שלום
לידידיי מרותי
ריכטר יצחקי
אני שולחת אליכם סיפור טרי, שנוצר ב-18 במאי.
תיהנו.
לתגובות אנא כתבו לאתר או אליי: [email protected] 
היש
כוכבים שם, במרום השמים?
"היא ממש מיזנטרופית!"
שמעתי את אחת הפקידות לוחשת לחברתה כשהתקרבתי לפינת התה של המשרד.
"לא. היא לא שונאת אדם. היא סתם
סוציומטית." ענתה לה חברתה בלחש.
"היא מוזרה. היא בטוח צריכה
טיפול." סיכמה הראשונה את הדיון.
ידעתי שהן מדברות בי, ולכן ויתרתי על כוס
התה הפושר, וחזרתי למקומי שליד המחשב. כוס התה תחכה לי. אינני רוצה שהן תחשובנה
שצותתי להן.
ובאמת,
כולם חושבים שאני מוזרה, הם מרשיעים אותי בלבם על שאני כמעט בת שלושים וחמש,
ועדיין אני גרה עם הוריי, ועל שמעולם לא היה לי חבר, ואין לי חברות קרובות. אבל זה
לא נכון שאני שונאת אנשים. אני פשוט שונאת כשמשקרים. ולדאבוני כולם משקרים! כן! כל
הזמן אני שומעת שקרים! יש שקרים המתבטאים במלים, ויש שקרים המתבטאים בתנועות הגוף,
בחיוכים מזויפים ובהעמדת פנים, אבל גם אם השקר אינו מתבטא במלים, הוא מציק ומפריע
לי. אמא שלי תמיד אומרת שלפעמים מוכרחים לשקר, ובעיקר חייבים לשקר כשרוצים להפחית
או למנוע כאב, אבל אני לא מסכימה לדבריה. מה פתאום?! הרי תמיד השקר מתגלה בסוף,
ואז הכאב גדול עוד יותר!
אבא ואמא אומרים שהעבודה שמצאתי לי
במשרד לפרסום אינה תואמת את כישוריי.
"מגיע לך יותר!" אומרת אמא, ואבא נושא את עיניו מהעיתון הנצחי שלו
ומהנהן בראשו לאות הסכמה. "היית צריכה לסיים את הדוקטורט שלך!" הוא חוזר
בפעם המאה ואחת. אבל אני אינני עונה. איך
אסביר לו שלא יכולתי לשאת את עדת הסטודנטים המתחנפים אליי, המרצה שלהם? איך
יכולתי להסביר לו שבאקדמיה אינך יכול להתקדם אם אינך מתרפס או, לפחות, מעמיד פנים?
לכן אני מחכה בקוצר רוח לגמר הארוחה, ואז אני לוקחת את הספר שלי, ויוצאת עמו אל
הספסל שבגן.
שם, על הספסל הקבוע שלי, טוב לי. טוב לי באמת. שם אף אחד לא מפריע לי,
לא מרחם עלי ולא מסתכל בי כאילו הייתי יצור מוזר. שם, על הספסל, אני מפליגה עם
גיבורי ספרי לעולמות רחוקים, ושוכחת את גערותיה של אמא, את מבט התוכחה של אבא ואת
מבטי הרחמים של השכנות. הספסל הזה כולו שלי, ואני יושבת וקוראת את הספר עד שמחשיך
היום, ואור הפנס החיוור כבר אינו מספיק כדי להבחין באותיות הקטנות. אז אני מכניסה
את הספר לתיק הקטן שלי, וחוזרת הביתה כדי לצפות עם אמא ואמא בטלוויזיה לפני שאני
הולכת לישון.
במשך הזמן למדתי להכיר כמה ממבקריו
הקבועים של הגן. הנה הנער הצעיר, היוצא מדי ערב עם כלבו לטייל בשבילי הגן, ומושך
כל הזמן ברצועת הכלב בלא סבלנות. ניכר בו שאינו אוהב את כלבו, והוא יוצא עמו רק
כדי לרצות את הוריו, והנה הנער והנערה הנפגשים כאן מדי ערב, ואינם מתביישים להתנשק
בפומבי, והנה הזוג הזקן, הפוסע לאטו כשהיא נשענת על מקלה, והוא חובק את כתפיה.
