שלום ידידיי

        השבוע ובשבוע הבא נביא כאן שתי אגדות לחג השבועות, השבוע נפרסם  אגדה ורקע מדעי הקשורים בחג השבועות ובשבעת המינים, ובשבוע הבא נפרסם אגדה ורקע מדעי הקשורים במאכלי חלב.        

האגדה "שבעת המינים" התפרסמה בספר ארץ ירוקה שלי" (ספרית מעריב, 1987). כרגיל  מובא גם "המדע שמאחורי האגדה" העוסק בחג השבועות ובחקלאות קדומה. חלק זה נלקח מהספר "שבעת המינים" ומהספר "שבועות", שכתבתי בשיתוף עם ידידתי ההיסטוריונית ד"ר לאה סגל. שני הספרים נמצאים עדיין בכתובים.

        ולמי שעייף מן האגדות ומשתוקק כבר לסיפור של מבוגרים (אביא בעוד שבועיים, ידידיי, אני מבטיחה...)   אזכיר לכם שוב מה אמר על כך אלכסנדר פן:

"הקטנים אוהבים אגדות.

הגדולים אוהבים לשכוח.

זה סימן שהרבה נשמות אבודות

תלויות בחסדי אגדות,

כי עצב בהן וגם כוח.

אסור לפגוע באגדות.

נקודה."

 

לתגובות אנא כתבו לאתר או אליי: [email protected]

 

שבעת המינים

    כשחנו בני ישראל לרגלי הר נבו, הייתה ביניהם גם  ילדה קטנה. יפת תואר וחכמה הייתה הילדה, אך היא הייתה צולעת ונכת רגליים, כי מעדה ונפלה מאחד הצוקים כשנדדו בני ישראל ברחבי המדבר. קיבע רופא השבט את השבר ברגלה של הילדה, וציווה עליה לשוב ולצעוד כהרגלה תמיד, אך הילדה סירבה למלא את מצוות הרופא, כי הסבה לה ההליכה כאבים עזים.  כל היום שכבה הילדה במיטתה ובכתה, ורק כשירדו דמדומי הערב, נהגה לעמוד מול פתח האוהל, לזעוק בכאביה ולקלל את האל.

    שמעו בני ישראל את קללותיה וחפצו להכותה, כי חששו פן יענישם אלוהים בעוון קללותיה.     אמר משה להורי הילדה: "הביאו את בתכם אל אוהלי, והייתה כאחת מבניי  ומבנותיי, ולא יפגעו בה לרעה האנשים הכועסים."

    עשו ההורים כמצוות משה, והביאו את בתם אל אוהלו. מדי ערב יצא משה לשוח עם הילדה, והוא תומך בה ומנסה להכניס אמונה בלבה. הפצירו הכוהנים במשה שיחזיר את הילדה להוריה, כי ידיו מלאות עבודה, ואין זמנו פנוי לטפל בילדה החולה.

    נזף בהם משה  ואמר: "כשרעיתי את צאנו של יתרו, טיפלתי בכל שה תועה, וידעתי כל גדי חולה, ואיך לא אקדיש מזמני לילדה חולה ואומללה זו?"

יום אחד, בטרם זרחה השמש, עלו משה ואהרון בהר נבו כדי לצפות מפסגתו אל הארץ המובטחת. שעות רבות חיכו בני העם למשה ולאהרון, ורק בצוהרי היום, כשעמדה החמה באמצע הרקיע, ירדו השניים מן ההר, והם קודרים ושותקים.

    "נגזר דינו של משה," פשטה השמועה במחנה.

    "משה לא יבוא אל הארץ המובטחת. הוא ימות פה, בהרי מואב!" הוסיפו ללחוש  האנשים זה לזה ביראה, ופניהם קודרות בעצב.

    "רוצה אני לשמח את לבך!" אמרה הילדה המאומצת למשה, "כי אכזר הוא אלוהיך, ובחוסר צדק נהג בך."

    "אל לך לנאץ את שם האל!" אמר משה, "ואם רוצה את לשמח את לבי, קומי וצאי לך לשוח מעט כדי שיירפאו רגלייך!"

