שלום לידידיי
הסיפור המובא
השבוע כבר התפרסם לפני כשנתיים באתר הקרייתים המשותף לפני שלייטנר
וגייזי "התגרשו", ואני מביאה אותו כאן שנית לטובת הגולשים החדשים ולטובת
הגולשים הישנים שאולי שכחו.
תיהנו.
לתגובות
אנא כתבו לאתר או אליי: [email protected]
רשומון
יוסף
עכשיו רק תחילת חודש מאי, אבל השמש כבר קופחת על ראשי בלא
רחמים, ואד שקוף רועד באוויר ומערפל את השמים כשאני יושב על הגדר שליד הקליניקה
שלי, הממוקמת במרכז הקיבוץ, ומחכה שמוריס, "המנהל", יבוא ויפתח לי את
הדלת. כעני בפתח אני עומד לפני הדלת הנעולה, ואיני יכול לבוא אל המקום שהיה ביתי
רוב ימי חיי. מדי פעם עובר חבר ומברך אותי לשלום, וחמימות ואהדה נשמעים בקולו,
ולפעמים אני שומע בנימת דבריו גם הערכה רבה, כי שמה של הקליניקה שלי יצא בכל הארץ,
ורבים משחרים לפתחי. החברים המברכים אותי לשלום אינם מרבים אתי שיחה, כי הם יודעים
שאינני נמנה על הדברנים. אבל אפילו כשהם רק שואלים לשלומי, אני שומע בדבריהם נימה
של ידידות וחיבה.
חבר מבוגר, המתקשה לנווט את הקלנוע שלו על המדרכה הפגומה, מברך
אותי בניד ראש ואומר בטרוניה:
"מה זה, יוסף, אין לך מפתח?! הרי זאת בושה! בושה
וחרפה!"
ואני מסתיר את עלבוני ועונה:
"ככה
זה עם הצעירים היום. הם לא סומכים על אף אחד. אבל מה אפשר לעשות?! מוכרחים להניח
להם לעשות את השגיאות שלהם!"
הוא
שולח אלי מבט מריר, מניד את ראשו בחוסר אמון, ואינו מוסיף דבר.
מוריס מאחר היום. חמתי גואה בי,
והכעס מחלחל כרעל ומחיש את פעימות לבי. נדמה לי שקלוני גלוי עתה לעיני כל חבר
העובר בשביל. לפעמים נדמה לי שהייתי יכול להכות אותו, את המוריס החלקלק הזה! אני שונא אותו!
אני שונא ואינני בנוי לשנאה. מעולם לא שנאתי איש. אפילו את
הגרמנים, יימח שמם, שהרגו את הוריי ואת אחותי הקטנה, שנאתי רק שנאה קולקטיבית ולא
שנאה אישית, מרה, השורטת בנפש השונא ומדירה שינה מעיניו. והשנאה הזאת, המסתערת עליי
עכשיו לראשונה כשאני כמעט בן שבעים, מפחידה אותי ומבעתת את לילותיי. תמיד חשבתי
שהאיש השנוא הוא הראוי לתמיכה ולאהדה, ולא ידעתי מה כבד המחיר שמשלם השונא.
ומדוע אין לי מפתחות לקליניקה שלי? הרי אינני גנב! שוב ושוב אני מגלגל בראשי את המאורעות שגרמו
לכך, ואינני מוצא מנוחה לנפשי מן השנאה ומן החרפה ומן ההשפלה והעלבון.
הפרשה התחילה כשהחליטו קברניטי הקיבוץ שלנו למנות את מוריס, שהיה שנים
רבות אסיסטנט שלי, "לנהל כלכלית" את הענף, הנקרא בקיבוץ שלנו 'הקליניקה של יוסף'. תחילה שמחתי על המינוי.
חשבתי שעתה, כשאיני חייב עוד לעסוק בענייני חשבונות וכספים, אוכל להקדיש זמן רב
יותר למטופלים שלי, ולעסוק רק בבדיקות ובהתאמת מכשירי שמיעה. אבל לא כך היה. מיד
כשנכנס מוריס לתפקידו החדש, קבע רמת מחירים אחרת, גבוהה
מאוד מזו שהפציינטים שלי רגילים לה. בתחילה ניסיתי למחות, ואמרתי שיש כאן הפקעת
מחירים שאינה מוצדקת. אבל מוריס אמר באסיפת החברים שהוא
יכול להכפיל ואף לשלש את הרווחים שמניבה הקליניקה. "הרי מכל הארץ באים ליוסף
שלנו," טען, "ולמה לא להרוויח יותר?! אנחנו לא יכולים ולא צריכים לעזור
לכל העולם! אנחנו לא לשכת הסעד או משרד הרווחה!"
