שלום לכם
ידידיי
מזל טוב! ש לנו היום יום הולדת: זהו הסיפור
החמישים שאני שולחת לאתר שלנו.
הסיפור נוצר לפני כשבועיים. זהו סיפור חדש וטרי,
המספר את סיפורן של שתי אהבות שונות זו מזו. רציתי לשמור אותו לטו'
באב, אבל אין לי סבלנות לחכות, ואני מקדימה את חג האהבה ושולחת לכם אותו עכשיו.
סיפור חדש הוא תמיד הסיפור האהוב ביותר, ואני מקווה שגם אתם תאהבו אותו.
תיהנו.
לתגובות אנא
כתבו לאתר או אליי: [email protected]
סליחה
היא ישבה ליד בעלה באולם המפואר, המואר
בנברשות בדולח שאורן מסנוור, מושביו אדומים ומרווחים, ומסכו העשוי קטיפה נופל מן
התקרה הגבוהה בקפלים עשירים של ארגמן. אולם התיאטרון השחור בפראג המה אדם, והצגת
אחר-הצהריים עמדה להתחיל. היה זה בעיצומו של הקיץ, בעונת התיירות, וישראלים רבים
גדשו את האולם. בשורות הראשונות נשמעו מכל עבר צלילי השפה העברית, וקריאות של
היכרות ושל שמחת פגישה התערבבו אלה באלה.
היא שמחה על החופשה הנפלאה הזאת ועל אהבתה אותו.
כן. היא אהבה לאהוב אותו. עמו חשה מוגנת, בעלת ביטחון ואהובה, והוא נטע בה כוח
לשאת בעול העבודה שאין לה סוף, להתמודד עם
קשיי היום-יום ולהילחם בטרדות החיים. שנים רבות לא יצאו לחופשה, ועתה הפקידו את
ילדיהם בידי אמה, ונסעו לטיול עצמאי ברחבי צ'כיה.
הם שכרו בשדה התעופה מכונית קטנה, מקרטעת קמעה, ונסעו לאגמים של טורקיז, להרים עטופי אשוחים,
לפלגים קטנים המגלגלים את מימיהם בקול גרגור ומקפצים בין סלעים קטנים, ולמערות
נטיפים גדולות, שזקיפיהן ונטיפיהן יוצרים דמויות ענק מופלאות בתוך כתמים של אור
וצל. הם ישנו בחדרים זולים או בפנסיונים
צנועים שמצאו על אם הדרך, והם שמחו על אלה, כי תקציבם היה מצומצם, והם הסתפקו
במועט. הם גילו מחדש את אהבתם בטיול הזה, ופתאום היו להם המון נושאים לשוחח עליהם,
רחוק מילדיהם הקטנים ומטרדות חיי הבית. היא אהבה לשבת לידו במכונית, להתבונן בידיו
החסונות, השזופות, האוחזות בהגה, ולהתפעל מיכולתו לנווט את דרכם בעזרת המפה, והוא
שקד בערבים לקרוא את מדריכי הטיולים ולתכנן את היום הבא לפרטיו. היא העריצה את יכולתו לעמוד בלוח הזמנים המדויק
ולבחור את המקומות היפים והמעניינים מבין שלל האטרקציות שקראו עליהן בספרי ההדרכה,
והוא אהב להאזין לשירתה במכונית, כשליוותה את קולות הזמרים בקולה הצרוד, ו"ניגנה"
על ברכיה את השירים העולים מן הקלטות שהביאו
עמם מישראל.
עתה עמדו לפני סיומו של הטיול. הם החזירו
לפני יומיים את המכונית, ושכרו בפראג חדר צנוע, מרוחק ממרכז העיר. הם החליטו לחגוג
את היום האחרון לטיולם בביקור בתיאטרון השחור, ששמע הצגותיו הגיע לאוזניהם עוד
בישראל, והיא בהתה במסך האדום, ותהתה אם
הצגה ללא מלים יכולה לרגש כמו הצגה רגילה.
ואז נכנס האיש ההוא.