    אמרה הילדה בלבה: "אעלה בהר ואראה מפסגתו את הארץ המובטחת, ואם יש אלוהים בשמים, ייתן לי דבר מה מן הארץ החדשה כדי להביאו אל משה ולשמח את לבו!"

    ההר היה גבוה ומתנשא, והילדה צולעת וחלשה. לאט ובכבדות טיפסה הילדה בהר הגבוה והשומם, כשהיא נעזרת בכפות ידיה, ונאחזת בזיזי אבנים חדות. ידיה השרוטות ורגלה השבורה כאבו מאוד, והיא חשבה לחזור על עקבותיה, אך עז היה רצונה לשמח את משה, והיא המשיכה במסעה המפרך אל פסגת ההר. מדי פעם מעדה הילדה והחליקה במורד, כי ההר היה עירום וצחיח, ולא נמצא לה בדל עשב או שבר ענף כדי להיאחז בהם, ורוח עזה נשבה מול פניה. שעות  רבות נמשך מסעה, ורק לפנות ערב, כשקרני שקיעה אחרונות בהקו בזיזי הסלעים הזהובים, הגיעה הילדה הצולעת אל הפסגה.

    הביטה הילדה בנוף הנפלא שנגלה לעיניה, ונשימתה נעתקה בהתפעלות. מתחתיה  השתרע ים המלח, והשמש השוקעת נשקפה במימיו המתכתיים. מצפון נשפך אל הים נהר הירדן המתפתל לרגלי ההרים בערוציו הרבים, ומצפון-מערב לים השתרעה בקעת יריחו הירוקה, עוטה שדות תבואה, מטעי תמר וכרמים. בצפון ראתה הילדה את שפך נהר ארנון, המפלס את דרכו בין ההרים אל ים המלח, ומאחורי בקעת ארנון השתרעו הרי מואב והרי גלעד עד קצה האופק.

    הביטה הילדה סביבה, ולא מצאה דבר להביאו אל משה ולשמח את לבו. רק חלוקי אבנים היו פזורים בין סלעי החול האדמדם, ומעט עשבים קמלים צמחו ביניהם. אך בעוד היא עומדת וצופה אל בקעת יריחו, והנה זוג עיטים ענקיים חג מעל לראשה, וכנפיהם העצומות מאפילים את עין השמש השוקעת. העיטים דאו לאטם באוויר השקט והצלול, ופתאום נחתו לרגלי הילדה בקול שאון רב. העיט האחד הניח לרגלי הילדה אלומות חיטה ושעורה ארוכות גבעול ועבות גרגרים, והוסיף עליהם אשכולות תמרים וענבים שנשא בפיו, והעיט השני הניח לפניה ענף תאנה שפירותיו הבשילו, ענף זית מאפיר ורימונים אדומים וגדולים. עוד הילדה משתאה למראה עיניה, והנה נסקו העיטים אל השמים ונעלמו בקצה האופק, ושוב נותרה הילדה לבדה במרחבי ההר השומם,

    אז ידעה הילדה כי שעה האל לתפילתה, ושלח לה מפירות הארץ החדשה כדי שתביא אותם למשה ותשמח את לבו.

    החושך כבר ירד על הארץ כשחזרה הילדה אל האוהל, והביאה אל משה את הפירות ואת השיבולים, וכשראה משה את פניה הצוהלות, את עיניה המאירות ואת הליכתה המאוששת, פשט חיוך בפניו הקודרות ועיניו אורו.

    כעבור ימים אחדים מת משה בשנתו, וחיוך של שלווה נסוך על פניו. ומקום קבורתו לא נודע עד היום הזה.

המדע שמאחורי האגדה

רות ריכטר ולאה סגל.

על שבועות, שבעת המינים וחקלאות קדומה בארץ ישראל

 עץ הרמון   >  http://www.youtube.com/watch?v=iH9ec-lPmNQ&feature=related      

                       1. שבעת המינים

    "ואלה שבעת המינים שהתברכה בהם ארצנו: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון. ארץ שמן ודבש." (ספר דברים ח': 8).

