14.1.07                     מחלת הגעגועים   סיפור מאת רות ריכטר / יצחקי

(עוד סיפור אמיתי בהחלט על בוזיק)   

"בקרוב יקנו לי מיטה חדשה, מיטת-קיר, כמו של ילדים גדולים!" סיפרתי לדבורה'לה, לעמיחי ולשמעיקה, כשישבנו בראש הדיונה הגדולה, המשקיפה על ים החולות, וצפינו אל  המאהל שהקימו הבדואים בלב הדיונות השנהביות, המקומרות כשדי נשים וזרועות שיחי לענה כהים. ביום לא פחדנו מהם, אבל בלילה לבשו השיחים צורות מאיימות של מכשפות, שדים וחיות טרף, ובדואים לבושי שחורים שוטטו ביניהם.  עכשיו, בצהרי היום, לא חששנו לשבת שם ולצפות באוהלים השחורים, המצולעים, העשויים עור עזים כהה, שרועה מאיים, לבוש עבאייה שחורה  וכאפיה צחורה צמודה בעקל לראשו, רעה לידם את עדר עזיו הרזות, הכהות כיריעותיו של האוהל הסמוך.

"תתחדשי!" אמרה במאור פנים דבורה'לה, שקיבלה את מיטת הקיר שלה עוד לפני שנתיים

"יופי! כבר הגיע הזמן שיקנו לך סוף-סוף מיטה כזאת!" אמר שמעיקה. "אני לא מבין איך לא קנו לך מיטת-קיר עד עכשיו! הרי לכולם כבר יש!".

            ורק עמיחי שתק, ומבטו ננעץ בקצה האופק.

            מיטת קיר...  כל כך רציתי בה!  כי מיטת קיר היא מיטה של ילדים  גדולים באמת. ביום היא מתקפלת לכיוון הקיר, ונבלעת בחללו של ארון עץ כהה, שצורתו כצורת האות ח', והוא מקיף  את המיטה מעבריה. שם, בתוך הארון,  נחבאת המיטה במשך היום  מאחורי וילון פרחוני, ומחכה לשעתה הגדולה עם רדת היום. אז מפשילים את  הוילון,  ואמא פותחת את המיטה המתקפלת, ופורשת עליה סדין צחור ונוקשה   של "אתא", שריח של עמילן עולה ממנו. ואם באים אורחים, אפשר  להעמיד פנים שאני ישנה, להתחבא מאחורי  הוילון, ולהקשיב לכל הדברים שאסור לילדים לשמוע.

            בערב שכבתי במיטתי הישנה, מיטת התינוק הגדולה, שמעקה מעשה שבכה מקיף את חזיתה. הייתה זאת מיטת ברזל שנצבעה בצבע אמייל לבן. בקירותיה הצדדיים היו מצוירים בצבע חום עצים וחיות, והיא הייתה ארוכה ורחבה יותר ממיטות התינוק הנהוגות היום.  יכולתי לשכב בה בנוחיות, ולא הייתי צריכה לקפל את רגלי או לחשוש פן לא יספיק לי המקום. הנה, חשבתי, עוד יומיים אישן בה, ואחר-כך אקבל סוף-סוף גם אני מיטת-קיר כמו של עמיחי, דבורה'לה ושמעיקה.

            למחרת בישרה לי אמא שמיטתי הישנה תינתן  לבוזיק, סולן המקהלה שלנו, שגר ברחוב הסמוך. "אשתו ילדה תינוק, והם זקוקים למיטה."
 אמרה אמא. "עוד ימים אחדים יחזרו התינוק ואמו מבית החולים, ושם תחכה להם המיטה שלך.".

            "יופי!" שאגתי ורצתי לספר לעמיחי.

            אבל עמיחי לא שמח. לא! ָהוא לא שמח בכלל! הוא היה אפילו עצוב, והסתכל בי ברחמים רבים.

