6.3.08 תפוחי אדמה : מאת רותי ריכטר / יצחקי
שלום ידידיי
הפעם אני מביאה לכם סיפור אמיתי שאירע לדודי ודודתי האהובים
טניה ואהרון דמבו ז"ל. זהו סיפורה של אישה זקנה וחולה, שאינה יודעת שהיא
גיבורה אמיתית. והפעם כמעט כל מילה אמת...
תיהנו.
לתגובות אנא כיתבו לאתר או אליי:
רות ריכטר [email protected]
תפוחי אדמה
לזכרם של דודי ודודתי טניה ואהרון
דמבו ז"ל. רחוב ד' 1.
"צריך להוציא את
תפוחי האדמה!" אמר אהרון.
הוא שכב שם, במיטת
בית החולים הגבוהה, צחורת המצעים, נשען על מרפקיו, ומבטו המהורהר נעוץ בקיר הלבן.
כזר, כלא שייך, שכב כאן אהרון. מעולם לא הרבה לחלות, ועכשיו מעמיקים הקמטים בצדי
פניו שכחשו, שערו המאפיר מתמזג עם הכרים הלבנים שחותם בית החולים טבוע בשוליהם,
ועל פניו עולה לאטו חיוך מבויש, כמתנצל על שהכזיב את התקוות שתלינו בו.
"נו, באמת, אהרון, איזו חשיבות יש עכשיו
לתפוחי האדמה?!" אני שואלת בקוצר רוח וברוגז נסתר. "העיקר שתבריא כבר
ותחזור מהר הביתה!"
"אבל החול שכיסה אותם עף בסערה, והפקעות
יוריקו באור!" מתעקש אהרון.
אנשים זקנים אנחנו, אהרון ואני. שני בנינו
נשאו נשים והקימו משפחות, ורק שנינו נותרנו בבית
שבשכונה החולית הסמוכה לים. היום מוקף ביתנו עצי נוי עבותים, ומדשאה מוריקה
משתרעת בחזיתו, אבל לפני שנים רבות, כשבנינו את הבית בשכונה מוכת השרב, הקיפו אותו
רק גבעות חול בהירות, קודחות בשמש הצהריים
הנוראה, ושיחים נמוכים של לענה קודרת ושל רותם כסוף השתרעו עליהן כמתרפקים על חומן
הרב. החול כיסה את מפתני הבתים הלבנים, העירומים,
חשופי החצרות, חדר אל העיניים, אל נחירי האף ואל חלל הפה, והלביש את
הרהיטים המעטים במעטה עבה של אבק. אישה צעירה הייתי בימים ההם, ומדי בוקר מיהרתי להילחם בחול המצטבר ולסלק
אותו בחמת זעמי מהרהיטים, ממשקופי החלונות, ממפתני הדלתות ומהמרצפות החדשות שברקן
לא הועם עדיין. פעמים אחדות ביום חזרתי ומחיתי את שכבות החול והאבק, אבל תמיד היה
החול חוזר ומנצח, כאילו לא מחקתי אותו, לא ניגבתי אותו, ולא נלחמתי בו בחמת זעם
לפני שעה קלה. בימי השרב הרימה הרוח עמודי חול מסתחררים, שנדדו וקיפצו והשתוללו וריקדו על הגבעות במעגלים סוערים, כאילו היו גבנוני
החול קרש קפיצה או בימה נסתרת. ימים אחדים המשיכו סחרחורות החול לחולל את ריקודן
הפרוע על הגבעות בדרכן אל האינסוף, עד שחדלה לנשוב הרוח הבאה ממזרח, וגשם שטיפותיו
עבות כפתיתי ברד ירד בחטף, שטף את האוויר האביך, ואחר-כך חדל ונעלם פתאום, כאילו
שגה בבואו אלינו.
נו, טוב... אתם רואים? שוב נסחפתי בסיפורים
שלי...
אז במה דיברנו?
אה, כן, הנה נזכרתי. הרי התחלתי לספר לכם על
תפוחי האדמה שלנו.
ובכן, ויכוח ישן נטוש
ביני ובין אהרון על ערוגה של תפוחי אדמה, שהוא שותל מדי שנה בקצה החצר. חלקה קטנה
זורע אהרון, ובה גדלים כעשרים צמחים נמוכים, בעלי פרחים בהירים ועלים מפורצי אונות.
