שלום חברים

אני שולחת אליכם סיפור מבדח שנולד רק הערב.

תיהנו.

לתגובות אנא כתבו לאתר או אלי: [email protected]

ניקיון פסח

(הומורסקה)

"השנה באמת לא ננקה את הבית לכבוד פסח!" היא אמרה לו. "הרי הבית נקי. אנחנו מנקים אותו כל שבוע."

"נכון," הסכים עמה. "באמת אין צורך! זאת ממש עבודה מיותרת! אני לא מבין מאיפה בא השיגעון הזה.".

היא הביטה לעבר המרפסת. שם, מעבר לדלת הזכוכית שניקתה לפני שבוע, התעופף זוג דרורים כהי כנף. לפני ימים אחדים התחילו בני הזוג בבניין הקן על ענפי הצמח המטפס, ועתה חזרו ממעופם, ובמקורו של הדרור נישא גבעול קש זהבהב.

"זה מנהג פרימיטיבי! כנראה שניקיון הפסח הוא שריד אבולוציוני מימי תקופת הקינון," לגלגה ברוח טובה.

הוא הביט בה וחייך, ואחר כך הסיר ממנה את עיניו, והביט לפינה חבויה שליד דלת הכניסה.

היא עקבה אחרי מבטו. אלוהים אדירים! הוא התבונן בפנלים! איך לא ראתה שהם מלוכלכים?! הרי עברה כבר שנה מיום שניקתה אותם לאחרונה. זה היה בפסח שעבר, יומיים לפני ליל הסדר. אבל למה צריך לנקות פנלים?! הרי אנחנו לא אוכלים מהפנלים, ואין פגם אסתטי בפנלים מלוכלכים, כי מי מסתכל דווקא שם?

ובכל זאת... אולי תנקה? זה לא יארך זמן רב. והיא לא חייבת לנקות את כל הפנלים, אלא רק את אלה הגלויים לעין, ואינם נחבאים מאחורי הפסנתר או הספות. וכבר נטלה בידה מכל ובו תרסיס ניקוי וגחנה אל הרצפה.

הוא הביט בה מופתע. "שוב את מתחילה?!": שאל בקול רווי טרוניה. "אמרנו שהשנה אנחנו לא עושים את זה! השנה אנחנו נשארים שפויים!"

"נ... נ... נכון..." גמגמה, "אבל חשבתי שכדאי לנקות קצת בכל זאת. אין בזה עבודה רבה, ואני רק קצת... ככה. למעלה, רק במקומות שרואים..."

"אני הולך לקניות!" פסק ברוגז, ובטרם ענתה כבר נטרקה הדלת מאחוריו.

היא המשיכה לצחצח את הפנלים, וכשהגיעה למקום שבו עומד הפסנתר החליטה שכדאי בכל זאת להזיז אותו, כי עוד מעט יבוא הקיץ, וכדאי לרסס מאחוריו כנגד ג'וקים ושאר בעלי חיים המטילים אימה ופחד על עקרות בית חסרות ישע. ואם כבר הזיזה את הפסנתר, למה שלא תנקה גם את הפנלים שלידו ואת האבק הרב שהצטבר מאחוריו? ואם היא כבר מזיזה את הפסנתר, למה שלא תזיז גם את הספה העומדת לידו? הרי גם שם צריך לרסס!

"צריך לנקות רק כשיש מפגע תברואתי או מפגע אסתטי!" נזכרה בעת שהזיזה את הספה הכבדה באמרה ששיננה תמיד לבנותיה. ולמה היא מתעקשת לנקות עתה דווקא שם? במקומות החבויים?

כששטפה את הכלים שנותרו בכיור לאחר ארוחת הבוקר, שמה לב שנקודות כהות, ספק שחורות ספק חומות, מצאו להן מסתור בחריצים המבדילים בין אריחי החרסינה. איך זה יכול להיות?! הרי היא מדיחה את הכלים פעמים אחדות ביום, ומעולם לא הבחינה בכתמים זעירים אלה! איך קורה שדווקא עתה, לפני החג, התחדדה ראייתה? האם האביב משפר ומחדד את חושינו?

היא טבלה מטלית באקונומיקה, וכששפשפה בכוח את החריצים כנלחמת באויב לא נראה גילתה שהכתמים פשטו גם בחריצי החרסינה שליד כירת הגז. בחמת זעם טבלה שוב את המטלית בחומר הניקוי החריף וחזרה ושפשפה את החריצים שבמשך כל השנים נראו לה לבנים, ועתה כהו פתאום.

הטלפון צלצל. היא הרימה את השפופרת ושמעה את קולה של בתה הבכירה.

"אמא, אני מקווה שאת לא מנקה עכשיו!" אמרה ילדתה בת החמישים בקול מאיים.

":לא! לא! לא ממש... אני רק ככה, סתם... קצת..."

"אני כבר ניקיתי, אמא. ניקיתי גם מאחורי התמונות. שם תמיד מתחבאים חרקים אוהבי חושך כמו זנבזיף וארינמל."

"טוב, ילדה, גם אני אנקה שם," מלמלה ואחזה במטלית האבק הצהובה.