הוא התקרב עם אשתו הצעירה לשורה שבה ישבו,
וביקש בעברית רהוטה: "סליחה, אפשר להיכנס? אני חושב שזאת השורה שלנו."
היא הביטה בו נדהמת. פניה אדמו, לבה פעם
בקצב מואץ, ורעמים הלמו ברקותיה. הלמות לבה הסוער הכתה בגרונה, ונדמה היה לה
ששכניה היושבים לידה עלולים לשמוע את פעימות לבה ולשער את העובר עתה במוחה
היגע.
האם זה הוא או אדם אחר? היא מוכרחה לדעת!
זה הוא או לא?! היא ממש לא יכולה לשאת את הספק!
היא רצתה לשאול אותו לשמו, אבל לא העזה.
השיער שלו, "שיער הכבש"
המקורזל, הצפוף, שהיה מיוחד רק לו, נשאר כשהיה, והעיניים הירוקות, הרציניות, דמו
לעיניו של האיש שהכירה בנעוריה, אלא ששיבה בלא עת זרקה בשערו, וצבע הכסף החליף את
צבע החיטה שהבשילה. גם עדשות משקפיו העבות דמו לעדשות ההן, אבל מסגרת יקרה,
אופנתית, החליפה את המסגרת הפשוטה שאליה
הורגלה.
ואולי זה לא הוא? אולי רק נדמה לה? כי
האיש הזה, הפונה אליה עתה בנימוס מופלג, חנוט בעניבת משי מהודרת ובחליפה שחלקה
העליון ממאן להתכפתר על כרסו, שונה מאוד מן הפלאח החסון, היפה, בעל החיוך החם,
האוהב, והעיניים המביעות תום שידעה בימי נעוריה.
האם זה האיש שאהבה פעם? היא הביטה בו ולא
ידעה להחליט. האם תשאל? היא היססה ותקעה מבטה בעיניו, אבל הוא לא הראה סימן קל
שבקלים שהוא מכיר או מזהה אותה.
לא. היא לא רצתה לפגוש בו. היא מבלה עם
בעלה בירח דבש מחודש, וזה ממש לא מתאים לה לפגוש באהוב נעוריה דווקא עכשיו. ואולי גם הוא מבלה עתה ירח דבש מחודש? אולי גם
הוא, כמוה, אינו רוצה להעיב על חופשתו ועל ירח הדבש שלו בזיכרונות מן העבר,
ולכן הוא מתנכר לה?
הוא ואשתו הצעירה ישבו במקומותיהם. האישה
ישבה לידה וחייכה אליה בנעימות, והיא חיבבה אותה מייד, כי היה לה חיוך עליז וטוב,
מזמין שיחה, והיא דיברה עמה בחופשיות כאילו היו מכרות ותיקות. תחילה התלוננה האישה
הצעירה שרוב הישראלים הם פרובינציאלים, ולא יודעים בכלל איך צריך להתלבש להצגה. הם
פשוט מביעים זלזול באירוע ואינם מכבדים את עושיו כשהם
באים למופע בג'ינס ובטריקו. אחר כך, בלא לחכות שישאלוה, סיפרה שהם שוהים בפראג כבר שבוע ימים, ועדיין לא
הספיקו לראות את כל הכנסיות, הארמונות, המבצר, הגשרים ואתרי העיר העתיקה. הוא שתק
והביט באשתו המפטפטת במבט של חיבה ואהדה, כהורה גאה הרווה נחת מבתו הצעירה,
ואחר-כך החליף מלים אחדות עם בעלה, אבל בגלל ריחוקו לא הגיעו מילותיו לאוזניה.
"איפה אתם מתאכסנים?" שאלה
אשתו.
היא
הסבירה לאישה הצעירה שפשוט היה להם מזל, והם הצליחו למצוא אחרי חיפושים רבים מלון
זול מאוד לא רחוק מכאן. אמנם אין לו כוכבים, התאורה החיוורת אינה מספיקה לקריאת
ספר, והריהוט נזירי ודל, אבל החדר נקי, ונמצא לא רחוק מתחנת האוטובוס המוביל למרכז
העיר.