    הדבש מרמז לתמר, שפירותיו מתוקים, ולכן נהגו להכין ממנו דבש תמרים, תמיסה מרוכזת ומתוקה ששימשה להמתקת המזון בימי קדם, לפני שידעו לייצר סוכר.

    שבעת המינים מופיעים בתנ"ך לפי סדר הבשלתם. יוצאת מכלל זה החיטה, המבשילה אמנם לאחר השעורה, אך נזכרת לפניה, כי היא היוותה את הגידול החקלאי החשוב ביותר בארץ ישראל. שלושת המינים החשובים ביותר בכלכלת הארץ היו הדגן, התירוש (מיץ הענבים)  והיצהר (שמן הזית),  ככתוב בספר ויקרא: "דגן תירוש ויצהר" (ויקרא כ"ח: 5).

        מדוע זכו דווקא מינים אלה להיכלל בשבעת המינים?

        חוקרים משערים כי שבעת המינים נבחרו מפני שאפשר לשמר את פירותיהם או את תוצרתם במשך תקופה ארוכה ולאגור אותם בממגורות, באסמים, ביקבים ובבתי הבד ללא חשש לקלקול במשך השנה. כך, למשל, נשמרים פירותיהם של הגפן,  התאנה והתמר במשך שבועות רבים לאחר שמייבשים אותם, קמח החיטה וגרגרי השעורה נשמרים זמן רב כשמרחיקים אותו מלחות, מהענבים מפיקים יין וחומץ שתוחלת החיים שלהם ארוכה, פירות הזית נכבשים במי מלח ומפיקים מהם שמן, ופרי הרימון יכול להישמר במשך חודשים אחדים, כי בעת האחסון מתקשה קליפתו, ושומרת היטב על גרגרי הפרי מפני ריקבון.

    לפי גרסה אחרת נבחרו שבעת המינים בגלל עמידותם ביובש והסתגלותם לקיץ הקשה של ארץ ישראל. כל הצמחים הנמנים על שבעת המינים יכולים לגדול כגידולי בעל, ללא השקיה, ולכן הם יכולים לשרוד ואף לתת יבולים בשנות בצורת.

2. על חקלאות בארץ ישראל הקדומה

גידולי בעל וגידולי שלחין

בימי קדם הושקו בארץ ישראל באופן מלאכותי רק מעט שדות ובוסתנים, שהיו קרובים למעיינות או לנחלים שלא יבשו בקיץ. אלה מעטים בארצנו, ולרוב נאלצו האיכרים להסתפק  רק במימי הגשמים שירדו בעונת החורף. לגידולים אלה  קראו גידולי בעל, כי האמינו שהאליל בעל הוא האל הקובע את כמות הגשמים.   

לגידול צמחים בהשקיה מלאכותית בימי הקיץ קוראים חקלאות שלחין, כי חקלאות זו הייתה נהוגה רק סמוך למקווי מים מתוקים, כגון ליד מעיינות וליד הנילוס, והמים היו נשלחים מהמעיינות לשדות בתעלות מיוחדות.

מדרגות ההר (טרסות)  

    אדמות העמקים, שפלת החוף ושפלת יהודה היו פוריות ועמוקות, אך בהרים הייתה הקרקע רדודה ונתונה לסכנת סחף. לכן גידלו באזורי ההר את הגידולים החקלאיים על גבי משטחי מדרגות שנבנו בהר. למדרגות אלה קראו טרסות. הטרסות נתמכו באבנים שסוקלו בסביבה, ואף-על-פי שנבנו בבנייה יבשה, ללא טיט או מלט המדביקים את האבנים זו לזו, הן היו חזקות מאוד, ועמדו בפני פגעי הזמן. בגלל המדרונות התלולים והסחף הרב היה לעתים צורך להביא אדמה ממרחקים כדי למלא את הטרסה. בטרסות גידלו רק את עצי הפרי. חיטה ושעורה לא גודלו בטרסות, אלא בעמקים ובגיאיות שבין ההרים. חקלאות המדרגות נהוגה באזורי ההר בארץ ישראל גם כיום. רוב שטחם של הרי ירושלים וחלק ניכר מהרי הגולן, הגליל, הכרמל והשומרון  בנויים  מדרגות. 