תמיד כשהם עוברים לידי היא מחייכת אליי מבעד למשקפיה עבי העדשות, והוא אומר בשקט: "שלום לך, ילדתי."
אז אני מנידה בראשי לאות שלום, והם אינם מתעכבים לידי, אלא ממשיכים לעבר הספסל
המרוחק שליד היציאה מהגן.
ערב אחד, כשפסעו בני הזוג הזקנים ליד
הספסל שלי, נתקלה הזקנה באבן גדולה שבלטה משפת השביל. היא נפלה בחבטה כבדה על
הארץ, המקל נשמט מידה, ועתה שמתי לב לראשונה שקצהו אדום כמקל נחייה של כבדי ראייה.
היא אחזה בקרסולה ונאנחה, עיניה מלאו דמעות של כאב, והיא התקשתה לקום. הזקן ניסה
לתמוך בה ולהרים אותה, אבל היא לא הצליחה להזדקף.
מיהרתי
לתיק שלי ושלפתי משם את בקבוק המים שאני נושאת עמי דרך קבע.
"תשתי, גברת," ביקשתי.
"תשתי ותרגישי יותר טוב."
היא
לקחה מידי את הבקבוק ולגמה גמיעות אחדות. אחר-כך, בהדרגה, פסקה מאנחותיה ונשענה עליי. עזרתי לה לקום,
והיא התיישבה בכבדות על קצה הספסל. בעלה מיהר לתמוך בה, לנגב את פניה בממחטה של
נייר וללטף את שערותיה הדלילות.
"ש... ש... זה מיד יעבור." ניסה לנחם
אותה, והיא חייכה אליו חיוך עגום מבעד לדמעותיה, הפנתה אליי את ראשה ואמרה
כמתנצלת: :
"זה הכל
בגלל העיניים. בגלל הראייה שלי."
הנדתי בראשי שהבנתי, והגשתי לה שנית את
בקבוק המים.
"לא.
ילדתי. לא צריך. " אמרה בשקט. "זה מיד יעבור לי. לא שברתי שום
דבר."
ואמנם, כעבור דקות אחדות הצליחה האישה
לקום כשבעלה הזקן תומך בה. היא הזדקפה באיטיות, והם צעדו בפסיעות קטנות לעבר הספסל שלהם.
למחרת, כשישבתי על הספסל שלי בגן וקראתי, התקרבו
אליי בני הזוג הזקנים, וקידמו את פניי במאור פנים כאילו הייתי מכרה ותיקה.
"שלום לך ילדתי. את רואה, אנחנו כבר
בריאים." אמר הזקן, ואשתו הוסיפה: "תודה לך על עזרתך אתמול. האם אפשר לשבת כאן, לידך?"
לא
רציתי שישבו לידי. רציתי שיתרחקו ויניחו לי את בדידותי, אבל לא יכולתי לסרב להם
בלא להפגין גסות רוח, ולכן אמרתי: "כן, בבקשה." ומיד חזרתי לקרוא בספר,
לאות שאינני רוצה לשוחח.
בימים
הבאים נהגו הזקנים לשבת מדי ערב לידי. כמנהגם בירכו אותי לשלום, אבל לא שוחחו עמי,
לא הציקו לי בשאלות, ולא הטרידו את שלוותי בסיפורים של זקנים. הם שוחחו ביניהם בלחש, ואף שהשתדלתי
להתרכז בספר, לא יכולתי שלא לשמוע או להקשיב לדבריהם. לעתים דיברו על ספר שקראו או
על הצגה שצפו בה, ולעתים שוחחו על המצב הפוליטי במדינה או על ילדיהם ונכדיהם, ואני
תמהתי: הרי הם נמצאים כל היום ביחד, ועדיין לא תמו להם הנושאים לשיחה? עדיין יש
להם מה לספר זה לזו? אצלנו בבית ההורים
שלי כמעט שאינם משוחחים, לבד מ"תביא את המלח בבקשה " או "מה צריך
לקנות היום במכולת?". גם כשאנחנו צופים בטלוויזיה, אין הם משוחחים ביניהם,
ואני כבר למדתי להבחין בשתיקה שלפני "ברוגז" לשתיקה שלאחריו. אבא נרדם
בדרך כלל לאחר החדשות, אמא נרדמת מיד אחריו, ואני מניחה להם לישון שם, בכורסאות
העור הרחבות, ופונה לחדרי. והנה, בני הזוג הזה אינם חדלים לשוחח! איך יש להם כל כך הרבה נושאים לשיחה?! הרי הם נשואים כבר שנים רבות, ואף-על-פי-כן
מעיין שיחותיהם אינו פוסק!