"ואתם? מצאתם מלון טוב?" שאלה.
אשתו
נקבה בשם המלון היקר ביותר בעיר. היה זה מלון פאר, ששכן במרכז העיר, על
גדות הנהר.
"אבל זה נורא יקר!" פלטה
בתמיהה. היא לא קינאה באישה הזאת ובבעלה, כי מעולם לא קינאה בגלל דברים של חומר,
וכיוון שבאה מבית שהיה אמיד למדי לפי מושגי הימים ההם, לא הרשימו אותה מלונות פאר.
אבל היא לא הצליחה לעכל את ההבדלים בין
האיש הצעיר של ימי נעוריה, הלובש כמעט תמיד מכנסי עבודה מהוהים וחולצת עבודה
פשוטה, ובין האיש המחויט הזה, המתאכסן במלון פאר שהכסף שמשלמים בעבורו בשבוע אחד
יכול לפרנס בכבוד משפחה מרובת ילדים במשך חודשים אחדים.
"למה לא?!" אמרה בעליזות האישה
הצעירה שישבה לידה. "הרי זה על חשבון מס הכנסה!"
"אני לא מבינה," אמרה,
"איך זה קשור למס הכנסה?"
מסתבר שהם בעלי בית חרושת לשמלות באחת
הערים שבדרום הארץ. כל ימות השנה הם
עובדים עבודה רבה וקשה, ורק עתה הצליחו להשתחרר מעט ולצאת לחופשה. היא מעצבת את
הדגמים, והוא, בעלה, עוסק בענייני הכספים של העסק המשגשג. "ויש לנו מזל גדול
שזה לא להיפך, כי הוא בעל חוש מסחרי מצוין, בעוד שאני בקיאה רק בעיצוב
בגדים," הסבירה אשתו בנימה של הומור. הם שילבו בנסיעתם ביקור בבתי אופנה
מפורסמים בצרפת ובאיטליה, ועכשיו הם מקווים שיוכלו להצהיר על מסעם זה כעל הוצאה מוכרת, פטורה ממס.
הוא?! בעל חוש מסחרי?! הנער הטהור והתמים
שאהבה בכל נימי נפשה, שהדיר שינה מעיניה, ושדחה כל כך הרבה פעמים את פגישותיהם
מפני שהיה עליו לחרוש בעונה הבוערת מבוקר ועד לילה, בלא לעשות חשבון לאיש?! הוא?!
האיש שעבודת השדה הייתה לו לדת?!
היא חשה מרומה, וגל של בוז לאיש הזר שטף
אותה. כשעזבה את הקיבוץ, כינו אותה רבים מחבריה כמנהג הימים ההם
"בוגדת", ואחדים מהם אף נידו אותה בשל "בגידתה" זו. אבל על אף
שעזבה את הקיבוץ, לא בגדה בעקרונותיה ובערכים שחונכה עליהם בבית הוריה, בתנועת
הנוער ובבית הספר לילדי עובדים בקרית הפועלים הקטנה שבה גדלה. היא הייתה מורה שראתה
בעבודתה יעוד ושליחות, אבל בשל רכותה התקשתה בשנים הראשונות להטיל עול משמעת על
תלמידיה, וקצרה מפלות רבות. כדי לשרוד בעבודה קשה זו ניסתה בכל כוחה לעורר
בתלמידיה עניין של ממש ולרתק אותם לדבריה. היא פחדה שמנת חלקה תהיה כשל המורה
לזמרה של ימי ילדותה, שתלמידיו הפריעו ולעגו לו, והחליטה שלא תהיה מורה משעממת כמו
רוב המורים שלימדו אותה בבית הספר. היא הקדישה את רוב ימיה ומחשבותיה לעניין זה,
ונהגה לומר לחבריה בחדר המורים שמערך שיעור שדפיו הצהיבו דומה לעוגת גבינה ישנה,
ואם אינו "טרי", הוא ממש חסר ערך. היא חונכה שתמיד עליה "להיות בסדר", למלא את כל חובותיה בשלמות ולהשתדל להצטיין בכל
מעשיה, ולכן הרבתה לחפש דרכים לגוון את שיעוריה ולהעשירם. בתחילה נדחפה לכך מפני
הפחד מכישלון שקינן בה תמיד, כי לא ניחנה בביטחון עצמי רב, ורצתה להשיג את הערכת
תלמידיה, עמיתיה והממונים עליה, אבל בשנים
הבאות, כשבגרה, לא נרדפה עוד על ידי הפחד מכישלון אלא על ידי הצורך להצליח, לרכוש
ניצחונות מקצועיים קטנים ולמצוא חן בעיני עצמה ולאו דווקא בעיני האנשים הסובבים
אותה. בעלה וילדיה לא הבינו מדוע היא חייבת לעבוד גם בשבתות, ולהעיב על יום החופשה
השבועי במילוי חובותיה שאינם נגמרים לעולם, אבל היא לא רצתה ולא הצליחה לנהוג בדרך אחרת.