הבוסתן והמטע

    היום אנו מגדלים במטע לרוב רק מין אחד, ומוכרים את רוב יבולו, אך בעבר גידלה כל משפחה את עצי הפרי שלה, כדי שאלה יספקו את צרכיה במשך כל השנה, ולכן המטע היה רבגוני, וכלל מיני צמחים רבים. למטע כזה קוראים בוסתן. גם היום אפשר לראות בכפרים ערביים בוסתנים שבהם מטפסת הגפן על התמר, על התאנה, על הרימון או על הזית.

 

3. ההווי החקלאי-דתי בימי השופטים בימי בית ראשון ובימי בית שני

סדרי עבודת האדמה קבעו את אורח החיים בארץ ישראל. שלוש פעמים בשנה, בחג הסוכות, בחג הפסח ובחג השבועות, נהגו בני ישראל לעלות לרגל לירושלים.

"שלוש רגלים תחוג לי בשנה: את חג המצות וחג הקציר  ביכורי מעשיך וחג האסיף." (במדבר כ"ח: 26)

    מגילת רות מציגה נקודת תצפית נוספת על חיי האיכרים. הדאגה לעני, לגר, ליתום ולאלמנה הם חלק מן ההטבות הסוציאליות שניתנו לעשירונים הנמוכים. וכך נאמר בתורה: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט. לעני ולגר תעזוב אותם " (ויקרא י"ט 9-10).

    מהם פאה, לקט ושכחה?

פאה היא מעט תבואה שנהגו להשאיר לעניים בקצה השדה, לקט הוא שיבולים שנשרו בעת הקציר. ושכחה היא עומר שנשכח בשדה.

    בתקופת המשנה קבעו  חז"ל שפאת השדה היא החלק השישים של השדה. כלומר כמעט  שני אחוזים מהיבול הותירו הקוצרים לעניים! גם בעת המסיק והבציר לא נשכחו העניים. הבוצרים השאירו לעניים את ה"עוללות", אשכולות שלא נקטפו בעת הבציר, ואת ה"פרט", גרגרי ענבים בודדים שנשרו מהאשכולות. גם המוסקים ידעו שאסור לחזור ולקטוף את הזיתים שלא נמסקו במסיק הראשון, ככתוב: "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך." (דברים כ"ד 20). כלומר, אין לקחת את כל פירות העץ, שהם תפארת האילן, ויש להשאיר מעט פרי  לעניים. אפשר לראות בחוקים אלה כעין תשלום מס שהוטל על בעלי האדמות לתועלת החברה. בנוסף לחוקים אלה הצטוו האיכרים להפריש ללוויים ולעניים בשנה השלישית ובשנה השישית לשמיטה עשירית מן התבואה: "מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך  ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו." (דברים י"ד: 28-29).

         שבעת המינים, שסמלו את פוריות הארץ, שימשו כמוטיבים באמנות של בית ראשון ובית שני. קישטו בהם את בגדי הכוהן הגדול, ציוריהם הופיעו בפסיפסים בבתי כנסת, והם היוו מקור השראה לאדריכלים. הם גם נטבעו על גבי מטבעות במקום דיוקנותיהם של המושלים, כי נאסר להטביע דמות אדם על המטבעות בגלל הצו המקראי "לא תעשה לך פסל  וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ" (שמות כ' 4).

    בלשון העברית התייחד מושג מיוחד לקטיף ולאסיף של כל  אחד משבעת המינים: איסוף יבול החיטה והשעורה נקרא קציר, קטיף הענבים נקרא בציר, איסוף התאנים נקרא ארייה, קטיף הזיתים נקרא מסיק, וקטיף התמרים נקרא גדיד.

 

4. על חג השבועות והבאת הביכורים

        לחג השבועות שמות רבים. השמות הנזכרים בתורה הם "רגל", "חג שבועות", "חג הקציר" ו"חג הביכורים", ושמות מאוחרים יותר הם "חג מתן תודה", "חג מלכות בית דוד", "חג העצרת" ו"חג החמישים". אנחנו נתרכז כאן  בתוכן החקלאי של החג.

"וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה מקרא קודש יהיה לכם." (במדבר כ"ח: 26) כלומר, חג השבועות אינו רק חגם של הקוצרים בשדה, אלא מבטא גם את הקרבת המנחה בבית המקדש.

הבאת ביכורים בימי בית ראשון

בתקופת בית ראשון הודגש בעיקר הצד החקלאי-דתי של חג השבועות. ביום זה חגגו את גמר הקציר. הקציר התחיל ביום השני של הפסח בקציר השעורה, כי היא מקדימה את החיטה בהבשלתה, והסתיים בשבועות עם סיום קציר החיטה.

הבאת ביכורי קציר חיטים התבטאה בהקרבת מנחה חדשה בבית המקדש. למנחה זו קראו "שתי הלחם". שתי הלחם הן שתי חלות שנאפו מהחיטה החדשה. את "שתי הלחם" הניף הכוהן, ולכן הן נקראות גם "לחם תנופה". לאחר הנפת שתי הלחם הותר השימוש בחיטה החדשה ובפירות החדשים בבית המקדש. שתי הלחם נקראו ביכורים או לחם ביכורים, ועל שמן נקרא החג יום הביכורים. הימים היו ימי הקציר, והאיכרים היו עסוקים מבוקר עד שקיעת החמה. הם הצטוו לספור את הימים מפסח ועד שבועות, כדי שלא ישכחו את זמן העלייה לרגל. הבאת ביכורי הפירות  לכוהן לא הייתה קשורה עדיין לחג השבועות, אך ייתכן שהחקלאים הביאו את ביכורי הפירות בעיקר בחודשי הקיץ. בימי בית ראשון לא הייתה חובה להעלות את פירות הביכורים לבית המקדש דווקא ביום הביכורים, ואפשר היה להביאם לבית המקדש גם לפני החג או אחריו.

הבאת ביכורים בימי בית שני

בימי בית שני הביאו ביכורי פירות למקדש החל מחג השבועות. החכמים קבעו את זמן הבאת הביכורים משבועות ועד חנוכה, והאיכרים היו מביאים רק משבעת המינים שהתברכה בהם ארצנו: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר.  (מסכת ביכורים ג'). הביכורים הובאו לירושלים בתהלוכה חגיגית, שהשתתפו בה רבבות עולי רגל. העולים מסביבות ירושלים נהגו להביא עמם פירות טריים, והבאים ממרחקים הביאו פירות יבשים, כגון צימוקים וגרוגרות, שהן תאנים מיובשות וצמוקות. עולי הרגל הביאו עמם גם שמן זית ודבש תמרים, משקה מתוק שנעשה מפירות התמר. כל תושבי העיר יצאו לקדם את עולי הרגל ולברכם.  הביכורים נמסרו בבית המקדש לכוהן, ועולי הרגל נהגו לקרוא "מקרא ביכורים". במקרא זה סיפרו  את תולדות עם ישראל למן יציאתו מצרים  ונדודיו במדבר ועד לכניסת העם לארץ ישראל. המסכת הסתיימה במילות תודה לה': "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה  אשר נתת לי ה'.'"

הבאת הביכורים לבית המקדש לוותה באחד הטקסים המרגשים והחווייתיים ביותר בהווי החקלאי של ארץ ישראל בתקופת בית שני.

וכך מספרת המשנה:

"כיצד מפרישין את הביכורים? יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים  כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות מתכנסות לעיר  ולנים ברחובה של עיר,  ולא היו נכנסים לבתים, ולמשכים היה הממונה אומר: קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלוהינו הקרובים מביאים תאנים וענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים, והשור  הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו. החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים כל בעלי אומנויות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלים בשלומם: אחינו, בני מקום פלוני באתם לשלום? ... המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה. הגיע לעזרה, ודיברו הלויים בשיר הגוזלות שעל גבי הסלים היו עולות, ומה שבידם נותנים לכוהנים העשירים מביאים ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים מביאים אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה, והסלים והביכורים ניתנים לכוהנים." (מסכת ביכורים  ג')

5. מסורות ומנהגים בחג השבועות

המנהגים העיקריים הנהוגים בחג השבועות הם תיקון ליל שבועות, קריאת מגילת רות, קריאת פיוטי החג, קישוט הבתים בירק ואכילת מאכלי חלב. להלן נפרט ונתאר מנהגים אלה.