באחד מערבי הקיץ פנתה הזקנה לבעלה ואמרה
בצער:
"הראייה שלי הולכת ונחלשת בזמן
האחרון. אתה יודע שאני כבר לא רואה כוכבים בשמים?"
הוא נשא את עיניו אל הרקיע. השמים היו זרועים כוכבים, וירח דק שט מעל
ראשינו.
"גם אני לא רואה," שיקר הזקן.
"כנראה שמעונן היום או מעורפל."
האישה נאנחה ונשענה על מקל הנחייה שלה.
"אתה בטוח?" שאלה. "בוודאי." השיב הזקן בלא היסוס.
הנה.
גם כאן שקרים! הרהרתי במרירות. למה צריך לשקר כל הזמן?!
בימים
הבאים לא באו הזקן והזקנה אל הגן, ואני דאגתי וחרדתי. מה קרה להם? מדוע אינם באים
עוד? האם הם חולים? אולי הזקנה בבית חולים? שהרי הוא חסון והליכתו מאוששת, והיא
כפופה, חלושה וכבדת ראייה. ואולי הם זקוקים לעזרה? אבל את מי אשאל? אמנם הכרתי את ביתם הגדול
והיפה שבקצה השכונה, אבל לא הרהבתי עוז בנפשי להיכנס אליהם כאורחת לא קרואה
ולהתעניין בשלומם.
כעבור שבוע ראיתי מודעת אבל ליד שער ביתם.
התקרבתי למודעה ולבי הלם בפראות. אבל מה זה?! לא הזקנה נפטרה אלא האיש הזקן,
החסון! כמוכת הלם בהיתי באותיות השחורות, ואף שהיו הזקן והזקנה זרים לי, חשתי
כאילו הסתיים פרק בחיי. כבר לא אשמע מפיו של האיש הזקן מדי ערב את הברכה:
"שלום לך, ילדתי", וכבר לא אוכל להאזין שלא מרצוני לשיחות שאינן פוסקות.
ומה יהיה על הזקנה? מי ינחה אותה עתה בשבילי הגן? מי יעזור ויתמוך בה? מי יהיה לה
לעיניים?
רציתי לבוא ולנחם אותה. חשבתי שאוכל
להיטמע בזרם המבקרים הפוקדים את ביתה בימי השבעה ולומר לה שאני מצטערת. שאני רוצה
לעזור. אבל היססתי וחששתי. מה אומר לאישה זו שאיבדה את אישה האהוב בערוב ימיה?
כיצד אוכל לנחם? האם יש בכלל ניחומים?
וכך, בעודי מהססת, חלפו להם ימי השבעה,
האישה לא באה עוד אל הגן. לאט-לאט דהה
במוחי זכרם של בני הזוג, ואני חזרתי
ושקעתי בעולמי הקטן, המורכב מעבודה משעממת שאין בה נחת, מהורים רוטנים ומספר מצהיב
לאורו של פנס חיוור בגן.
חלפה שנה
ואני כמעט שכחתי את הזקנה האומללה שנשארה גלמודה בביתה הגדול, והנה, ערב
אחד, כשישבתי על הספסל שלי, ראיתי אותה פתאום. היא התקרבה אליי כשהיא נשענת על מקל
הנחייה שלה. ועתה ראיתי שהיא משתמשת במקל לא רק כדי להישען עליו, אלא שולחת אותו
לפניה כדי למשש בעזרתו מכשול לא נראה. לידה צעד איש גבוה, שניסה מדי פעם לתמוך בה.