 "למה אתה לא שמח?! " שאלתי באכזבה. "הרי אני מקבלת מיטה חדשה, מיטה של גדולים!

            "תראי, רותי," אמר עמיחי בשקט ונעץ את מבטו החום בעיני. "זה לא פשוט כל כך כמו שאת חושבת."

 "מה זאת אומרת 'לא פשוט'?, הקשיתי. "הרי גם לך יש כבר מיטת קיר!"

"נכון. ובגלל זה אני יודע!".

            "מה אתה יודע?"  שאלתי בחוסר סבלנות.

 "אני יודע שאם נפרדים ממיטה שאתה רגיל לישון  בה כל החיים שלך, ואתה מכיר כל קו בציורים שלה וכל כתם ורסיס צבע מתקלף במעקה שלה, מקבלים אחר-כך מחלה קשה שקוראים לה מחלת הגעגועים."

"מחלת הגעגועים?! איזו מין מחלה היא זאת?"

            "זאת מחלה של געגועים למיטה שלך.". אמר עמיחי בעצב.  "כל יום תתגעגעי למיטה שלך ותרצי לראות אותה, אבל היא כבר לא תהיה בבית שלך.

דבריו הכו אותי בהלם. שמחתי  פגה, ובמקומה זחלה לראשי דאגה מציקה.  מה אעשה אם באמת אחלה במחלת הגעגועים?  מה אעשה אם ארצה לראות את המיטה שלי, אבל היא כבר לא תהיה בבית?

.           "ככה זה היה אצלי. לא כדאי לך להיפרד מהמיטה הזאת. תגידי לאמא שלך שאת לא מסכימה." סיכם עמיחי את הדיון.  

חזרתי הביתה והסברתי לאמא  שאני לא יכולה להיפרד מהמיטה שלי, ואני רוצה להמשיך לישון בה אפילו שהיא מיטה של תינוקות, וכל חברותי צוחקות ממני שאני ישנה במיטה עם מעקה. אמא כעסה ואמרה שמימיה לא שמעה שטויות כאלה, ושעוד היום יבוא בוזיק וייקח את המיטה שהובטחה לו.

לפנות ערב בא בוזיק. הוא היה חייכן כתמיד, ליטף את שערי, שאל לשלומי והתבדח עם אמא. הוא סיפר שהתינוק החדש ואמו מרגישים טוב.  הם יחזרו הביתה מחר, ועכשיו הוא קצת ממהר, אבל לא יסרב לכוס תה ולפרוסה מעוגת השמרים המפורסמת של אמא שלי, שניחוחות של קינמון ושמרים שתפחו  עולים ממנה. אחר-כך הוא צריך ללכת לצרכנייה, כי הוא רוצה לקנות מזרן חדש למיטת התינוק. הוא התקרב למיטה וניסה להתחיל לפרק אותה,  כדי שאפשר יהיה להוציאה דרך הדלת, אבל כאן נכונה לו הפתעה: נצמדתי בכוח לרגלי המיטה, ולא נתתי לו לגעת בה.

"אבל רותי, למה את מתנהגת ככה? את לא רוצה שלתינוק שלי תהיה מיטה?" שאל בוזיק בתימהון.

            פרצתי בבכי ולא הרפיתי מרגלי המיטה.

            "למה את בוכה? ספרי לי." אמר בוזיק בכובד ראש ובלא רוגז. הוא רכן מעט ודיבר אלי בגובה העיניים, ולרגע אחד חשתי שאיני ילדה קטנה אלא אדם מבוגר ואחראי שדעתו ראויה להישמע.

            אמא התרגזה והרימה את קולה: "איך את מתנהגת, רותי?! תעזבי אחת ושתיים את המיטה ותפסיקי לבכות!"

            אבל אני המשכתי בשלי, וקול בכיי  שהתגבר  הגיע  לבתי השכנים.

"שרה, אני מבקש שתצאי לרגע, ואני אשאר עם רותי." אמר בוזיק לאמא. 

