו. כלומר לגרור אותו לקרב באזור המבוצר.ריחוק

המקום מהיישוב, אפשר לשמור על סודיות גמורה.  מדי יום עבדו כל חברי הקבוצה בבניית הביצורים.

        חומרי בניה לא חסרו, כאמור. נבנו קירות מלוחות עץ, שהיו מצויים באתרי הבניה וביניהן חול, שגם הוא היה מצוי בשפע.   העמדות המבוצרות דמו בממדיהן וחוזקן לעמדות קרב של צבא. כדור רובה לא היה מסוגל לחדור אותן. כל אותה תקופה לא נערכו קרבות.   שתי הקבוצות היו שקועות בהכנות לקרב . אמנם החופש הגדול כבר נגמר, אבל העבודות במבצר נמשכו,  בקצב איטי. הימים ימי

   "המאורעות". ימי המרד הערבי בשנים 1936-1939. באחת מהתקפות הערבים על יישוב מרוחק , הגיע כדור טועה עד דלתו של אחד הבתים ביישוב  שלהם, ברחוב גימל ונתקע במשקוף. האירוע הזה

הגביר את המתח שכבר שרר ביישוב. שומר רכוב על סוס. לבוש מכנסי רכיבה ונעול מגפיים שחורים, הסתובב ביישוב וכולו הוד והדר. קשה היה לדעת כמה בטחון הסב אותו שומר רכוב לתושבים. זה מה שנעשה באותם הימים לטובת הביטחון. יום אחד, אחרי הצהריים, כאשר היה שמעון שקוע בהכנת

   שעורי הבית, נכנסה חברה של אימו. הן ישבו בצד והסתודדו. ניסה להקשיב ושמע את החברה אומרת בלחש לאימו. "עומדים לתקוף את היישוב שלנו. השומר הרכוב גילה עמדות מוכנות להתקפה. הוא הרס את העמדות.ייתכן שבכך מנע את ההתקפה".המשפט ששמע באותו היום, אומנם לא סיים את היריבות, אבל גרם להפסקת בניית הביצורים ומנע את קרב ההכרעה. מזל. מזלם של ילדי שתי הקבוצות והוריהם.

                                                                                  גדעון,   25.05.02