"אבל הקליניקה
נושאת רווחים טובים!" אמרתי. "מעולם לא היה צורך לחזק אותה בתקציבים
נוספים!"
"נכון,"
אמר מוריס, "אבל אפשר להגדיל את הרווחים עוד יותר."
התרגזתי,
ושלא כהרגלי הרמתי את קולי:
"לא באתי לקיבוץ כדי לשדוד אנשים שאין להם כסף! באתי הנה לפני יותר מארבעים וחמש שנים, כי ידעתי שכאן אוכל לעזור לאנשים
אומללים בלי לחשוב רק על החור שבגרוש!"
מחאותיי לא הועילו, ומוריס, קלינאי
תקשורת צעיר שהגיע לקיבוץ שלנו כמתנדב מצרפת, מונה למנהל הקליניקה, ומיד הכפיל את
המחירים. ולא רק במחירים שלח את ידו.
כשנדמה לו שהבדיקה שאני עורך לאחד הפציינטים מתארכת יתר על המידה, הוא רומז על
שעונו ומאותת לי שמאוחר כבר, ואולי כדאי שאזדרז?
הרי עוד אנשים מחכים בחוץ, וזמן הוא כסף!
בתחילה
התעלמתי. אחר-כך ניסיתי להתפשר כדי לשמור על שלום-בית במקום הקטן הזה. אך דרישותיו
של מוריס הלכו וגדלו, ועמם גדלה חולשתי ועצמו חרדותיי.
כן, אני מתבייש להודות בכך, אבל חרדה של ממש ופחד לא מובן פחדתי ממבטו הכועס של מוריס, המוכיח בלא מלים. אני, שהקמתי את הקליניקה הזאת, וכבדי
שמיעה מכל רחבי הארץ באים אליי לייעוץ ולהתאמת מכשירי שמיעה, פוזל אליו בחשש
מזווית עיני, ומשתדל להימנע מעימותים עמו.
עד מהרה למדתי ששגיאות קטנות המותרות לצעירים ומעוררות חיוך של
הומור, אסורות בתכלית האיסור עלינו, הזקנים. כך, למשל, כשאני שוכח לרגע היכן הנחתי
את משקפיי או את שם משפחתו המסובך של אחד המטופלים, אני חש במבטים וברמיזות ששולח מוריס מאחורי גבי אל מיכל, האסיסטנטית שלנו. ופעם אף הסבתי את
מבטי אליו ותפסתיו מסובב את אצבעו מול רקתו כרומז שמוחי כבר פגום, ואין לסמוך על
חוות דעתי ועל כושר השיפוט שלי.
בצר לי אני משתדל להעמיד פנים שלעולם איני שוכח דבר. אני משתדל
להסתיר את שגיאותיי הקטנות. וכדי להוכיח שעוד כוחי במותניי, אני מסתיר את צליעתי,
ומדלג על המדרגות המוליכות אל פתח הקליניקה כאיש צעיר, אף-על-פי שדילוגים אלה
מסבים לי כאבים עזים בירכי ובברכיי. אבל לעולם אינני מוותר למוריס
כשאנו דנים בעניינים מקצועיים, ולפעמים, כשקובע מוריס
מחיר גבוה מאוד לאדם זקן שאין הפרוטה מצויה בכיסו, אני נוהג ללחוש לפציינט בשקט
שהוא יכול לשלם רק עבור הבדיקה, ולהזמין את המכשיר במקום שמחיריו נוחים יותר.
ולפעמים אני מזמין אותו למרפאת החוץ שבבית החולים הגדול בעיר הסמוכה, שאני עובד בה
כבר שנים רבות פעמיים בשבוע, ושם אני בודק
אותו שוב בניחותא, וממליץ לפניו על פתרונות זולים יותר.