אמא עזבה את החדר ברוגז, ואני נותרתי עם בוזיק ליד המיטה. הוא הוציא ממחטה נקייה, ניגב את דמעותיי, הושיב אותי ברוך על כיסא, וישב  מולי  על הכיסא הסמוך. הוא התבונן בפני במבט רציני, ופנה אלי כאילו הייתי  אדם מבוגר ולא סתם ילדה בת שמונה.

"עכשיו, רותי, ספרי לי למה את לא רוצה לתת לי את המיטה שלך. הרי את כבר ילדה ממש גדולה, וזאת מיטה של תינוקות."

"לא... לא... לא חשוב..." אמרתי.

            בוזיק הסתכל בי שוב במבט שבו אנשים מבוגרים בעלי אחריות מסתכלים אחד בשני, ואמר בשקט:

"מה שתספרי לי יישאר בינינו. אני מבטיח לא לספר לאף אחד. אפילו לא לאבא ולאמא שלך."

הבטתי בו וידעתי שאפשר לסמוך  עליו. הבנתי שהוא יקיים את הבטחתו אפילו אם אמא ואבא יפצירו בו לגלות את סודי.

לגמתי אוויר, בלמתי בקושי את בכיי,  וסיפרתי לבוזיק שאני מפחדת ממחלת הגעגועים, שהיא לא סתם מחלה קלה כמו אנגינה או שפעת או אפילו ברונכיט, שאפשר ללכת לדוקטור שפירא או לדוקטור מרבך ולקבל תרופות נגדן. זאת  מחלה קשה ומסוכנת שאין לה תרופה. הנה, עמיחי סובל עד היום ממחלת הגעגועים, אפילו שעוד לפני חצי שנה קנו לו את המיטה החדשה. וכשהמחלה הזאת תוקפת אותו, הוא נורא עצוב. .

הסתכלתי בפניו של בוזיק. חשבתי שהוא יצחק ממני או יכעס כמו אמא, אבל הוא התבונן בי ברצינות כשוקל את דברי, ואחר-כך אמר: "את צודקת, רותי, זה באמת עסק ביש. אני בהחלט מבין אותך. אבל אולי יש לי פתרון."

            "איזה פתרון?!" שאלתי ברוגז. "הרי כבר אמרתי לך שאין תרופה למחלה הזאת!"

"אני חושב שדווקא יש. אני מציע שעכשיו אקח את המיטה רק לתקופת ניסיון, ואם תתגעגעי למיטה שלך, פשוט תבואי אלינו ותראי אותה. ככה תתרגלי לאט לאט  לפרידה ממנה, ולא תסבלי מהמחלה הקשה הזאת."

            "באמת? אני יכולה לבוא  אליכם כל יום ולבקר את המיטה שלי?" שאלתי בהקלה.

"בטח!" אמר בוזיק, "ותוכלי גם לשחק עם התינוק שלנו."

 "טוב. אמרתי בקול מהורהר.  "אם  אני יכולה לבוא לבקר את המיטה שלי כל יום,  אתה יכול לקחת אותה."

            בוזיק לחץ את ידי כמו שגדולים לוחצים יד, וקרא לאמי שתבוא לעזור לו לפרק את המיטה, הגדולה.

            "אני לא מבינה," אמרה אמא, והביטה בפני המחייכים.  "איך שכנעת את הילדה?"

            " זה סוד שהבטחתי לא לגלות." אמר בוזיק.  "אני מצטער, שרה, אבל זה סור ביני ובין רותי. "

            אחר-כך  לקח בוזיק את המיטה והלך לו.

כעבור שעתיים הגיע ולרשטיין הנגר עם מיטת הקיר החדשה שלי, ואני שמחתי בה ושכחתי לגמרי שאני צריכה להתגעגע למיטה הישנה שלי.

                                                                                    רותי יצחקי- ריכטר