    א. תיקון ליל שבועות - מנהג לזכר מתן תורה

מנהג עתיק שתיקנו חז"ל הוא לימוד תורה בליל החג. בלילה זה נוהגים ללמוד תורה כל הלילה מתוך ספר הנקרא תיקון ליל שבועות. הספר מכיל ליקוטים מהתנ"ך ומספרות חז"ל.

לפי המסורת נבקעים בלילה זה שערי שמים, ותורה חדשה יורדת לעולם. כל מי שאינו ישן ברגע זה, תימלאנה כל משאלות לבו לטובה. נוהגים ללמוד תורה כל הלילה. בעבר נהגו הנשים להגיש משקאות ומזון, וכיום, בעידן הפמיניזם, נוהגות גם נשים ללמוד תורה בלילה זה. בעדות מסוימות נהוג היה גם כעין "תיקון חצות של ילדים": בחג השבועות החלו בני השלוש ללמוד ב"חדר". כשעלה השחר, רחצה האם את הילד והלבישה אותו בבגדי לובן, והאב עטף אותו בטלית והביאו אל המלמד. לאחר שהתקבצו כל הילדים, נהג המלמד להראות להם את האותיות ולקרוא בשמן, והאמהות הביאו לילדים דברי מתיקה, כדי להראותם שהתורה מתוקה מדבש.  

ב. קריאת פיוטי החג

מנהג הוא בבתי הכנסת לכלול בתפילה פיוטים (שירי קודש) הקשורים למשמעות החג. אחד הפיוטים הנאמרים בקהילות עדות המזרח הוא הפיוט "כתובה", המתאר את מערכת היחסים בין עם ישראל והקב"ה כמערכת יחסים שבין חתן וכלה. התורה היא הכתובה שנתן הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל, שהיא הכלה. דימוי היחס בין עם ישראל והקב"ה ליחס שבין  כלה לחתן נפוץ במדרשים. ברוח זו התחברו פיוטים לשבועות המנוסחים ככתובה (=הסכם נישואין) שנערך בין הקב"ה לעם ישראל. לפניכם קטע קצר מן הפיוט הארוך.

כתובה לחג השבועות

לשמחת דודי צח דגול מרבבה.

אשורר בנועם זאת הכתובה.

שמע ידיד והטה אוזנך.

הקורא את כתובה הזאת לפניך.

בזכותה תמהר גאולת בניך.

ירד דודי לגנו לערוגת בושמו,

להתעלס עם בת נדיב,

ולפרוש עליה סוכת שלומו.

אפיריון*  עשה לו המלך שלמה:              *אפיריון - חופה

ביום חתונתו וביום שמחת לבו

לחופה נתרצתה מחולת המחנים**.                 ** המרקדת

 

וכנגד נעשה ונשמע לקחה שישים ריבוא עדי עדיים.

בחודש השלישי לצאת בני ישראל ממצרים:

ויהי הקשר אמיץ עם עם זו קנה בסיני.

ואת ספר המקנה והחתום אקרא אזני המוני.

הנה היא כתובה לפני.

ג. קישוט הבתים בירק

יום לפני תיקון חצות נוהגים לקשט את הבית בירק, זכר למעמד הר סיני, כי לפי המסורת היה הר סיני ירוק בעת מתן תורה.

