שלום חברים
אני שולחת
לכם הפעם סיפור ממש קצר וגם קצת מצחיק. אני מקווה שתיהנו ותגיבו.
רותי ריכטר [email protected]
סבתא דליה וסבתא רחלי
סבתא רחלי
וסבתא דליה אוהבות מאוד זו את זו, והן חברות טובות. כל יום הן משוחחות בטלפון,
ונפגשות לשיחת סבתות כל שבוע, ביום רביעי אחרי הצהרים. שבוע אחד הן מתראות בבית של
סבתא דליה, ובשבוע הבא הן מתראות בבית של סבתא רחלי.
אני אוהב את
שתי הסבתות שלי, שהן כל כך שונות זו מזו. אני אוהב לאפות עוגות עם סבתא דליה, שהיא
ממש אלופה באפייה, ואני אוהב לקרוא את הסיפורים החדשים שסבתא רחלי כותבת לילדים, להגיד
לה אם הסיפור מעניין, ואם הוא מתאים לילדים בכיתה ב' או לילדים בכיתה ג'.
לפני שסבתא רחלי
באה לביקור, סבתא דליה גומרת לאפות את עוגת השוקולד המפורסמת שלה והולכת לנוח, אבל
לפני שסבתא דליה באה לביקור, סבתא רחלי נפרדת באנחה ובצער מהמחשב, ומתחילה לנקות
במרץ את הבית הנקי שלה. היא מנקה שוב את הכיריים, אפילו אם היא לא בישלה היום, וכשהיא
מתכופפת אליהם היא מסתכלת מקרוב, כי היא כבדת ראייה, וקשה לה לראות דברים קטנים,
כמו, למשל, כתמים קטנטנים שנשארים על הכיריים או על ארונות המטבח אחרי שהיא מנקה, והיא
מתלוצצת וקוראת להם "נקודות חן". היא אומרת שאף אחד לא נעשה חולה
מנקודות החן האלה, והן ממש לא מזיקות לבריאות.
"למה את מנקה?! הרי רק אתמול ניקית היטב את
הבית! הוא נקי!" שאלתי אתמול כשבאתי לבקר אותה שעה קלה לפני שהגיעה סבתא
דליה. . .
"כי
אני לא רוצה שסבתא דליה תתחיל שוב לנקות כאן! היא מתנהגת כאילו שרק הבית שלה נקי והבית שלי מלוכלך!" ענתה
סבתא רחלי בקול נעלב.
כשסבתא רחלי
נעלבת היא אף פעם לא צועקת או אומרת מילים קשות, אבל הצוואר והפנים שלה נעשים בבת אחת אדומים, וזיעה ניגרת
לה מהמצח ומהלחיים.
"ולמה
את לא אומרת לה שזה מעליב אותך?" שאלתי.
"כי
היא תיעלב ותגיד שהתכוונה רק לעזור לי, מפני שאני לא מצליחה לראות את נקודות
החן," ענתה סבתא, והמשיכה לשפשף במרץ את הכיריים הנקיות ואת הדלתות המבריקות של
ארון המטבח.
עזרתי לסבתא
לנקות, וכשסיימנו צץ לי בראש רעיון גאוני: כשהיא הלכה לרחוץ את הידיים ואת הפנים
כדי להתרענן לקראת האורחת, לקחתי מהר את סמרטוט הרצפה, והחבאתי אותו מאחורי ארגז
הכביסה. ידעתי שעכשיו, כשסבתא דליה תרצה לנקות את הרצפה בסלון, היא לא תמצא את
מטלית הרצפה ולא תוכל לנקות.
סבתא דליה הביאה כמו תמיד לסבתא רחלי את עוגת
השוקולד הנפלאה שהיא אופה כל שבוע, ואמרה שהעוגות שאופים בבית מצוינות וזולות יותר
מהעוגות הקנויות, וכדאי גם לסבתא רחלי לאפות את העוגות שלה בעצמה. אבל סבתא רחלי הסבירה
שהיא מעדיפה לקנות כל יום שישי עוגת גבינה או עוגת פירות בקונדיטוריה, כדי שיהיה
לה יותר זמן לכתוב סיפורים.