מדי שנה חוזר אהרון וזורע את תפוחי האדמה למען נכדינו הגרים בעיר הגדולה,
כי הילדים אינם בקיאים בגידול צמחים, ועבודת האדמה זרה להם.
בעניינים רבים דוחה אהרון את רצונו מפני
רצוני, אבל לא בענייני הגינה. בעניינים
אלה לא יזיז אותו דבר מדעתו.
"הילדים צריכים
לדעת שירקות אינם גדלים בסופרמרקט!" חוזר ואומר לי אהרון כשאני מתנגדת נמרצות
לזריעת תפוחי האדמה, ומנסה לשדל אותו להחליפם בערוגה של סייפנים או של חרציות.
לדאבוני, הרבו
השנים להותיר את עקבותיהן בגופי. עליי להיעזר במקל הליכה, ורגליי כואבות דרך קבע,
כי מחלת הסוכרת שלקיתי בה לעת זקנה דלדלה את כוחותיי, ואינה מניחה לפצעים החוזרים
ומתהווים דרך קבע ברגליי לשוב ולהירפא. תלויה אני באהרון, והוא מסייע לי בעבודות
הבית ובעריכת הקניות. בטח כבר הבנתם בעצמכם שאהרון שלי הוא בנאדם בריא. הרי כבר
אמרתי לכם שלעולם הוא לא חולה, חלילה, ולולא תאונה זו, כשנפל ונפצע בשעה שגזם את
עץ האורן שמאחורי ביתנו, אולי לא היה יודע
לעולם את טעמה של מיטת בית החולים. את רוב
זמנו הוא מבלה בחצר בגידול פרחים ובניכוש עשבים שוטים, ולפעמים, כשאני מנסה להגיד
שהוא מלכלך את הבית בנעליו המכוסות תמיד בבוץ, הוא נוהג כאילו היו הערותיי חלק ממשחק עתיק יומין,
שבו אני מצווה לגעור ולהעיר, והוא מצווה להמשיך
בשלו. ורק בערב, כשכעסי מתפוגג, הוא מביא לי בחיוך של ניצחון זר פרחים מגינתנו
השופעת פרחי נוי כל השנה. בגאווה מחלק אהרון את זרי הפרחים לידידינו, לשכנינו,
לבנינו ולנכדינו, כי לעולם אין הפרחים אוזלים מחצרנו, ופרחים חדשים פורחים בגינה
שלנו מדי יום במקום הפרחים שנקטפו, כאילו התקיים בהם הפסוק: "וכאשר יענו אותו
כן ירבה וכן יפרוץ!"
"נו, טניה, אנחנו צריכים ללכת! מאוחר
כבר!" מאיצה בי כלתי, ומעירה אותי
מהרהוריי. היא מגישה לי בחיוך סלחני את מקל ההליכה, תומכת בזרועי בדאגה, ואנחנו
נפרדות מאהרון בחרדה מהולה בעצב ועוזבות את החדר.
אהרון חולה! אני מתקשה להאמין! והרי תמיד אני
היא החולה, ואהרון הוא הבריא, החסון, החזק, התומך בי! ועתה התהפכו היוצרות!
במכונית שוררים רעש ומהומה. כלתי ובני מסיעים
אותי הביתה, והנכדים מדברים בבת אחת, נכנסים איש לדברי אחיו, ומגבירים את קולותיהם
כפי שנהגו בניי בילדותם.
"אישן אתך הלילה." מציעה כלתי
כשאנו נכנסים הביתה. אבל אני מסרבת לה בתוקף:
"אין צורך! באמת אין צורך! לכי הביתה!
הילדים זקוקים לך!"
נו, אתם מבינים, אינני יכולה להיות תלויה
בילדים! אמנם הליכתי קשה והרגל מציקה לי,
אבל מה טעם יהיה לחיי, אם אאבד את שארית עצמאותי?
לאחר שאני משלחת את ילדיי הדואגים לבתיהם,
אני נותרת לבדי עם הרהוריי וזיכרונותיי. השקט המטריד מעורר בי חרדה עמומה, ואני
מתקשה להירדם. גם הספרים אינם מועילים לי
עכשיו, אף שהקריאה היא אהבתי הגדולה. פעמיים
בשבוע צריך אהרון להביא לי ספרים מהספרייה, וויכוח תמידי נטוש בינו לבין הספרן,
המסרב להשאיל לו יותר משני ספרים בעת ובעונה אחת. עכשיו שטות עיניי על פני המלים,
ומוחי מתקשה לצרף אותן למשפטים. מראות היום חולפים נגד עיניי, ואני נזכרת באהרון
הנשען על הכר בבית החולים ובשיחתי עם הרופא המנסה להרגיע:
"הוא רק שבר שתי צלעות, גברת. אל
תדאגי."