עד מהרה גילה מוריס את מעשיי וכעס: "אתה מחבל בענף! אתה תהיה
אחראי להפסדים הכספיים שלנו!" הרים עליי את קולו. אבל אני המשכתי בשלי, כי לא
רציתי שחולים דלי אמצעים יוותרו על המכשיר המשפר את איכות חייהם, ומציל אותם
מבדידותם, ולא הסכמתי לשתף פעולה במעשה הגזלה הזה, שנכפה עליי לעת זקנה. פעמים
רבות חשתי מושפל ומבוזה, אך את עבודתי בקליניקה שלי לא נטשתי. וכי לאן אלך? הלוא
מאז שנפטרה אשתי וילדיי עזבו את הקיבוץ, אין לי חיים אחרים.
באחד הימים, כשהגיע החורף לקצו, ושמש חמימה של חמסין
ראשון שברה את זהרוריה בברק הדגן הנע ברוח הקלילה בשדה הרחב
שליד הקליניקה, ישבתי לנוח במרפסת הקטנה,
ולגמתי כוס קפה מהביל וריחני. כשסיימתי
לשתות, הבחנתי מרחוק במכונית מתקרבת. הייתה זו מכוניתו המקרטעת של ידידי ארז, איש כבד שמיעה וכבד גוף, שאני
מטפל בו עוד משחר ילדותו. בכבדות של איש שמנמן, שאינו מרבה להתעמל, יצא ארז מן
המכונית הישנה שלו, הושיט לי את ידו לשלום, וטפח
בחיבה על שכמי:
"אהלן, יוסף, מה
נשמע?"
"הכל טוב. הכל בסדר." אני
אומר, ובדמיוני אני רואה את הילד השובב, בהיר התלתלים, שהביאה אליי אמו לפני שנים רבות. אשתי המנוחה עדיין
הייתה עמי בימים ההם, וקשרי ידידות נקשרו בינינו ובין הוריו של ארז. הרבינו לבקר
בביתם שבעיר, והם נהגו לבקר אצלנו, בקיבוץ. ארז התיידד עם בני הבכור, ואף שדיבורו
היה לקוי וקשה להבנה, מעולם לא חסרו להם מלים בשעה ששיחקו יחד על הדשא שלפני
חדרנו, או התיזו מים זה על זה בבריכת הקיבוץ בימי הקיץ הלוהטים.
נכנסנו לחדר הבדיקות, וישבנו שעה קלה בדממה, כי מכרים ותיקים
אנחנו, וטוב לנו לשתוק קצת ביחד. אחר-כך שאלתי:
"מה חדש אצלך, ארז? מה שלום האישה והילדים?"
"בסדר," מלמל ארז בפנים חתומות, ועיניו בהו ברצפה
בלא חיוכו הטוב, המאיר לרוב את פניו.
אבל אני מיד ידעתי: משהו קרה! משהו לא טוב קרה! ואני חרד לו,
לארז. אין הוא יכול להוליך אותי שולל.
"משהו לא בסדר,
ארז!" פסקתי. "ספר לי מה... מה...
מה קרה," וחרדה נשמעה בקולי.
"החליפו במפעל שלנו את המנהל, ואני חושש שהוא רוצה
לפטר אותי."
"מה?!
אבל זה לא יכול להיות! הרי היית לפני שנתיים עובד מצטיין!"
"כן, נכון, אבל
עכשיו יש אצלנו קיצוצים."
"אז מה תעשה?"
"אני לא יודע. לאן אלך? אף אחד לא רוצה להעסיק עובד
כבד-שמיעה בן חמישים."
"ואתה חושב שמכשיר חדש יעזור?"
"אולי... אולי אם
אני אגיד להם שיש לי עכשיו מכשיר חדש, ואני שומע הרבה יותר טוב, הם יתחשבו בי. שמעתי שיש עכשיו מכשירים דיגיטלים חדישים."
"נכון, ארז. כדאי באמת
לנסות להתאים לך מכשיר כזה."
"זה נכון שמכשיר כזה נורא יקר? אני עכשיו לחוץ בתקציב.
אפשר לשלם בתשלומים?"