צריך להזיז גם את המיטה בחדר השינה, חשבה. בוודאי הצטבר שם אבק רב. אמנם בשנה שעברה, לאחר שהזיזה את המזרן, סבלה מכאבי גב איומים במשך חודש ימים. אבל אולי כדאי להזיז בכל זאת? הפעם תזיז לאט ותיזהר... אולי יש שם, חס וחלילה, נמלים? היא חייבת להזיז אותה!

היא גררה מעל המיטה הכבדה את המזרן הענק, ואחר כך הזיזה אותה בתנועות מתונות ואיטיות. ואמנם מצאה שם מעט אבק וגם ספר אחד שחיפשה במשך מחצית השנה האחרונה.

הטלפון צלצל שנית. עתה הייתה זאת בתה השנייה, הילדה בת הארבעים וחמש.

"אמא!" אמרה הבת בתוקף. "אני מוכנה להישבע ששוב נתקפת בשיגעון הזה של הפסח! שלא תנקי ושלא תרימי שום דבר! בזמן שאת מקדישה לניקיון את יכולה לכתוב סיפור או לקרוא ספר!"

"בסדר!"הסכימה לדברי הבת, ושמחה בלבה שהטלפון אינו מצויד במצלמה שהייתה חושפת את קלונה לעיני בתה. "אני רק קצת, ככה... לא ממש..."

"תראי, אמא, אם את כבר מנקה, ואני בטוחה שאת עושה את זה עכשיו, אז כדאי לנקות את כתמי החלודה שהתהוו ליד העציצים במרפסת. הם יורדים בקלות עם מלח לימון."

כתמי החלודה.... למה בעצם צריך לנקות אותם? הם אינם פגם אסתטי של ממש, ובוודאי שאינם מזיקים לבריאות... היא פיזרה על הכתמים את תכשיר הניקוי ושפשפה אותם בעזרת ברזלית קשה ומטלית לחה. ואם היא כבר במרפסת, למה שלא תנקה גם את הסורגים? הרי אבק רב הצטבר עליהם במשך השנה האחרונה.

הטלפון צלצל בשלישית.

"אמא," אמרה התינוקת בת הארבעים. "שלא תנקי את הבית כמו בשנה שעברה! אני לא רוצה ששוב יכאב לך הגב."

"את צודקת, בת. לא אנקה. הרי הבית שלי נקי. אני מנקה אותו כל שבוע." "נכון," הסכימה הקטנה. "יש אמנם אבק ולכלוך בחריצים של ספת העור החדשה, אבל זה יכול לחכות. אגב, ניקיתי אותם בבית שלי בעזרת מברשת שיניים ישנה, וזה היה יעיל מאוד."

מברשת שיניים ישנה! איך לא חשבה על כך קודם?! היא אמנם מנקה את חריצי העור שבספה מדי שבוע בעזרת מטלית לחה ותכשיר מיוחד לספות עור, אבל תמיד נשארים שרידי כתמים כהים הנגלים לעין כשמרכיבים את משקפי הקריאה.

היא טבלה את מברשת השיניים הישנה במי סבון וקרצפה במהירות ובכוח את הספה, כי רצתה לסיים את עבודות הניקיון המיותרות האלה, שהתפתתה להן כאילו היו גזירה משמים. עוד מעט יחזור האיש שלה וינזוף בה! אבל צריך עוד לטפס על הסולם ולנקות את המנורות. בוודאי יצטברו שם פגרים של עשי לילה. אמנם אין הם מהווים פגם אסתטי ואף אינם מזיקים לבריאות, אבל... וכבר טיפסה על הסולם כשבידה מטליות לחות וזיעתה נוטפת.

הדלת נפתחה ובעלה עמד בפתח.

"ידעתי שאסור לי לעזוב אותך לבדך בערב פסח!" זעם. "תרדי משם מיד, לפני שתיפלי!"

"אני כבר מסיימת," אמרה בהיסוס כשהשפילה אליו את מבטה ממרומי הסולם.

"די!" ציווה. "עכשיו את מסיימת ואנחנו הולכים לקולנוע."

היא הייתה עייפה מאוד, ולכן בחרה בסרט קליל הנקרא "הזדמנות אחרונה לאהבה" בכיכובם של אמה טומפסון הנפלאה ודסטין הופמן החביב, שהזקין מאוד בשנים האחרונות.

אולי אתם יודעים, קוראים יקרים, אם הצליח דסטין הופמן לשכנע את אמה טומפסון להיות לו לאישה? הוא טען באוזניה שזאת ההזדמנות האחרונה שלהם לאהבה, אבל גיבורת סיפורנו לא יודעת עד היום מה ענתה על כך אמה טומפסון, כי מיד כשהחשיך האולם שקעה בתרדמה עמוקה, שממנה הקיצה רק כשהועלו שנית האורות באולם.

מתנודדת מעייפות, נשענת על כתפו של האיש שאהבה, ומסתירה בקושי את פיהוקיה, הגיעה לביתה כשעיניה עצומות למחצה, ולפני שצנחה מותשת על מיטתה פגשו שוב עיניה בעיני הדרורית, שישבה עתה בקן בשלווה, דגרה על ביציה, והביטה בה במבט מלגלג.

מנהג פרימיטיבי?! שריד אבולוציוני מתקופת הקינון?! גיחכו עיני הציפור בשמחה לאיד, ולידידתנו נדמה ששמעה את צחוקה הלועג של הדרורית לפני שנעצמו עיני שתיהן והן שקעו זו מול זו בשינה עמוקה.