והנה, האיש הזה, שהיה אדוק בדת העבודה אף
יותר ממנה, מסתמך עכשיו על חושו המסחרי, ומחפש דרכים להונות את מס ההכנסה!
בבת אחת שבו המאורעות ההם וכבשו את זיכרונותיה. הם היו חברים בגרעין
נח"ל שהשלים את אחד הקיבוצים בנגב. הוא חיזר אחריה בביישנות, והיא ראתה בו
סמל לאיש עקרונות חרוץ, שטובת הקיבוץ קודמת בעיניו לטובתו האישית. הוא סירב לראות
את חסרונות הקיבוץ ולהתפכח מחלומו, כמו שהיא עשתה כשראתה שגם בקיבוץ אין שוויון,
וחלומותיה על חברה צודקת מתנפצים יום אחר יום. לאחר שעזבה את הקיבוץ וחזרה לבית
הוריה שקעה במרה שחורה, ובכתה במשך ימים תמימים. הוריה שחרדו לה ניסו לעזור לה
להתאושש, והציעו שתירשם לאוניברסיטה. אהובה נותר במשק, והם לא הרבו להתראות. בימים ההם, בסוף שנות
החמישים, היו רק מעט טלפונים בבתים פרטיים, ועיקר הקשר ביניהם נעשה על ידי מכתבים.
היא התגעגעה אליו בלא הרף, ומדי יום חיכתה בקוצר רוח לבואו של הדוור. אלא שהאיש הצעיר שלה לא נמנה על המרבים בכתיבה,
והיא למדה להחביא את אכזבתה בתוכה ולא לגלותה להוריה או לחברותיה החדשות שרכשה
באוניברסיטה. כשהגיע לבסוף מכתבו, הבטיח שהפעם הוא באמת יבוא אליה בשבת הקרובה. כן. הוא ממש-ממש מבטיח!
והם יבלו ביחד, ויטיילו, ואולי ילכו לקולנוע או לתיאטרון. והוא נורא מתגעגע אליה,
והוא אוהב אותה. והוא כבר לא יכול יותר.
השבתות נקפו והוא לרוב לא קיים את הבטחתו.
מדי שבת ציפתה לו בעיניים כלות ובלב הולם, והוא לא הגיע. לאחר ימים אחדים היה מגיע
מכתב אהבה לוהט, רווי מלים טובות, ובו הסבר קלוש: העונה בוערת, כידוע, והפלאחים לא
קיבלו חופש. אמנם נזקפים לזכותו ימי חופשה רבים, אבל המשק משווע לידיים עובדות,
והוא לא יכול לנטוש את חבריו העובדים עמו בפלחה מבוקר ועד ערב ולבוא אליה.