"כן," אני אומר בהיסוס. "אני מניח שכן." ואני חרד להתחייב,
כי אפילו עכשיו, כשמוריס לא נמצא עמנו
כאן, בחדר הבדיקות, נדמה לי שאני חש את עיניו נעוצות בגבי בתוכחה.
לאחר בדיקה קצרה, שהראתה כי לא חל שינוי מהבדיקה הקודמת,
התקנתי לארז את המכשיר החדש, והסברתי לו איך מפעילים אותו. ארז הרכיב באוזנו את
המכשיר בתנועות זהירות ואיטיות, ומיד
הצטייר חיוך ענק על שפתיו, וחיוכו דמה מאוד לחיוך הילד שהיה לו בילדותו,
כשהתקנתי לו את מכשיר השמיעה הראשון.
"תשמע, יוסף, זה
יופי של מכשיר! אין בכלל רעשים כמו שיש לי במכשיר הישן! ממש כיף של מכשיר!"
"כן. הטכנולוגיה
מתחדשת כל הזמן," אמרתי בחיוך.
הנה, בגלל רגעים כאלה כדאי לקום בבוקר ולהמשיך לעבוד כאן,
בקליניקה. אף שעליי לשאת את גסות הרוח ואת תאוות הבצע של מוריס,
ולהתבייש בפני עצמי שלעת זקנה אני פוחד וחושש מפניו.
יצאנו מחדר הבדיקה למשרד. מוריס ישב
כהרגלו ליד המחשב, ועסק בחישובים ובמאזנים. במנוד ראש קריר בירך את ארז לשלום ושאל:
"סליחה, אדוני,
אתה פציינט חדש?"
"לא," אמר ארז בזעף. "הרי דיברנו כאן לפני שנה,
כשיוסף תיקן לי את המכשיר הישן שלי. שכחת?"
"כן," אמר מוריס.
"עכשיו אני זוכר. ומה עכשיו? שוב יש צורך לתקן את המכשיר שלך?! שמע לי,
אדוני, חבל על הכסף שלך ועל הזמן שלנו! אתה צריך פשוט לקנות מכשיר חדש!"
"אני מבקש לקנות הפעם את המכשיר הדיגיטלי
הזה," אמר ארז.
"בוודאי! בוודאי! " צהל מוריס,
ועטה על פניו את חיוך המסכה החלקלק.
"כמה הוא
עולה?" שאל ארז.
"הוא עולה רק עשרת אלפים שקל," ענה מוריס.
"מה?! אצלנו בשכונה ראיתי מכשיר כזה במחצית המחיר!"
"אז תקנה בשכונה! למה באת אלינו?!" ענה מוריס בבוז.
"אבל מוריס! ארז היה הפציינט
הראשון של הקליניקה שלנו! הוא כבר ארבעים
וחמש שנים אצלנו!" אמרתי בתחינה.
"אני מצטער!" אמר מוריס.
בתוקף.
ארז נעץ בי מבט מאשים. "טוב, אז זהו זה!" אמר באנחה,
ועצב של פרידה ממשמשת ובאה נשקף מעיניו.
"אני משער שלא אוכל עוד לבוא אליכם."
ברגע ההוא ידעתי מה עליי לעשות. הפעם לא אשתוק! הפעם יכיר מוריס את עוצמתם של החלשים, המתגלית רק לעתים רחוקות, כשכלו
כבר כל הקצין ואפסה כל תקווה. בחלומות ובאידיאלים רבים בגדתי בימי חיי, אך בערך זה
של נתינה ועזרה בכל מאודי לחולים התלויים בי לא בגדתי! ואם אכנע גם הפעם, איך אשא
את פניי לארז?! איך אביט בעצמי?!
"תראה, ארז, תחזור הנה בערב, בשעה תשע. יש לי רעיון מסוים,"
אמרתי וטפחתי על שכמו.
בערב, כשנפגשנו במרפאה, הושטתי לארז את המכשיר, וחייבתי אותו
במחיר הגבוה רק במעט ממחיר העלות. חילקתי את הסכום לשלושה תשלומים, והנחתי את העתק
הקבלה על שולחנו של מוריס.
למחרת הקים מוריס שערורייה. הוא צרח
שאני זקן שאינו מבחין בין ימינו לשמאלו, ושאני משוגע חסר אחריות, שכבר לא מבין שום דבר. אחר-כך
החליף את מפתחות המרפאה, ולא הסכים לתת לי מפתח.
כל זה התרחש לפני שבועות אחדים, ועתה אני מחכה כאן, ליד הדלת
הנעולה. החום גובר, והאד הערפילי, הלח, אינו נמוג. פציינטים שהוזמנו לשעת בוקר
מוקדמת צובאים עתה על פתח המרפאה ורוטנים בטון נרגן, ואני חסר אונים. אני מנסה
להתנצל לפניהם, ואיני יודע כיצד אפייס אותם. פתאום אני נזכר בחלון האחורי, שמוריס
מתקשה לסגור אותו, כי הוו הסוגר אותו התקלקל. אני מתגנב מאחורי הבית, נשען בכבדות
על אדן החלון בעזרת אמות ידיי, ומצליח לבסוף להתרומם ולפשק את כנפי החלון החלודים,
הנאנקים מן המאמץ. סמוק ושטוף זיעה אני נכנס דרך החלון למרפאה, פותח בזריזות את
הדלת מבפנים, וכשהפציינטים נכנסים לחדר ההמתנה, אני חוזר ומתנצל בפניהם על האיחור, ואחר-כך אני
מתחיל לעבוד כהרגלי, ופתאום נופלת עליי שלווה גדולה, ואיני חש בזמן החולף.
מיכל מסייעת לי, ואני רואה גם בעיניה אור
רוגע שלא ראיתי בהן חודשים רבים. היא רושמת קבלות, עונה לטלפונים, ומדי פעם משקה אותי ואת הפציינטים במים קרים. לאט-לאט
נרגעות הרוחות, ושקט של ברכה יורד על הקליניקה. ואני מאושר. אני מאושר עד בלי די.
אני חש שחזרתי להיות יוסף של פעם, לפני עידן מוריס,
ואני מבקש מאלוהים שהיום הזה יתמשך ויתארך עוד ועוד.
מוריס הגיע בשעת הצהרים.
"הייתה לי תאונה קלה," הסביר ביובש, ואני לא הרביתי לשאול.
"איך נכנסת?" שאל אותי.
"אלוהים הכניס אותי," צחקתי.
הוא הביט בהעתקי
הקבלות שנתתי לקונים, ופניו המזיעות האדימו בכעס כשהרים את קולו:
"אנחנו מהר מאוד נפשוט את הרגל במחירים כאלה!"
"אבל כך נהגנו כל השנים, ומעולם לא פשטנו רגל או הפסדנו
כסף!" אני מרים עליו את קולי, ואני
אומר בלבי שכבר פשטנו את הרגל וגם שברנו את הראש, אבל לא איש כמוריס יבין זאת. אחר-כך אני מפנה למוריס
את גבי, יוצא בצעדים כבדים מן הקליניקה האפלולית אל האור המסמא שבחצר, וצולע
באיטיות לביתי. ואני יודע: לא אבוא עוד
למקום הנפלא הזה, שבו ידעתי ניצחונות וכישלונות, ובו עברו עליי שעות רבות של אושר.
הנה, כך תם עידן יוסף בקליניקה שלנו.
מוריס
כבר שבוע אני מבחין בשינוי.
אני מבחין במבטים הרעים, המאשימים, הנשלחים לעברי בלא מלים
כשאני עובר בחצר הקיבוץ, ואני שומע את לחשם של החברים, השופטים אותי בלא להניח לי להסביר את עמדתי ואת מעשיי. אני יודע
שבעלי המבטים הזועמים אינם מעיזים לומר לי דבר, כי הקליניקה שלנו מזרימה כסף רב
לקופת הקיבוץ המדולדלת, ומדי יום באים אלינו אנשים כבדי שמיעה שבעיניהם עומד ייאוש
מעורב בפירור של תקווה, כי הם יודעים שהמכשירים האלה, שאני מוכר להם בכסף רב,
יכולים להציל אותם מן הבדידות.
"איפה יוסף?" הם שואלים מיד בהיכנסם, כאילו היה יוסף
אחד המכשירים הקבועים שבחדר.
"יוסף בחופשה,"
אני משיב בזהירות, כי עדיין איני יכול לבשר להם שיוסף אינו עובד פה יותר. אולי בשבוע הבא, ואולי בחודש הבא או בשנה הבאה אמצא עוז בלבי לומר להם
את האמת.