"אבל אהרון כבר לא צעיר!" אני אומרת בדאגה.
"אל תדאגי, גברת. בעוד ימים אחדים הוא
יבריא ויחזור הביתה."
נו, באמת! אני שואלת
אתכם: האם אפשר לא לדאוג?!
הכלב נובח בחצר,
ואני מתהפכת מצד אל צד, מדדה אל מכשיר הטלוויזיה, מזפזפת בין התחנות, ואחר-כך
סוגרת אותו בהיסוס. אני מנסה להדחיק את החרדה המקננת בי ואת הדאגה המדירה שינה
מעיניי, אבל אינני מצליחה להסיח את הדאגה הטורדת ואת הפחד המצמית מדעתי.
לפתע אני נזכרת בתפוחי האדמה. הרי אהרון ביקש
שהילדים יוציאו את פקעות תפוחי האדמה!
הוי, לו רק יכולתי! רגליי כואבות, בקושי אני נשענת על מקלי, הכאב התמידי מציק ואינו
מניח לי, וגם המחשבות טורדות ואינן מרפות. אני מנסה לחזור ולקרוא או להירדם במיטה
הרחבה והריקה למחצה, אבל השינה ברחה
כבר ממני והלאה, והמלים שבספר
מרצדות כנגד עיניי בלא מובן.
לפתע, כאילו אחז בי כוח שלא מן העולם
הזה, אני קמה מהמיטה, ועיניי מחפשות
בחשיכה את חלוק הצמר הישן, המונח ברישול על הכיסא, וקפליו מציירים בחושך דמויות דרקונים רבי ראשים ומפלצות
מפחידות. אגב מישוש אני לוחצת על מתג מנורת הלילה, ואור צהוב שוטף באחת את החדר,
מטאטא את החושך, ומסנוור את עיניי הנעצמות בחוזקה מפני הזוהר הנורא ומפני הברק
המסמא. כמו מאליה נשלחת ידי אל מקל ההליכה, החלוק הכבד עוטף את כותונת הלילה, ואני
צולעת אל המרפסת, מדליקה את האור, ויוצאת אל הלילה הכהה, המכוכב, ואל החצר המוארת
באורו הקלוש של פנס הרחוב שליד ביתנו.
האוויר קר ובהיר. דממה שוררת בחצר, ורק הכלב
נובח בשמחה כמקבל פני מכרה ותיקה. כנראה שמשעמם לו כאן, במלונה שלו, בלילות
הארוכים והחשוכים, ולכן הוא רץ אחריי, מכשכש מולי בזנבו, ולשונו השלוחה מלקקת
בחיבה את שולי חלוקי המתבדר ברוח.
"שקט, בובי, אל תנבח! הרי תעיר את כל
השכנים!" אני מבקשת מהכלב, ומנסה להתעלם מהכאב החד המפלח את ירכי.
הנה מצאתי בחשיכה את קלשון החפירה הנשען על
קיר הבית, ואני לוקחת אותו ופוסעת לאט על המדרכה הלחה. אלוהים! מה אני עושה כאן
עכשיו?! הרי זה ממש טירוף! שיגעון אחז בי! אני צריכה לחזור, להשתרע על המיטה
ולהתכסות בשמיכה חמה. הרי אפשר ליפול כאן,
בחצר החשוכה! אפשר להיפצע, חלילה! אפשר אפילו לשבור את המפרקת! צינת הלילה מרעידה
את גווי, החול הרטוב מגשמי האביב חודר אל
נעלי הבית, ומקלי שוקע בקלות בין גרגריו. הנה, כבר כמעט הגעתי אל הערוגה. עוד מעט,
עוד שניים או שלושה צעדים. כן, באמת, רק עוד שניים או שלושה צעדים...
ירכי כואבת, אבל אינני רוצה לחזור בי. הרי
בייסורים קשים הגעתי עד הנה! לו יכולתי
לנוח קצת! אני חוששת לשבת על הקרקע הלחה, כי אם אשב, אתקשה לקום. בידי האחת
אני נועצת את הקלשון באדמת החול, וידי השנייה נשענת על מקל ההליכה. החול הרך נענה
בקלות לקלשון, רגביו הלחים נשלפים מהקרקע, וביניהם זורחים בחשיכה התפוחים הטריים.