שבועות אחדים לא התראו, והיא חשה פגועה
ונעלבת. בסופה של כל אחת משבתות הציפייה האלה חשה מבוזה, מובסת ודחויה. האם אינו
מתגעגע כמוה? והרי כתב לה במכתביו שהוא אינו חדל להרהר בה! שנפשו יוצאת אליה! שהוא
אוהב אותה! היא רצתה אדם שתוכל לסמוך על דבריו, שיהיה לה מגן ומשען ויביא לה
שלווה, אבל הוא לרוב לא עמד בדיבורו, ונפשה קצה במפח הנפש התמידי, בעלבון ובאכזבות
שהיו מנת חלקה.
"את אשמה!" הטיחה בה אחת
מחברותיה החדשות כששפכה לפניה את לבה. "את צריכה 'לתת' לו! אם 'תתני' לו, הוא
יבוא אלייך כל שבת כמו כלבלב נאמן שרודף אחרי בעליו!"
אבל היא לא רצתה אותו כמו כלבלב כנוע,
והיא רצתה שיבוא אליה בעבור עצמה ולא בעבור "הדבר הזה", ואף על פי שאהבה
את גופו ורצתה לשכב עמו נרתעה מכך, כי היא פחדה פחד נורא מהיריון לא רצוי ומהפלה
העלולה לבוא בעקבותיו. בימים ההם עוד לא נפוץ בארץ השימוש בגלולות למניעת הריון,
ואחדות מחברותיה בקיבוץ נאלצו לעשות הפלה או
להתחתן בעל כורחן, והיא לא רצתה באף אחת מן הברירות האלה, וזכרה את דבריה
של פנינה, אחות בית הספר, שהסבירה באחד
משיעורי הבריאות שתוצאותיה העתידיות של הפלה עלולות להיות הרות אסון ולגרום, חלילה, למוות או לעקרות תמידית
שאין לה מרפא.
היא רצתה לעזוב אותו, אבל היא אהבה אותו
וציפתה שישתנה. ואמנם, לעתים היה בא במפתיע, בלא להודיעה מראש, והיא הייתה חוזרת
מן האוניברסיטה ומוצאת אותו בחדרה, ואם
היה משיג יותר מיום חופשה אחד, היו יוצאים "לטיול שלהם". הם אהבו לטייל
בארץ, אך מכל המסלולים שהלכו בהם אהבו את נחל ציפורי ואת הבריכה הנקראת ראס-אל-עלי שבאפיקו המתרחב. הם נהגו לנסוע בתחבורה ציבורית
לקיבוץ רמת יוחנן, ומשם עשו דרכם ברגל לנחל. לרוב הצטיידו במזון בצרכניה שבמושב
ציפורי הסמוך, שבתיו, "בתי סוכנות" קטנים, אדומי רעפים, היו צנועים
וחסרי הדר, ורק מעט גינות פיארו את חצרותיו. רוב אזור הנחל היה מיושב ביישובים
ערביים, ולכן נחשב בעיני הוריה למקום מסוכן, והם התנגדו לטיוליהם. אבל היא המרתה
את פיהם, ונסעה עמו בכל אחת מחופשותיו המעטות והנדירות לנחל הקסום, שגם בסוף הסתיו
היו גדותיו עשירות בעשב ירוק, פלגים קטנים זרמו לידו באחו רחב ידיים, וסוסים
אצילים, לבנים, שרמתם התבדרה ברוח הקיץ, שתו ממימיו. בדרך אכלו תאנים סגולות,
רכות, שדבשן נוטף ובשרן נגלה מבעד לסדקים שבקליפתן, וחלפו ליד מטעי רימונים לא מורכבים, שפירותיהם הקטנים
התפוצצו ביובש, וגרגרים ורודים, בהירים מאוד, כמעט לבנים, הציצו מבעד לקליפותיהם.