הגעתי לקיבוץ שלנו כמתנדב לפני שנים אחדות, וכששמעו החברים
שסיימתי את לימודיי כקלינאי תקשורת בסורבון, שלחו אותי
מיד לעבוד כאן, עם יוסף.
"אתה תאהב אותו," אמר רכז העבודה בביטחון. "הוא
איש נהדר! באמת, ממש איש נפלא!"
ואני, כאילו נחרץ דיני עוד לפני שבאתי הנה, מצאתי בו דמות של
אב, שונה בתכלית מדמותו של אבי האלים וגס הרוח, שנעלם מחיי לפני שנים רבות. אהבה אמיתית אהבתי את יוסף,
ואני אוהב אותו גם עכשיו. אהבתי את השעות המוקדמות בבוקר, כשישבנו ביחד ליד שולחן
הקפה הקטן, ודנו בתיקי החולים שזומנו לאותו יום, אהבתי את שיחותינו על המצב בארץ ועל בעיותיו של הקיבוץ שלנו,
המשנה מדי יום את פניו, ואהבתי את עיני התכלת התמימות, שאינן יודעות לצרוב, ואין
בהן אפילו רבב קטן של ציניות.
אבל כבר בימים הראשונים
ראיתי את המגרעות של הקליניקה שלנו. היא שכנה במבנה קטנטן, שיש בו רק חדר
המתנה זעיר ושני חדרונים, שאחד מהם מיועד לבדיקות, והשני משמש משרד, ובו שולטת ביד
רמה מיכל, המזכירה הרפואית שלנו. אצלנו,
בצרפת, מרפאה כזאת משתרעת לפחות על שישה חדרים, וכוללת תמיד גם אולם המתנה מרווח,
שכורסות עמוקות של עור עומדות משני צדדיו, ובירכתיו פינת קפה קטנה ובקבוקי מים
מינרלים.
"יוסף, המקום הזה נורא קטן! אנחנו חייבים להגדיל את
הקליניקה!" אמרתי לו כעבור שבועות אחדים
והוא ענה לי בחיוך
מבטל:
"להגדיל את הקליניקה?! מדוע?"
"מקום מרווח מעורר כבוד ומביא קליינטים נוספים,"
אמרתי.
אבל יוסף רק גיחך.
"הגדלת המקום לא
תשפר את השירות שאנחנו מעניקים לחולים שלנו!"
"יוסף, צריך לשנות, צריך להתקדם!"
אבל יוסף סירב להכניס שינויים. "החולים באים גם ככה! חבל
על הכסף!" ענה לי בזעף מסותר, ובחן אותי במבט נוקב, שהיה זר לי עד עתה.
"יוסף," ביקשתי כעבור חודשים אחדים. "צריך
להעלות את המחירים! אנחנו יכולים להכפיל את הרווחים של הקליניקה.".
והוא רק הציץ בי מבעד למשקפיו עבי העדשות ואמר:
"לא באתי לקיבוץ הזה כדי לסחוט כסף מאנשים אומללים.
המחירים צריכים להיות שווים לכל נפש!"
"אתה אידיאליסט," אמרתי. "אבל היום אין מקום
לאידיאלים. גם לא בקיבוץ שלנו! אנחנו לא
לשכת הסעד!"
יוסף לא רצה לשמוע, ולי לא נותרה ברירה אלא לבוא לאסיפת
החברים, ולבקש מהם שיניחו לי לנהל את הקליניקה.
בתחילה נדמה היה לי שיוסף אינו כועס, ואין בלבו עליי. אבל
כשרציתי להעביר את הקליניקה לחנות שהתפנתה בקניון הסמוך, ניבא לי יוסף רעות.
"אנחנו נפסיד כסף על דברים של ראווה!" נזף בי. וכשהתלוננו הפציינטים על
המחירים הגבוהים, נהג יוסף לייעץ להם לבוא ולהיבדק במרפאת החוץ של בית החולים
הסמוך או לקנות מכשיר בקליניקה זולה יותר.