פקעות נאות הניבו השיחים השנה. רובן גדולות, וקליפתן הרכה והדקה מתקלפת מאליה למגע ידי. קשה לי לראות אותן באור הדל
הבוקע מפנס הרחוב ומהירח הדק השט בשמים,
אבל אני חשה במגען המחוספס. בעמל רב אני
מסיימת להוציא את פקעות השיח הראשון ועוברת אל השיחים הבאים. שוב ושוב אני נועצת
את הקלשון באדמה, ועד מהרה נערמת לצדי ערמה נאה של פקעות, שקליפתן מלבינה באור
הירח החיוור.
שנים רבות לא יצאתי בלילה אל החצר, ועכשיו
לבדי אני כאן. בבתי השכנים כבר כבו האורות, פנס הרחוב שליד ביתנו יכבה גם הוא עוד
מעט, וערימת הפקעות שלידי מתגבהת לאטה.
לו ידע אהרון מה אני עושה כעת! לו ראה אותי אהרון עכשיו, לא היה מאמין
למראה עיניו!
כאביי נשכחים לרגע, ונדמה לי שכוחות חדשים
נוצקו באבריי. כבר עקרתי כמחצית מצמחי הערוגה, והכאב שהניח לי לרגע חוזר ומציק וצורב וטורד ומפלח את
גופי, אבל אני אינני רוצה להפסיק. לא! אינני יכולה להפסיק! כוח שאינו כוחי אוחז
בי, דוחף אותי ומניע את ידי האוחזת בקלשון. ידי הימנית נשענת על מקל ההליכה,
והחפירה ביד שמאל איננה קלה. ומה אם אפול, חלילה, כאן בחשיכה?! הרי איש לא ישמע את
זעקותיי!
לא! אסור לי לחשוב ככה! הנה, רק עוד שיחים
אחדים נותרו לי! ברקיע שט ירח פגום של ראשית החודש, והוא יוצא ובא בין העננים כאיש
זקן שדרכו ברורה לפניו, והוא ממהר לענייניו כאילו קצרה שעתו. מחטי האורן מרשרשים
ברוח האביב הקרירה, והכלב הניצב על ידי שומר במבטו את צעדיי, ומביט בידיי הנוברות
בחול ושולפות פקעת אחר פקעת.
והרגל שלי... כן. הרגל שוב כואבת.. כואבת... כואבת...
סוף-סוף עקרתי את אחרון השיחים. ערמתי את
הפקעות בצד הערוגה, וכיסיתי את הערימה בשקי יוטה חומים כדי להצל עליהם מפני האור.
העבודה נשלמה, והכאבים הצורבים חוזרים ללפות את רגלי, עוטפים את ירכי, פושטים אל
גבי, ומאיימים לסחוף את כולי ואת מחשבותיי, אבל שמחה גדולה ממלאת אותי. הצלחתי!
עקרתי את כולם! את כל השיחים! אני, הנכה, עשיתי זאת בעצמי! והרי איש לא יאמין לי!
לאט-לאט אני מזדקפת, נוטשת את הערוגה, וצועדת אל הבית החשוך. הלילה שקט מסביבי, הכלב
רץ בעקבותיי, ורק הדי נקישותיו של המקל באבני המרצפת וטפיפות רגליו הקצרות של הכלב
מתמזגים קצובות עם קולות הלילה.
במיטה גוברים כאביי. אני חשה בהם בגבי,
בגווי, בידיי, ברגליי ובראשי. כולי כואבת, ואני מתפללת לאלוהי השינה הברוכה,
ומבקשת ממנו שיבוא, ישכר את חושי וישכיח
את כאביי עד הבוקר הבא.
אבל למה אני מחייכת? ולמה פורץ ושוטף אותי
אושר סוחף, המשכיח את גלי הכאב הטורד, ומעלה חיוך על שפתיי?
*
טיפות הגשם הנוקשות בחלוני העירו אותי
מהנמנום הקל שחטפתי. אוי ואבוי! גשם אביב מתחיל לרדת, ותפוחי האדמה עלולים להירקב
בחצר, מתחת לערמת השקים הרטובים! מה אעשה?! אובדת עצות אני. גווי כואב, כוחי אוזל,
ומחשבה אפיקורסית חולפת במוחי: למה אני צריכה להתאמץ כל כך?! הרי אין לפקעות האלה
כל חשיבות! באמת! אין להן חשיבות! מחר אקנה בצרכניה תפוחי אדמה כמה שרק ארצה! כן!