לפעמים פגשו רועים ערביים, חמושים במוטות, שהביטו בהם במבט יוקד של איבה, אך לא
העזו להתקרב אליהם או לפגוע בהם. היא הייתה חוזרת חוגגת ושמחה מטיולים אלה, וחושבת
בלבה שהנה, הכל מסתדר כרצונה, ומפח הנפש הישן, התמידי,
כבר מאחוריה, אבל אחרי כל טיול כזה לא נפגשו במשך שבועות אחדים, וגעגועיה כמעט
טרפו את דעתה. אכזבותיה בימים שלא הגיע לפגישותיהם נטעו בה כעס מר, ויום אחד ביקשה
ממנו שלא יבוא אליה עוד. הוא בכה עמה בעת פרידתם, אבל היא הקשיחה את לבה ולא ביטלה
את רוע הגזירה, כי לא האמינה עוד לדבריו.
אחר כך לא חדלה להרהר בו ולהתגעגע אליו.
היא חלמה את דמותו בעת השיעורים המשעממים באוניברסיטה, ובלילות, לפני שנרדמה,
הייתה מדברת עמו בלבה, מתוודה על אהבתה וגעגועיה, ואומרת לו את כל הדברים שלא
הספיקה לומר לו כשהיו נאהבים. לרוב הייתה שלמה עם הפרידה, אבל לפעמים התחרטה,
והשתעשעה במחשבה שתיסע יום אחד לקיבוץ כדי לפגוש, כביכול, את חברותיה הוותיקות,
ותנצל הזדמנות זו כדי לראותו ולשוחח עמו. אלא שהיו אלה רק חלומות בהקיץ, והיא לא
העזה להגשימם. אביה, שהיה איש סודה, ניסה לנחמה, וציטט באוזניה פתגם רוסי:
"אהבה נכזבת היא כמו מסמר ישן התקוע בקיר: אי אפשר להוציאו אלא באמצעות מסמר
חדש." אבל היא לא חיפשה מסמר חדש, הייתה מדוכדכת דרך קבע, וחשה שאיננה מוצאת
עניין בחייה.
חודשים אחדים לאחר פרידתה מאהובה הכירה באקראי את האיש שהיה לימים בעלה. היא
אהבה את מתינותו, את בגרותו ואת יכולתה לסמוך על מילותיו ועל הבטחותיו. מעולם לא
איחר או ביטל פגישה בלא להודיעה על כך, ואהב אותה בכל נימי נפשו. הוא הביא שלווה
ללבה, גירש את המרירות והכעס שנטע בה האיש
האחר, והיא חשה במחיצתו ביטחון ורוגע. עתה הצליחה להתרכז סוף-סוף ולהקשיב בלא מאמץ
לדברי מוריה באוניברסיטה, וציוניה, שהיו עד אז בינוניים למדי, שופרו לאין ערוך,
ולעתים אף נסקו לשמים. שבועות אחדים לאחר היכרותם הציעה לו נישואים, והוא נעתר לה בשמחה, ומעולם לא התחרט על שקשר
את חייו בחייה.
כמובן שהם רבו לפעמים, כמו כל זוג צעיר.
אבל מעולם לא רבו על עניינים של כסף או על תבשיליה שהרבתה להקדיח. היא הייתה מורה
מתחילה שכישלונותיה מרובים מהישגיה, והוא לא הבין מדוע היא עובדת בשבתות. הרי כולם
אומרים שמורה עובדת רק ארבע שעות ביום! והיא כעסה על שלא עמד לצדה כשמיררו אמה
ואמו את חייה בהערותיהן הביקורתיות, האינסופיות, וניסו לחנך אותה מחדש ולעשותה
"בעלבוסתה" של ממש, כלומר, אישה המקדישה את
כל עיתותיה לעבודות הבית, ילדיה מנומסים להפליא, אפשר לאכול בביתה מהרצפה, והיא
יודעת לחסוך את מרבית משכורתה הדלה לעת צרה וליום שחור. אבל היא האמינה רק בימים
לבנים, והרבתה לפנק את ילדיה ולקנות להם מתנות כדי לחזות בשמחתם, כי לעזאזל, הרי
חיים רק פעם אחת! ומה יותר יפה מחיוך של ילד שמח?! והרי אף אחד עוד לא מת
