13.10.07 הולכים לים : מאת רותי ריכטר.

אמא שלי ידעה שחשוב שיקבלו הילדים בקיץ "אמבטיות" של מי ים, כי האחות פנינה ציינה השכם והערב שהילדים צריכים ללכת בחופש הגדול עם האמהות שלהם לים פעמים רבות ככל האפשר, כדי לחסן את גופם ולהיטיב עם בריאותם, "אין תרופה טובה יותר ממי הים, העשירים בחומרי טבע ובמינרלים, ומשמשים למניעת "פורונקולים", לריפוי שלשולים של קיץ ולהקלת נשימתם של ילדים מנוזלים", חזרה ואמרה האחות פנינה, לכן הרבתה אמא לקחת אותנו בימי החופש הגדול לרחוץ בים, אלא שמעולם לא הלכה אמא לים רק אתי ועם אחי, כי בעוד היא אורזת את הפירות המיועדים לארוחת העשר על החוף, הציצו מבעד למרפסת האחיות .שרה'לה ודבורה'לה, בנותיהם של השכנים, וביקשו גם הן להצטרף.

"אנחנו נהיה ילדות טובות, שרה! אנחנו מבטיחות לך! בבקשה, קחי גם אותנו." ואמא שלי, שלא ידעה לסרב לתחינה בעיניו של ילד, ניאותה להן ואמרה:

"אבל רק אתן, בנות! אתן שומעות?! ושלא תביאו אתכן את כל החברות והחברים שלכן, כי קשה לי לשמור בים על כל כך הרבה ילדים!"

אלא שכל בקשותיה של אמא לא הועילו, וכשצעדה לתחנת האוטובוס, נשרכו אחריה גם האחים יאיר וחיים, וגדעון, ואליק, וישראל, ועמיחי, ושמעיקה, ואחותו רבקה'לה, וניצה, וילדים אחרים שאמהותיהם הכירו בחשיבותה של "אמבטיית מי ים", אך לא נלהבו לצאת מביתן בחום היום ולהצטרף למסע הארוך והמפרך.

על חוף הים שלטו האחים לבית ארצי. כל ימות השנה לא הצטיינו האחים בתכונות מיוחדות לבד מגוום החסון והשרירי, המרעיד נימה נסתרת בקרב בנות הקריה, ופניהם הנאות, השזופות גם בימי החורף. אבל בקיץ שלטו האחים על שפת הים שלטון שאין עליו עוררין. הם היו אחראים על סוכת המציל, על סירת ההצלה, "חסקה" בלשונם, ועל הדגלים המסמנים לקהל המתרחצים אם הים רוגע או סוער. חבורות חבורות סבבו אותם הנערות, ושלחו מבטים ביישניים של חמדה בגופם החסון ובפניהם צרובות השמש והמלח. לא היו בקריה שחיינים זריזים מהם, וכשתלו האחים ארצי דגל שחור מעל סוכתם לאות שהים סוער והרחצה מסוכנת, לא ההין איש להיכנס אל המים.

כשהגיעה השיירה לשפת הים, נהגה אמא לברך תחילה במאור פנים את המציל, אחר-כך הובילה בניחותא את בני חסותה לאחת מסוכות המחצלת הקרובות לקו המים, והורידה מעל גופה את שמלתה הקלה והפרחונית, שמתחתיה התגלה בגד-ים שחור וצמרי, עשוי חטיבה אחת. היא מיהרה לתלות את שמלתה על אחד המסמרים הבולטים מהמוט התומך בסוכה, ואחר-כך צעדה מתונות, ספרה בדיוק ארבעים צעדים מקו המים, ועמדה במקומה כשידיה תומכות במותניה בתנועה של תקיפות ופניה מופנות אל החוף.

"שאף אחד מכם לא יעבור אותי! אתם שומעים, ילדים?! שאף אחד לא יעמוד מאחורי! הים מלא מערבולות ובורות, ואתם יכולים לטבוע, חס ושלום! ושתדעו לכם, ילדים, שמי שלא ישמע בקולי לא יוכל ללכת אתי מחר לים!"

הילדים חייכו בחוסר אמון, שכן גלוי וידוע שאמא אינה יכולה לסרב לבקשתו של ילד, ואפילו הוא בנם של אנשים זרים. אף-על-פי-כן נשמעו לה הילדים, ולא הרבו להמרות את פיה.

לאחר כשלוש שעות, בשעת הצהרים, כשהשמש קופחת בכל עוזה, נהגה אמא לאסוף את בני חסותה, ולחזור אתם באוטובוס מס' 14 הביתה, ואם היה היום יום חמישי בשבוע, נכנסה בדרכה לצרכניה כדי לקנות עוף אחד לסעודת הצהרים של יום השבת, דג קרפיון גדול שמתקינים ממנו "גפילטע פיש" מתוק לסעודת ליל שבת ושש מאות גרם בשר בקר לקציצות. ומדוע שש מאות גרם דווקא? כי כמות של חצי קילו אינה מספיקה לסעודה של ממש, וקילוגרם שלם קונים רק הבורגנים, העשירים באמת, או סתם אנשים בזבזנים שדעתם קלה.

הייתי בת שבע שנים כשהמריתי לראשונה את פיה של אמי, זה קרה באחת מימי ה"הולכים לים", כשאמא עמדה במרחק ארבעים צעדים מקו המים, ואסרה עלינו, הילדים, לעבור אותה,

היה זה באחת השבתות, וההמון הרב שמילא את החוף היה בעיני "כחול אשר על שפת הים לרוב," כפי שלמדנו בסיפורי התורה לילד. ומדוע המריתי אני, הילדה הטובה והממושמעת את פיה של אמי? כי כשהתבוננתי באופק הכחול, הזוהר בקצה הים, נדמה היה לי שאני רואה לידו פיסת יבשה, וסקרנות שאינה ניתנת לשליטה ניעורה בי. החלטתי שאני חייבת לראות מה קורה שם, בקצה הים. לכן התגנבתי מאחורי גבה של אמא והתחלתי ללכת לקצה הים. עד מהרה כיסו מים רבים את ראשי, ומילאו את עיני ואת פי במלח צורב. ניסיתי לקפוץ כדי שאוכל להחזיק את ראשי מעל הגלים הגבוהים, אך הים היה חזק ממני, וגרף אותי עמו אל המים העמוקים. לא יכולתי לצעוק, כי המים מילאו את פי, את נחירי ואת עיני, ולא ידעתי מה אעשה.

פתאום אחזה בי יד חזקה, והרימה אותי אל על. הייתה זאת שכנתי, יהודית חבובא, שלדבריה, חשבה שדג גדול משתכשך לו להנאתו בין רגליה. היא הרימה אותי בקלילות, ונשאה אותי אל אמא, ובזכותה של יהודית אני יושבת עתה אל המחשב וכותבת את סיפורי זה.

תודה לך, יהודית, על שהצלת את חיי. וסליחה על האיחור של יותר משישים שנה.

רותי יצחקי ריכטר