אני יכולה לקנות שם אפילו שק שלם! אפילו עשרה שקים! ולמה אני מתאמצת כל כך?!
אבל אהרון ביקש... ואולי... וכבר מגששת ידי
באפלה, מחפשת את מתג החשמל, ושוב שוטף האור המסנוור את חדר השינה, ואני לובשת את
החלוק ויוצאת לחצר. בפינה, ליד העמוד התומך במרפסת, הניח אהרון ערימה של שקי
פלסטיק, ואני לוקחת אחד מהם, וצולעת בחשיכה אל ערימת הפקעות שבצד הערוגה. הרגל
כואבת, טורדת, וקילוחים של גשם ושל דמעות שוטפים את פניי הקמוטות. מה אני עושה
כאן?! האם נטרפה דעתי?!
בזהירות, לבל תיפגע קליפתם הרכה, אני אוחזת
בפקעות ומניחה אותן בשק השקוף. הרוח הקרה מרעידה צמרמורות בגווי, והגשם הגובר מכה
בפניי, מרטיב את חלוקי, את שערי ואת ידיי, ניגר מעלוות העצים, שוטף את המדרכה,
ונתלה על שפת הגדר. במאמץ עצום אני מצליחה להזדקף, ולאט לאט אני גוררת את השק על פני המדרכה
הלחה. מדי פעם אני נחה, והמרפסת נדמית לי רחוקה, רחוקה... אבל הנה, המרפסת
קרבה והולכת, ואני מגיעה אליה חסרת נשימה, ומניחה לבסוף את השק המלא בפינה מרוחקת
שהגשם אינו מגיע אליה.
בבוקר, כשאני מתעוררת, אני זוכרת מיד את
מאורעות הלילה. ואולי היה זה רק חלום? אבל שק הפקעות שבמרפסת מעיד שעשיתי זאת! ולמה
אני מחייכת פתאום, כשאני נמצאת כאן לבדי ומסתכלת בשק הפקעות? הרי אסור לשמוח
עכשיו, כשאהרון שוכב בבית החולים!
בבוקר אני מטלפנת לכלתי ומספרת לה את סיפורי,
אבל היא איננה שמחה בשמחתי ונוזפת בי בחומרה: "אבל טניה, למה עשית ככה?! הרי
יכולת ליפול שם, בחושך! מה זה?! למה את
מתנהגת כמו ילדה קטנה?! כבר אסור להשאיר אותך לבדך?!"
הדור הצעיר שלנו באמת לפעמים לא מבין שום דבר!
למחרת חזרנו וביקרנו את אהרון בבית החולים.
בקול מהסס ונבוך אני מספרת לו על מעשיי בלילה.
אני חוששת פן יתרגז גם הוא וינזוף בי כפי שנזפה בי כלתי, אבל הרי אני
מוכרחה לספר לו, כדי שלא ידאג לתפוחי האדמה...
ואהרון הבין. הוא פרץ בצחוקו המתגלגל והרם,
והדי קולו הרעימו במחלקה, וסחפו עמם את החולים האחרים שבחדר. דמעות עלו בעיניו
בשעה שצחק, וקמטיו התיישרו לרגע. שעה ארוכה צחקנו, והצחוק פשט במסדרונות הקודרים
של בית החולים, פרץ את חומת הכאב והדווי,
נדד אל המחלקות האחרות ואל המסדרונות הארוכים, והפיג לרגע את הפחד ואת החרדות ואת
יראת המוות.
כעבור שבוע, כשחזר אהרון הביתה, ארזנו את
תפוחי האדמה בחבילות, וחילקנו אותם לבנים, לנכדים, לשכנים ולידידים, כי רבים הם
הקופצים על תפוחי האדמה שמגדל אהרון בערוגתו.
אתם שואלים אותי אם תפוחי האדמה היו
טעימים? נו, באמת, איך אני יכולה לדעת?!
הרי חילקנו אותם! את כולם! אתם מבינים,
אהרון לא כל כך אוהב לאכול תפוחי אדמה, ואני כבר סיפרתי לכם שאני חולת סוכרת,
והרופאים אוסרים עלי להרבות בפחמימות, אבל
אני משערת שהם היו טעימים מאוד, כרגיל. למה לא? ואתם
יודעים מה אני חושבת? אני חושבת שבעונה
הבאה נשתול שוב ערוגה קטנה של תפוחי אדמה!