ישבתי עם
שתי הסבתות בסלון של סבתא רחלי, אכלתי פרוסה מעוגת השוקולד הנפלאה שסבתא דליה אפתה,
ופרוסה מעוגת הגבינה הטעימה שסבתא רחלי קנתה, והשתדלתי לא לפזר, חס וחלילה,
פירורים על הרצפה, כי סבתא דליה לא אוהבת פירורים. היא תמיד אומרת שאצלה בבית הרצפה
כל כך נקייה עד שאפשר לאכול ממנה ארוחת צהרים.
"למה
את אוכלת מהרצפה? אין לך צלחות?" שאלתי.
"אני לא אוכלת מהרצפה, ילד, זה רק מין
ביטוי כזה," ענתה סבתא דליה וצחקה.
קיוויתי
שסבתא דליה תשכח לנקות לסבתא רחלי את הפירורים שבכל זאת נפלו לי על הרצפה, אבל
סבתא דליה אף פעם לא שוכחת דברים חשובים, וכשסיימתי לאכול את שתי העוגות, היא הלכה
למרפסת המטבח לחפש את מטלית הרצפה.
"מה זה?! איפה המטלית?!" שאלה סבתא
דליה.
"אני חושב שהיה גנב בבית ולקח אותם,"
עניתי, והשתדלתי בכל כוחי לא לפרוץ בצחוק,
"מעניין..."
מלמלה סבתא דליה והסתכלה בי בחשד. "מכל הדברים היפים שבבית הוא גנב דווקא את מטלית
הרצפה?"
"אולי הוא איש עני, ואין לו מטלית רצפה
בבית שלו," עניתי.
סבתא דליה המשיכה להסתכל בי במבט חשדני וחזרה
למקומה בסלון. אבל פתאום היא שוב קמה, הלכה
למטבח, סחטה היטב את מטלית הכיור הצהובה והחדשה שסבתא הניחה על השיש, והתחילה
להבריק את ארונות המטבח ואת הכיריים שסבתא רחלי ניקתה לפני שעה קלה.
הסתכלתי בסבתא
רחלי. היא, כרגיל, לא אמרה דבר, אבל הצוואר והפנים שלה האדימו בבת אחת, ונחל של זיעה זרם לה מהמצח ללחיים.
כעסתי על עצמי. איזה ילד טיפש אני! למה לא החבאתי
גם את מטלית הכיור?!
אחרי שסבתא
דליה נפרדה מאתנו והלכה הביתה. סבתא רחלי המשיכה להיות אדומה ומיוזעת, ואני ליטפתי
לה את היד, ואמרתי לה שהיא לא צריכה להיעלב, כי סבתא דליה התכוונה רק לטובה ורצתה
לעזור. סבתא רחלי לא ענתה. היא הורידה את הכלים מהשולחן, שמה אותם במדיח, ואחר כך
חזרנו ביחד למחשב כדי לסיים את הסיפור
החדש שהיא התחילה לכתוב אתמול בערב.
עברו שבועיים
ושוב הגיע מועד הביקור של סבתא דליה אצל סבתא רחלי. הקדמתי מעט להגיע כדי לעזור
לסבתא רחלי לנקות את הבית הנקי שלה, וכשסיימנו לעבוד והיא הלכה כרגיל לרחוץ את הפנים
ואת הידיים, החבאתי מאחורי ארגז הכביסה את מטלית הרצפה ואת מטלית הכיור, וליתר
ביטחון החבאתי גם את חבילת המטליות החדשה שעמדה בארון חומרי הניקוי.
הייתי בטוח
שעכשיו סבתא דליה לא תוכל לנקות שום דבר, כי איך אפשר לנקות בלי מטליות? אבל בסוף
הפגישה, כשסיימנו לאכול את עוגת השוקולד הנפלאה
שסבתא דליה אפתה ואת עוגת הגבינה הטעימה שסבתא רחלי קנתה, סבתא דליה קמה והלכה למרפסת
המטבח. היא חיפשה שם את מטלית הכיור ואת מטלית הרצפה שהחבאתי, אבל כמובן שלא מצאה אותן.
"מה קורה
כאן?! אני לא מצליחה למצוא את מטלית הרצפה, וגם מטלית הכיור נעלמה!" הרהרה
סבתא דליה בקול רם.
"כנראה
ששוב היה גנב!" הסברתי לה.
"אבל למה הוא גונב רק מטליות?! אני לא
מבינה את זה!" כעסה סבתא דליה והביטה בי במבט חשדני.
"הוא איש עני, ואין לו מטליות בבית,"
הזכרתי לה.
סבתא דליה חזרה למקומה, ואני שמחתי שסוף סוף היא
לא תנקה וסבתא רחלי לא תיעלב, אבל אז נפל מבטה של סבתא דליה על חבילת המגבונים הלחים המונחת תמיד ליד הטלפון. היא
שלפה מגבון לח, וניקתה במרץ רב את המכשיר החדש והנקי שסבתא קנתה אתמול.
"איזה ילד
טיפש אני! למה לא החבאתי גם את המגבונים הלחים?! נזפתי בעצמי בלב.
הבטתי בסבתא
רחלי, וראיתי שפניה וצווארה האדימו, וזיעה שוטפת את פניה. אבל היא כרגיל לא אמרה
דבר, וכשסבתא דליה הלכה הביתה, סבתא רחלי הורידה את הכלים, שמה אותם במדיח, ושנינו
חזרנו לכתוב במחשב.
ושוב עברו שבועיים. כל הזמן חשבתי מה לעשות ולא
מצאתי פתרון, אבל ביום רביעי, קצת לפני שסבתא דליה באה לבקר, ואני סיימתי לעזור
לסבתא רחלי לנקות את הבית שהיה נקי גם לפני כן, מיהרתי להחביא את המגב, את מטלית
הרצפה, את מטלית הכיור ואת חבילת המגבונים הלחים מאחורי ארגז הכביסה.
שמחת ניצחון
מילאה את לבי. עכשיו באמת לא יהיה לסבתא דליה במה לנקות!
סבתא רחלי שמחה
מאוד לקבל את פניה של סבתא דליה, ואחרי שהן התנשקו התיישבנו ליד השולחן בסלון. סבתא
רחלי הניחה על השולחן צלחות קטנות לעוגות, וסבתא דליה הסתכלה מסביב וחיפשה
בעיניה מה אפשר לנקות. אחר כך קמה
מהשולחן, וכמו תמיד חיפשה במרפסת המטבח את מטלית הרצפה, את מטלית הכיור ואולי
גם את המגבונים הלחים.
"מה
זה?!" שוב היה גנב?!" היא שאלה בלגלוג, והביטה לי ישר בעיניים.
"כן," עניתי. "הוא עכשיו מבקר
אצל סבתא רחלי כל שבועיים."
"באמת
גנב מסכן!" לעגה סבתא דליה וחייכה. אחר כך שלפה ממתקן המפיות מפית נייר יבשה, וניגבה בה את הצלחות הקטנות
שסבתא רחלי הניחה על השולחן.
"למה
את מנקה?!" קראתי ברוגז, "הרי רק עכשיו סבתא רחלי הוציאה את הצלחות האלה
מהמדיח!"
"אחרי
שהמדיח מנקה נשאר משקע סבון דק על הצלחות, ולכן אני מנגבת אותן," הסבירה סבתא
דליה בנחת, והמשיכה לנגב את הצלחות.
הסתכלתי
בפנים ובצוואר המאדימים של סבתא רחלי, והגשתי לה מפית נייר יבשה כדי שתנגב את מעיין
הזיעה שזרם לה כמו תמיד מהמצח על הלחיים.
הייתי אובד עצות. כל השבוע חיפשתי פתרון, ולא
ידעתי מה לעשות. בתחילה לא הצלחתי למצוא רעיון מוצלח, אבל לפתע הבנתי! אני צריך
לנקות לסבתא דליה את הבית, ואז היא תבין!
כשהגיע תורה
של סבתא רחלי לבקר אצל סבתא דליה, החלטתי להתלוות אליה. רגע לפני שעזבנו את הבית, כשסבתא רחלי חיפשה את
המפתח שהיא תמיד מאבדת, הלכתי למרפסת המטבח, לקחתי את הדלי ושמתי בו מטלית רצפה סחוטה,
מטלית כיור רטובה, חבילת מגבונים לחים ומפיות נייר יבשות שהוצאתי ממתקן המפיות.
"אני
רואה שהגנב החזיר את כל הדברים שגנב אצלי בשבועות האחרונים," אמרה סבתא,
ופרצה בצחוק גדול.
"כן.
הוא גנב חכם," עניתי, והיא המשיכה לצחוק כל הדרך עד שהגענו לבית של סבתא דליה.
סבתא דליה קיבלה
אותנו בפתח ביתה בשמחה, ליטפה לי את הראש, ונתנה לי נשיקה בשערות, כי היא יודעת
שאני לא אוהב נשיקות רטובות בפנים. אחר כך הסתכלה בדלי שבידי.
"מה יש לך בדלי הזה?" היא שאלה בסקרנות.
"שום
דבר מיוחד," עניתי, "רק כמה מטליות."
היא הציצה בדלי. "אני רואה שהגנב החזיר את
כל הדברים שגנב." חייכה סבתא דליה ונתנה לי שוב נשיקה בשיער.
"כן,"
עניתי, "כנראה שכבר יש לו מספיק כסף לקנות מטליות משלו." אחר כך לקחתי
את מטלית הרצפה הלחה, והתחלתי לנגב את הרצפה הנקייה.
"אבל
למה אתה מנקה את הרצפה?!" הזדעקה סבתא דליה. "אתה מעליב אותי! הרי הרצפה
נקייה!"
"גם הרצפה
של סבתא רחלי נקייה!" עניתי, והמשכתי לנגב מתחת לשולחן, אחר כך לקחתי מהדלי את
מטלית הכיור, והתחלתי לצחצח את הכיריים וארונות המטבח.
"אבל למה אתה מנקה אותם?! "אתה מעליב אותי! הרי
הם נקיים!"
"גם הארונות
והכיריים של סבתא רחלי נקיים!" אמרתי, והמשכתי לנקות. אחר כך הברקתי את מכשיר הטלפון במגבון לח, ולבסוף ניגבתי
את צלחות העוגה במפית נייר יבשה.
"אני
התכוונתי רק לטובה! רציתי לעזור לסבתא רחלי, כי היא לא רואה טוב!" אמרה סבתא
דליה, וכמעט פרצה בבכי של עלבון.
הסתכלתי בה. הפנים והצוואר שלה היו אדומים, ונחל
של זיעה נזל לה מהמצח ללחיים. גם פניה של סבתא רחלי הסמיקו, אך הפעם הם לא האדימו
מעלבון אלא ממבוכה, והיא גמגמה: "אני מצטערת, דליה, לא ידעתי מה הילד זומם...
לו ידעתי מראש, הייתי מנסה לעצור בעדו... אני מבקשת סליחה בשמו..."
אני אוהב את
שתי הסבתות שלי, וכמעט התחרטתי על המעשה שעשיתי, כי לא רציתי לצער את סבתא דליה, ולא רציתי להביך את
סבתא רחלי.
אכלנו
בשתיקה את עוגת השוקולד של סבתא דליה, שהייתה הפעם חמה מאוד.
"למה העוגה חמה?" שאלתי את סבתא דליה
כדי לשבור את השתיקה המביכה.
"כי רק עכשיו הוצאתי אותה מהתנור,"
הסבירה סבתא דליה. "אצלי אין בבית מאכלים לא טריים!"
סבתא רחלי חייכה פתאום. היא פתחה לאט את התיק
שלה, שלפה ממנו את הספר החדש שיצא רק היום לאור, והגישה אותו לסבתא דליה.
זה בשבילך, דליה, רשמתי לך הקדשה חמה בפנים,"
אמרה סבתא רחלי, והגישה לסבתא דליה את הספר.
סבתא דליה פתחה
את הספר החדש וקראה בקול את ההקדשה: "לדליה, החברה הכי טובה שלי, מרחלי."
סבתא דליה
קמה מהכיסא ולחצה בחמימות את ידיה של סבתא רחלי. "תודה... תודה... באמת לא היית
צריכה..." היא מלמלה בהתרגשות.
"למה
לא?!" שאלה סבתא רחלי. "הרי אנחנו חברות! אני שמחה לתת לך אותו!"
"תראו
איזה ספר יפה!" קראה סבתא דליה, ונשקה לסבתא רחלי על הלחי.
מיששתי את
הספר החדש שריח של דפוס טרי עלה ממנו, ושמחתי שהסבתות שלי שוב חברות טובות.
"אבל למה הספר חם?" שאלתי את סבתא רחלי.
"כי הוא יצא רק היום ממכבש הדפוס!"
ענתה סבתא רחלי בגאווה. "אצלי אין ספרים לא טריים!"
לתגובות
(טובות וגם רעות)
רותי ריכטר [email protected]