מאוברדראפט קטן, שיתכסה כבר מעצמו במשכורת הבאה... היא חששה שהערותיה הביקורתיות
של חמותה, שהמיסו את שארית בטחונה העצמי, ייכנסו ללבו של האיש שלה ויקטינו את ערכה
בעיניו, והוא לגלג על חששותיה אלה, וכעס על פגיעותה הרבה ועל רגישותה היתירה. הוא
אמר לה שאי אפשר לעבור את כל החיים ככה, כשנעלבים מכל הערה קטנה של מנהל בית
הספר או של חמותה, והיא אמרה לו שהיא לא
יכולה לנהוג אחרת, והדבר אינו בידה. היא מוכרחה להיות בסדר כל הזמן, והוא אמר שאף
אחד לא יכול להיות בסדר כל הזמן, וצריך להתפשר לפעמים. הוא ניסה להגן עליה, לחסוך ממנה את טרדותיו
בעבודה, ולפעמים לא סיפר לה דברים שהדאיגו אותו. והיא בתחילה התפתתה להיות הילדה
הקטנה, המוגנת, אבל אחר כך התפכחה, וכעסה על עצמה ועליו על שבתחילת דרכם לא ראה בה ידידה שוות זכויות וחובות, וברבות
השנים הייתה מצטטת לו משירן של חוה ושל
על אף מריבות אלה ידעו שניהם שהם כרתו
ברית לכל שנות חייהם, ופעם, כשפלטה לעברו בעת רתחה, ש"אם לא נאה לך אפשר
בהחלט להתגרש!" הוא פרץ בצחוק רם, ובעוד היא מביטה בו בכעס ובתדהמה קרא:
"שברו את הכלים ולא משחקים! שברו את
הכלים ולא משחקים!"
כשביקשה הסבר לדבריו, אמר לה שהמשפט שאמרה
עכשיו "נוגד את כללי המשחק", והיא נגרפה עמו בצחוקו, שכחה את סיבת
כעסה, ולא חזרה עוד על דבריה אלה.
והיו גם הרבה מאוד שעות טובות, למשל,
כשבישרה לו בחרדה שהיא בהריון שהקדים את זמנו, בלא תכנון. היא הגישה לו אז זר
אירוסים מבכירים, כחולים, מנוקדים בלבן, שקנתה לו בכסף רב, והייתה נבוכה ומפוחדת,
כי הפלה לא באה בחשבון מבחינתה, והיא חששה שלאחר שייוולד התינוק יהיה עליה להפסיק
את לימודיה. הוא הבטיח לעמוד לימינה ולעזור לה, ומילא את הבטחתו זו בלא סייג. בימים ההם עוד לא נולד
המונח "פמיניזם", מטלות משק הבית הוטלו רק על כתפי האישה, ורוב חבריו
נהגו ללגלג על גבר השוטף כלים או מנקה את הבית. אבל בעלה תמיד עזר והטה שכם אף בלא שתבקש, כי ראה עצמו חבר
ושותף מלא החולק עמה בכל.
עכשיו התעמעמו האורות באולם המפואר. בעלה
שילב את אצבעותיו באצבעותיה, והיא התעוררה מזיכרונותיה, סמכה את ראשה על כתפו
והביטה במסך הארגמני בלא לראותו. ההצגה החלה, והיא לא הצליחה להתרכז בהצגת הצלליות
המופלאה, וחזרה והביטה בהיחבא באיש הזר. היא לא מצאה שביב של הכרה בעיניו הנטועות
במסך, והוא לא הביט בה אפילו פעם אחת, ולא שאל אותה דבר.
אולי זה אדם אחר? אולי היא סתם
מדמיינת? היא חייבת לשאול אותו! אבל אין
היא רוצה בו עוד! אין היא רוצה לזכור שוב את המפלות, המרירות, הדחייה והעצב. היא
נרפאה מכל אלה. עתה היא נמצאת בעולם אחר, טוב יותר, והיא לא רוצה להפר את מתיקות
ירח הדבש שלה בהיכרות מחודשת עם האיש הזה, שעלב בה בלא דעת!
ההצגה הסתיימה, האורות עלו, והיא נתנה
באיש הזר מבט אחרון, אך לא שאלה דבר.