היא לא השתמטה ממגעו, אלא שלחה אליו חיוך
מתגרה, פתטי, ונעזרה בו כשהגיעו לעיקול השביל המתפתל בין שיחים כהי עלווה. היא התיישבה
לידי על הספסל כאילו לא קרה דבר במשך השנה הארוכה הזאת, והאיש המלווה אותה ישב
בכבדות לידה. שעה ארוכה ישבו בשתיקה, ולא החליפו מלה ביניהם.
תחילה
כעסתי. איך היא יכולה?! איך היא יכולה לבגוד כך בבעלה המת?! להחליפו באיש הרציני
והשתקן הזה, שאפילו אינו יודע לברך אותי בניד ראש או לומר לי: "שלום לך,
ילדתי"?! אבל אחר כך חשבתי שאני לא צריכה ולא יכולה לשפוט אותם. הרי אני תמיד
מחפשת את האמת, ומדוע אני משתמטת ממנה כשהיא אינה נוחה לי? וכי מה רע יש בשתיקות
ממושכות או בשיחה בטלה של זוג זקנים שעתידם כבר מאחוריהם, היושבים זה ליד זו לעת
ערב? איזו זכות יש לי להרשיעם בלבי על מעט
השלווה שהם שואבים זה מזו?
בימים הבאים חזרה האישה עם בן זוגה החדש
אל הספסל שלי. הם נהגו לברך אותי לשלום בניד ראש, ואחר-כך ישבו בקצה השני של
הספסל, וכמעט לא החליפו מלים ביניהם. מדי פעם, כשזכרתי את שטף דיבורה של האישה עם
בעלה המת, רעמה שתיקתם באוזניי וציערה אותי, אבל במרוצת הזמן הבחנתי ששתיקתם אינה
מביכה אותם או מטילה עליהם מועקה כשתיקותיהם הממושכות של הוריי. הם פשוט ישבו שם
ביחד, לעתים אחזו ידיים, ולעתים נשענה על כתפו, אבל לרוב ישבו מרוחקים מעט זה מזו,
הישירו מבטם לפניהם ושקעו בהרהורים. נדמה היה לי שהם מביטים עתה, בשתיקתם, לאופק
עברם, ומהרהרים במאורעות שחלפו ולא בהווה השקט או בעתידם שאולי אינו צופן להם דבר.
ואני קינאתי. ממש קינאתי! מדוע זכתה אישה זקנה זו, החסרה מעט יופי או
הדרת פנים, בשתי אהבות לעת זקנתה, ואני, שכולם אומרים שאני "דווקא נראית ממש
טוב", לא זכיתי להגשים את חלומותיי? בעבר עוד נלחמתי, יצאתי ל"דייטים", וניסיתי לקשור קשרים, אבל עכשיו נואשתי,
כי ה"דייטים" האלה הם ממש שיא הזיוף! הם ממש
שקר אחד גדול! האיש היושב מולך בבית הקפה מוציא את כל האנרגיה שלו כדי להעמיד
פנים, להתפאר בהישגיו המדומים, להתהדר בניצחונותיו הקודמים אצל נשים, ולהעמיד פנים
שהוא ממש מאושר, והוא ממש לא זקוק לי בכלל! שנאתי את הפגישות האלה, וברבות הימים
חדלתי מהן למורת רוחה של אמי.
יום
אחד הקדימו בני הזוג לבוא, וכשישבתי במקומי הקבוע, כבר ישבו בקצה הספסל ובהו אל
האופק בשתיקה. אחר-כך נשאה האישה את מבטה לשמים המכוכבים ונאנחה. "אני לא
רואה בכלל כוכבים," אמרה לאיש שלידה. "יש הרבה כוכבים היום בשמים?"
האיש הביט למעלה, ואני נדרכתי. בכוח דרכתי
על קצה נעלו לאות שלא יענה לה, ובעוד הוא נועץ בי מבט של תמיהה מעורב בכעס, מיהרתי
לענות במקומו:
"לא, גברת, אין בכלל כוכבים היום
בשמים. באמת. לא רואים אפילו כוכב אחד."
רות ריכטר 18 במאי 2008
לתגובות אנא כתבו לאתר או אליי: רות ריכטר [email protected]