וכך נפערה לאטה תהום בינינו. אני לא יכולתי לשאת את העיקשות של
יוסף ואת להיטותו לשמר את הקיים. ראיתי בהתנהגותו חוסר חזון וקפיאה על השמרים,
והוא תיעב את תאוות החידושים שלי, וייחס אותה לאהבת בצע בלבד.
"יוסף, כתוב 'ישן מפני חדש תוציאו!'" אמרתי לו באחד
הבקרים, כשעוד היה השלום שורר בינינו, והוא העיף בי מבט חטוף ואמר:
"כן. אני יודע. אני הוא היָשַן!"
"לא!" אמרתי בלהט, כי עדיין אהבתיו ולא רציתי לאבד
אותו. "לא נכון! אנחנו עוד נעבוד שנים רבות ביחד!" אבל יוסף רק הניד את ראשו בעצב ולא ענה.
ופעם, כשנתגלעו חילוקי דעות מרים בינינו, הרים עליי את קולו:
"אתה מקנא, מוריס. אתה פשוט
מקנא!"
"אני?! מקנא?! בך?!"
"כן. אתה מקנא בי."
"ומדוע אני מקנא
בך?" שאלתי, והוא היסס ואחר כך ענה לאט:
"בגלל התמימות, מוריס. אבל אתה
לא תבין את זה. אתה מקנא כי אין בי ציניות, ועדיין אני מאמין באידיאלים של ימי
צעירותי."
נדהמתי. פתאום הבנתי שהאיש הזה צודק. והוא הוסיף בשקט:
"כל המפוכחים מקנאים בנו, התמימים. אין מה לעשות..."
ואחר כך היה העניין הזה עם ארז.
עוד לפני כן שמתי לב שיוסף החל לשכוח שמות של פציינטים, ולעתים
קרובות שכח היכן הניח דברים. חששתי שאותות הגיל ניכרים בו, ובמהרה יתקפו אותו
התקפי שכחה כפי שתקפו את אמי לפני מותה. דמותו התמירה, הגבוהה, שחה בשבועות
האחרונים, והליכתו האיתנה התחלפה בגרירת רגליים עצלה ואיטית. ולבי נחמץ. לא רציתי
לראותו בירידתו ובקלקלתו, אך כשהרבה לשלוח את הפציינטים לקליניקות זולות יותר או
להפנות אותם לבית החולים הסמוך, לא יכולתי לשתוק עוד. הרי יש לי התחייבות לקיבוץ
שלנו! הרי הקליניקה הזאת היא של כולנו! היא לא רק הקליניקה של יוסף! ואני איני
רוצה להוריש אותה לבא אחריי כפי שקיבלתי אותה! אני רוצה להרחיב, לשנות, לעשותה
מודרנית ומרווחת!
כשראיתי בבוקר את העתק
הקבלה של ארז שהשאיר יוסף על שולחני, ידעתי שלא נוכל להמשיך עוד ביחד. אז החלפתי את מפתחות הקליניקה, ולא
הנחתי ליוסף להיכנס אליה בלעדיי.
ועתה שעת ערב מאוחרת, ואני יושב לבדי בקליניקה, ומחכה לארכיטקט
שיביא לי את תוכניות ההרחבה של הקליניקה החדשה שלנו. אני רוצה לבנות כאן עוד חמישה
חדרים ולהוסיף קומה שנייה, ובינתיים, עד שתושלם הבנייה, נעבור לחנות המרווחת
שבקניון החדש.
ואחר כך?
אחר כך אולי נפעיל את
שתי הקליניקות, גם החדשה וגםאת זו שבקניון. נעסיק
קלינאי תקשורת רבים, ואולי נקים עוד סניפים ברחבי הארץ. למה לא?!
ואיני יודע מדוע אני חש רגש של יתמות ושכול, כאילו אני מתאבל
על דבר יקר שהיה לי ואבד. אני יודע, הרוחות הרעות בחצר הקיבוץ יירגעו בהדרגה,
והפרשה הזאת תישכח במהרה, ככל הפרשות שהסעירו את הקיבוץ שלנו מאז ומעולם, אבל את
אשר איבדתי לא אוכל עוד להחזיר.
הנה. כך תם עידן יוסף בקליניקה שלנו.
רותי יצחקי-ריכטר יוני 2006
לתגובות
אנא כתבו לאתר או אליי: [email protected]