בשנים שבאו אחר-כך הרהרה לעתים בפגישה
המוזרה ההיא. היא ייסרה את עצמה על שלא שאלה את האיש לשמו, ועל שנידונה לספקות
ולניחושים שאינה יכולה לקבל עליהם תשובות. היא ניסתה לשאול מכרים משותפים מן
הקיבוץ מה עלה בגורלו של אהובה הראשון, אבל הם לא ידעו להשיב לה דבר.
שנים רבות חלפו, ויום אחד, לאחר שכבר פרשה
מעבודתה, נסעה עם בעלה לטיול של גמלאים בנחל ציפורי. היא לא ביקרה שם כמעט חמישים
שנה, ורצתה לראות מה נותר מהמקום ההוא, שבימי נעוריה נדמה לה מבורך ביופי ועשיר
בפלאות. הם ביקרו באתר העתיקות החדש שנפתח שם לפני שנים אחדות, שמעו את הסבריו
הממצים של מדריך הטיול, ועצרו לארוחת צהריים בחיק הטבע, ליד בריכת ראס-אל-עלי. עתה היה השטח זרוע חלקות מעובדות, צינורות השקיה
ביתרו את השדות, ומשאבות השמיעו קולן לאורך הערוץ. בתי המושב היו הדורים וגדולים,
והיא שמה לב שעצי הרימון הורכבו, ופירותיהם היו גדולים ואדומים מאוד. רק שטחי אחו
קטנים נותרו כמזכרת מן הימים ההם בין החלקות המעובדות, ומעט סוסים ועדרי עיזים רעו
בהם כמו אז.
ושוב צצו ועלו בה זיכרונות העבר. היא זכרה
את שעות הצפייה הארוכות לבואו של אהובה ולמכתביו שהתמהמהו להגיע, חוותה שנית את
העלבון והזעם שמכתבי האהבה לא הצליחו למחות, ובעיקר זכרה את המבוכה, את מפח הנפש
ואת הכעס שדיכאו את רוחה בלא שתוכל להתגונן בפניהם.
בעלה הביט בה, וכקורא את מחשבותיה אמר:
"את יודעת, הייתם אז עוד ילדים. הייתם יותר צעירים משחר שלנו."
שחר! נכדה הבכור, האהוב, העומד לסיים
סוף-סוף בקרוב את הטיול שהוא עורך עכשיו בדרום אמריקה, והיא מתגעגעת אליו וחרדה
לו. שחר, התינוק הזה שלה! המטלפן אליה פעם בשבועיים מארץ האש, מפרו או מבוליביה
כדי להרגיע אותה, אינו מבין את חששותיה ואת דאגתה היתרה, ומאזין בקוצר רוח מעורב
בצחוק מלגלג של צעירים לאזהרותיה ולעצותיה.
היא הביטה בבעלה במבטה הרציני, העצוב,
ופתאום חייכה.
"נכון!" אמרה. "אתה יודע,
ממש לא שמתי לב שהיינו כל כך צעירים אז."
ולפתע פגו האכזבה והעלבון, ונעלמו הזעם
וחרדת הנטישה, ודהו המרירות והצער, ונותר
רק הנער החסון, התמים, ששיערו כצבע השלף שנותר בשדה, עיניו החמות מחייכות אליה
באהבה, והוא באמת לא אשם שהוא לא יכול לבוא אליה. הרי הוא באמת צריך לחרוש ולזרוע
עכשיו, בעונה הבוערת! הרי רק ככה אפשר
לבנות קיבוץ ולהקים מדינה!
כשנסעו הביתה, וטלטלות האוטובוס איימו
להטיל נמנום על עפעפיה, השעינה כמנהגה את ראשה על כתפו של בעלה, ובטרם תיפול עליה
התרדמה הברוכה, החליטה שגם את האיש מפראג תסלק ממחשבותיה, ולא תהרהר בו עוד.
רותי
13.7.2008
לתגובות אנא כתבו לאתר או אליי: