שלום ידידיי

לפניכם סיפור שרק השבוע נולד, והפעם כמעט הכל אמת, מלבד השם גילה.

תיהנו

לתגובות אנא כתבו לאתר או אלי: [email protected]

 

 רותי יצחקי ריכטר

אני וסבתא-של-גילה

        אינני יודעת מדוע כל יום, כשאני מסיימת את הצעידה היומית שנכפתה עלי במצוות הרופאים, וקורסת כבדת נשימה וסמוקת פנים על ספסל הלבנים האדומות שליד האגם, אני נזכרת פתאום בסבתא-של-גילה. אולי בא הזיכרון המיוחד הזה בגלל המעבר החד מהצעידה המאוסה והמשעממת לרגעים הנעימים ביותר של היום, ואולי מפני שאינני מצליחה לשכוח שאני היום מבוגרת מעט מסבתא-של-גילה בעת שנפטרה מן העולם.

        כשנשימתי חוזרת אלי לאחר ההליכה המהירה, המאומצת, באה עלי פתאום שעה טובה של שקט ונועם. אז אני יושבת על שפת המים, מוציאה מתיקי פרוסות לחם, ומאכילה בהם את הבְּרֵיכִיות, האגמיות והברבורים השטים לידי בשלווה אצילית. עופות מפונקים אלה אינם מסתפקים בפיתה יבשה או בפרוסת לחם שעבר זמנה, אלא מעדיפים לחם טרי מסוג מובחר, ותאווה עצומה יש בהם לפירורי עוגה, ל"במבה" או לחטיף משובח. זכָרֵי הבריכיות, שצווארם מבהיק מול האור בצבעי ירוק, ארגמן  ותכלת, יפים לאין שיעור מבנות זוגם החומות, הדהויות, ואינם מתביישים לקפח אותן ולגזול מהן את המובחרות שבפיסות הלחם, ואילו הברבורים הצחורים, הגאים, אינם ממהרים להילחם על המזון המושלך לעברם, וטורחים לתפוס אותו במקורם הארוך רק כשחתיכות הלחם שבצעתי והשלכתי לעברם נופלות סמוך אליהם. בשעה ברוכה זו,  כשאני יושבת ליד הברווזים, צופה בפניני האור המרצדות במים בין נמשים מתכתיים של שמש, ומאזינה לאוושת הרוח החולפת בסבך עלי האקליפטוס האנכיים, המשתפלים כלפי מטה, שבאי ההטלה הממוקם במרכז האגם, אני שבה ונזכרת בסבתא-של-גילה.

        ברחוב הצנוע של ימי ילדותי  התגוררו סבים וסבות כמעט בכל בית. בבתים הלבנים, הקטנים, הוקדש חדר אחד לזקני המשפחה, והקרבה לנכדים הביאה ברכה מרובה לשני הצדדים. לרוב לא הולידו המגורים המשותפים מריבות וחיכוכים, כי חוסר הברירה וההסתפקות במועט הכתיבו את תנאי החיים, ולא אמר איש כי צר לו המקום בדירה הצפופה.   

        היום אני יודעת שהסבים והסבות לא היו כל כך זקנים. רובם היו כבני שישים או שבעים, אבל אנחנו, הילדים, חשבנו שהם זקנים מופלגים. הסבות חבשו מטפחת שנקשרה בקשר כפול מתחת לסנטרן המקומט, והסבים היו לרוב בעלי זקן ונשענו על מקל הליכה. לעתים, כשהבטנו בהם בחשאי,  חשנו עצבות וחמלה, כי חששנו פן יקדים ויבוא המוות וייקח אותם עמו. ואמנם, חוויית הפגישה הראשונית עם המוות התרחשוה לרוב כשנפטר אחד הזקנים. הגופה הייתה מוטלת בבית הנפטר, מכוסה בבד שחור, מפחיד, ונרות מהבהבים היו נטועים למראשותיה. בערב נאסף מניין של גברים ליד הגופה, ותפילה עלתה מבית האבלים. אנו, הילדים, לא הורשינו להיכנס, והצצנו בהיחבא בלב הולם מן החלונות  או האזנו לתפילה מן החצר.  

        הזקנים ניהלו משק בית נפרד, דיברו אידיש, ולרוב הסבירו לנו פנים, וידעו לקרוא לכל ילד בשמו. הסבים היו לרוב נחבאים אל הכלים, ועסקו בקריאה או בתפילה, אבל הסבות היו מעורבות ומשמעותיות בחיינו. לא ידענו את שמותיהן, ולכן קראנו להן על שמות נכדיהן, כגון סבתא-של-רותי, סבתא-של-אלי וכדומה.

        סבתא-של-עמיחי, למשל, הייתה תופרת. מדי ערב פסח או ערב ראש השנה נהגה לבוא לביתנו כשחוט מדידה של תופרות כרוך על צווארה הצמוק, ז'ורנלים ישנים של שמלות מתחת לבית שחיה, חיוך טוב על פניה, וסיכות מתכת קטנות של חייטים נעוצות בצווארון שמלתה הלבן והמעומלן. שנאתי את המדידות המייגעות, וניסיתי להימלט מפניה ולהתחבא מתחת למיטתם של הורי, שקפיצי מתכת חדים בלטו  מקרקעיתה, ודקרו בעורפי ובגבי כשהסתתרתי מתחתיה.

        "בואי קוֹזָלֶה, בואי, עז קטנה שלי, אני רק רוצה לראות כמה גדלת מהשנה שעברה," הייתה סבתא-של-עמיחי מנסה לשדל אותי בנועם. שעה ארוכה סירבתי לצאת ממחבואי,  אבל סבתא-של-עמיחי לא איבדה את סבלנותה, וחזרה והפצירה בי שאצא ואניח לה לעשות את מלאכתה. לבסוף, כשלא יכולתי לשאת עוד את דקירות הקפיצים בגבי, התרציתי והפקרתי את גופי לסרט המדידה של התופרת הזקנה.

        והייתה לעמיחי עוד סבתא, שקראנו לה "הסבתא של הגרעינים", כי מדי יום, בשעות אחר הצהריים, נהגה לשבת בפינת הרחוב, ליד הכביש הראשי, ולמכור שם את מרכולתה. היא ישבה  ליד עגלת תינוק עמוסה זרעוני חמניות שטוחים, גרעיני דלעת כרסתניים  ותרמילי בוטנים צהבהבים, ומכרה אותם לעוברים ושבים בעבור פרוטות אחדות. גביע שגללה מדף עיתון ישן שימש לה ככלי מדידה, וכשהגישה לנו בחיוך את הגרעינים והבוטנים נהגה לאמור באידיש: "אס, מיין קינד, אס. זיין  גיזונט " ("אכול, ילדי, אכול, לבריאות.")

        הסבתא האהובה שלי הייתה שונה מכולן. היא הייתה משכילה ולא גרה בביתנו אלא בבית משלה בקריה השכנה. מדי ערב נהגה לבוא אלינו ובידה חופן בוטנים, פיסת עוגה או שתיל פרחים קטן שקנתה למעני במשתלה. רוב הילדים הכינו שיעורי בית בשבת, ונהגו לכתוב בבית הכיסא, כדי שהזקנים לא יכעסו על  שהם מחללים את היום הקדוש, אבל סבתי מעולם לא כפתה עלינו מנהגים שלא רצינו בהם, ונהגה לומר שהיא אמנם שומרת שבת, אבל איננה שוטרת של שבת. היא דיברה עברית צחה ועשירה, והרבתה לקרוא ספרים שהחליפה בספריית הקריה.

        סבתא-של-גילה הייתה אישה שמנמנה ועגלגלה שראשה שיבה, שערותיה אסופות בפקעת על עורפה, ופניה תלומות קמטים עמוקים. מבט מוטרד עמד בעיניה דרך קבע, ותמיד נהגה להעיר ולהטיף לנו מוסר. היא לא הרבתה להסביר פנים לילדים, ואנו התייראנו מפניה והשתדלנו שלא לפגוש בה פנים אל פנים. היא לא רצתה להיות סמוכה על שולחנו של בנה, והתפרנסה מגיהוץ בגדים וכלי מיטה שהפקידו בידיה השכנות. ריח טוב של סבון כביסה עמד תמיד בחדרה הקטן, וכשהייתה פותחת לפני את הדלת, הפטירה ברכת שלום פושרת ומיהרה לחזור לחדרה אפוף אדי הגיהוץ.

        אותה שנה פקדו עלי הרופאים להרכיב משקפיים מיוחדים בעלי "תריס", כלומר, מעין רטייה עשויה חומר קשיח המורכבת על אחת מעדשות המשקפיים ומסתירה את העין הטובה, "החרוצה", כדי שעיני השנייה, "העצלה", תואיל בטובה סוף-סוף לעבוד ולתפקד. כמנהג הימים ההם היו המשקפיים מגושמות ומכוערות, והמראה שנגלה לנגד עיני מטושטש ומדכא, ואם לא די בכל אלה, עוררו המשקפיים המשונים פרצי צחוק ולעג בין חברי, שכינו אותי "בלינדרית", "קוסוקרית" "אבו ארבע" ועוד כינויים שונים ומשונים הקשורים לחדות הראייה. כשמלאה סאת הסבל ולא יכולתי לשאת עוד את חצי הלעג, נאלצתי לנקוט בדרך יצירתית ולא הגונה ביותר. מדי יום, כשהלכתי לבית הספר או לפעולה בתנועה, הרכבתי כרגיל את משקפי, אבל כשהגעתי לפינת הרחוב, החבאתי אותם מאחורי אבן גדולה שעמדה ליד עגלתה של מוכרת הגרעינים. כשחזרתי הביתה, שלפתי את המשקפיים ממחבואם, וחזרתי להרכיב אותם כדי שלא יגלו הורי את סודי.

        באחד הערבים, כשחזרתי לבדי מפעולה בתנועה, פני משולהבים ורוחי טובה עלי, שמעתי מאחורי גבי קול מוכר:

        "מה זה, רותי, כבר לא אומרים שלום?!"

        נחרדתי. היה זה קולה הצרוד קמעה של סבתא-של-גילה. מצב רוחי הטוב הועם באחת. האם הבחינה במעשי? האם ראתה שהוצאתי את המשקפיים ממחבואם? ואם כן, האם "תלשין" ותספר זאת להורי?

        הפניתי את ראשי לאחור, ומבטי פגש במבטה של הזקנה. חיכיתי להטפת המוסר שתבוא בעקבות נזיפתה, אבל לתימהוני לא עמד כעס במבטה. פניה הטרודים, הקמוטים תמיד בדאגה שסיבתה לא נודעת, היו עתה כמעט חלקים, והיא חייכה אלי בנעימות.

        "חכי לי, רותי, נלך ביחד," ביקשה סבתא,של-גילה ואחזה בידי. דקות אחדות צעדנו בדממה, ולפתע עצרה, העבירה את ידה המגוידת על שערי  ואמרה:

        "אני רוצה להגיד לך משהו חשוב, מיין קינד. משהו שאני מקווה שתזכרי תמיד, כל ימי חייך."

        "כן, סבתא-של-גילה." אמרתי נבוכה ומבולבלת.

        היא השתהתה מעט, בחנה את פני בעיון, ואחר כך אמרה: "אני רוצה להגיד לך שעכשיו, כשאת צעירה, את צריכה להיות תמיד שמחה. את צריכה רק לשיר, לרקוד, לחייך ולצחוק. עכשיו זה הזמן שלך. כשתגדלי ותהיי  זקנה, כמוני, כבר לא תוכלי לרקוד ולשמוח, כי הזקנה רעה ומרה. תזכרי, רותי, שהחיים קצרים, וחשוב לנצל אותם."

        הבטתי בה כלא מאמינה. האם זו הסבתא הרגוזה, המפחידה, שתמיד חששתי ממנה?

        "כן, סבתא-של-גילה," חזרתי ומלמלתי נדהמת. הייתי נבוכה ולא ידעתי מה לומר. רציתי לומר לה שאי אפשר להיות שמחה, לרקוד ולשיר כשהילדים צוחקים ולועגים לך, ואת חייבת לשקר להוריך יום-יום כדי לשרוד בסבך העלבונות והלעג, אבל לא אמרתי דבר.

        "תביני, רותי,  שלא חשוב כמה שנים חיים אלא איך חיים! אלוהים נתן לנו רגליים לרקוד ולב לאהוב וראש לחשוב ופה כדי לשיר, ואת הדברים האלה את  צריכה לעשות עכשיו, כשאת עוד צעירה. אחר כך יהיה מאוחר מדי!"

        איכות החיים קודמת לאורכם?! מעולם לא חשבתי כך, הרעיון המדהים הכה בי כסטירת לחי פתאומית והתקשיתי לעכל אותו.

        המשכנו ללכת בדממה כשראשה נעוץ בקרקע במבט מהורהר, ואני מגניבה אליה מן הצד מבטים חוקרים ונבוכים. כך צעדנו בצעדים תואמים עד שהגענו לביתה ונפרדתי ממנה לשלום.

        שנים רבות חלפו מאז, ואני עדיין מרבה להרהר בדבריה של סבתא-של-גילה. כמובן שלא הרביתי לרקוד ולשיר, ולא תמיד ידעתי שמחה, אבל ידעתי ימים רבים של ניצחונות, נחת ואושר. כל ימי חרדתי והתייראתי מן הזקנה, ולנגד עיני עמדו מבטה הטרוד, הדאוג תמיד, של סבתא-של-גילה וקווי המרירות שנמתחו בזוויות פיה. האם באמת הזקנה כה נוראה? האם ככל שאזקין יהיו החיים קשים ומרים יותר?

        לשמחתי לא התגשמה הנבואה השחורה של סבתא-של-גילה, וחיי לעת זקנה טובים ומעניינים. כמובן שאני מצטערת על החמצות ומחדלים ועל שגיאות מן העבר, ותמיד מקננת בי חרדה איומה לשלום יקירי, כי הפחד והחרדה הם המחיר שאנחנו משלמים בעבור אהבתנו, אבל אני מנסה ללמד את עצמי לראות את מחצית הכוס המלאה, ודווקא לעת זקנה למדתי לשמוח.  

        כשנפטרה סבתא-של-גילה כעבור עשר שנים הייתי כבר חיילת, וחשבתי שנפטרה בשיבה טובה. אבל עכשיו, כשאני מעט יותר מבוגרת משהייתה סבתא-של-גילה בעת מותה, אני יודעת שמתה בדמי ימיה.

                                                        רות ריכטר 24.03.2009

 

לתגובות אנא כתבו לאתר או אלי: [email protected]