כשגלה עם ישראל מארצו בטל מנהג הבאת הביכורים, אך נותר המנהג לעטר בירק את הבתים. הילדים והמבוגרים נהגו לפשוט בשדות וביערות, להביא משם ענפי ירק, ולקשט בהם את הבתים ואת בתי הכנסת. יש המעטרים את הבתים בקנים של סוף, זכר לסוף שבו החביאה מרים את משה, ויש שנהגו לקשט את הבתים ואת בתי הכנסת בוורדים ובמגזרות נייר דומות לוורדים, לזלף  בבית מי ורדים ריחניים,  ולקרוא לחג השבועות חג הוורדים, כי כפי שמעיד המדרש, נמשלו ישראל לשושנים. וכך מספר המדרש:

"אמר ר' עזריה משל למלך שהיה לו פרדס נטוע, שורה של תאנים ושל גפנים ושל רימונים ושל תפוחים, ומסרו לאריס (=שוכר הפרדס) והלך לו. לאחר ימים בא המלך והציץ בפרדס לידע (כדי לדעת) מה עשה, ומצאו מלא חוחים (=עשבים שוטים). הביא קצצים (=מקצצי קוצים) לקוצו,(לקצץ את הקוצים), והציץ באותם החוחים וראה בהם שושנה של ורד. נטלה והריח בה אמר המלך: בשביל שושנה זו יינצל הפרדס. כך כל העולם לא נברא אלא בשביל תורה הציץ הקדוש ברוך הוא בעולמו ומצאו כולו מים ומים (כלומר תפל,, חסר טעם)  והביא קצצים לקוצו. וראה בו שושנה אחת של ורד - אלו ישראל. נטלה והריחה אמר הקב"ה: בשביל שושנה זו יינצל הפרדס. בזכות תורה וישראל יינצל העולם." (ויקרא רבא כ"ג ג')

    ד. הבאת הביכורים

         בפרק העוסק בשמות החג הנזכרים בתורה תואר טקס הבאת הביכורים בימי בית ראשון ובימי בית שני.  במשנה נאמר: "אין מביאים ביכורים אלא משבעת המינים האמורים בשבח הארץ, והם החיטים והשעורים והענבים והתאנים והרימונים (מסכת זרעים. הלכות ביכורים).

כשגלו בני ישראל מארצם, פסקו  להביא ביכורים. הם ראו בחג  שבועות בעיקר  חג מתן תורה, והתעלמו מאופיו החקלאי של החג. אך כשהתחדש היישוב היהודי בארץ ישראל, לא הסתפקו אנשי ההתיישבות העובדת  במשמעות הדתית של החג, והדגישו את אופיו החקלאי. כיום נוהגים לחגוג בקיבוצים ובמושבים את הבאת הביכורים וסיום הקציר בתהלוכות, בנשיאת סלי פירות ובטקסי שירה ומחול. בימינו מביאים בהתיישבות העובדת מכל סוגי הפירות הגדלים בישראל, אך בעבר נהגו להביא לבית המקדש רק מביכורי שבעת המינים.

ה. קריאת מגילת רות

מסורת בידינו לקרוא את מגילת רות בחג השבועות, ועל כך שואל המדרש: מה עניין רות אצל עצרת? המפרשים מעלים מספר טעמים, ונציין רק אחדים מהם: 

א.   סיפורה של רות חל בתחילת קציר השעורים, ומסתיים בסוף קציר החיטים, וגם חג שבועות חל בתום קציר  החיטים.

ב.    עצרת הוא זמן מתן תורתנו, ומגילת רות מספרת על גיורה של רות. רות קיבלה על עצמה עול תורה ומצוות, כמו שבני ישראל קיבלו על עצמם עול תורה ומצוות בהר סיני.

ג.     דוד נולד בעצרת, ומגילת רות היא מגילת היוחסין של דוד.

ו. אכילת מאכלי חלב

מדוע נוהגים לאכול בחג מאכלי חלב?

יש אומרים שעד מתן תורה  לא ידעו בני ישראל את חוקי השחיטה, וכשקיבלו את התורה, לא  הספיקו לשחוט את הבהמות על פי הדינים, ולכן אכלו רק מאכלי חלב. אחרים אומרים שהחלב  הוא סם חיים  לתינוק כמו שהתורה משמשת סם חיים לעם ישראל. למנהג זה גם צידוק כלכלי: בעונה זו  שופעות העזים, הכבשים והפרות חלב לאחר עונת ההמלטות שחלה באביב.

ואם תרצו, חלב בגימטריה ארבעים, כנגד ארבעים הימים שעשה

משה בהר סיני.