שלום לכל חברי וידידי

היום אני מביאה כאן את הפרק שלפני האחרון של הנובלה "דין של אהבה". הפרק המסיים יובא בשבוע הבא. הפרק המובא כאן מהווה המשך לפרק "יוסף", שראשיתו הובאה במדור זה בשבוע שעבר.

תודה לכל הקוראים שהיו עמי, לא נואשו וליוו את הסיפור עד כה.

תיהנו.

לתגובות אנא כתבו כרגיל אליי או לאתר: [email protected]

יוסף (המשך)

כשאמא הייתה בריאה היא ידעה לפנק. היא אהבה לנשק, לחבק וללטף, והיינו משחקים וצוחקים ביחד. בימיה הטובים הייתה מבשלת ומסדרת, והבית הבריק מניקיון. אבל כשנתקפה במחלתה, הייתה כועסת כשהתרפקתי עליה ומגרשת אותי: "לך! לך מכאן עכשיו, ילד! אין לי כוח בשבילך!" בתחילה בכיתי. אחר-כך כבר לא ידעתי לבכות, עד שבאתי לדוקטור ארנסט, והוא לימד אותי שוב איך בוכים.

*

פעם, כשנועה וארז היו ילדים קטנים, התכנסנו לארוחה החגיגית של ליל שבת, וארז שאל פתאום:

"זה נכון, אבא, שאתה ואמא הייתם פעם משוגעים, וגרתם בבית החולים של סבא ארנסט?"

החוורתי. גם לילי הסמיקה, ומצחה הרחב והמנומש התכסה בטיפות זיעה, אבל דוקטור ארנסט לא התבלבל ומיהר לענות:

"לא, ארז, אבא לא היה אף פעם חולה שלי. הוא רק עבד אצלנו, בבית-החולים."

"ואמא?" לא הרפה הקטן.

"גם אמא לא הייתה ממש חולה," ענה ארנסט. "היא רק התגוררה שם כמה שבועות."

אחר-כך לא היו במשך זמן מה שאלות מביכות, עד שארז גורש מבית-הספר, כי הפליא את מכותיו באחד הילדים שחזר באוזניו על דברי הבלע.

באחד הערבים, כשישבנו עם ארז במטבח, התבלבלתי בין ערימות הקציצות שבמקפיא, ונתתי לו קציצות בשר עם קוקוס ותפוחים. הילד התקצף לפתע ואמר: "אתם ממש משוגעים, שניכם! מי זה מכניס קוקוס ותפוחים לקציצות?! ואולי תוסיפו גם גבינה צהובה?!"

לילי חייכה. "זה באמת רעיון טוב,"צחקה, "אבל זה לא כשר, וסבתא אלזה לא תאהב את זה, אף-על-פי שהיא לא שומרת מצוות."

אבל אני לא חייכתי. "אני לא מרשה לך לקרוא לנו או למישהו אחר בבית הזה 'משוגעים'!" הרמתי את קולי עליו, והוא נדהם והסמיק, כי אינו רגיל שאני צועק. "סליחה, אבא," לחש, ואני התחרטתי על שצעקתי. מה הוא אשם? ומדוע לא הסברתי לו עד כה? מדוע עליו להיזון משמועות ולחיות בצלם של רכילות, ספקות וצללים?

"תראה, ארז," אמרתי בקול מאופק. "אתה רגיל לראות את החולים בבית-החולים של סבא ארנסט. נכון? אתה רואה שהם מתהלכים בגן, עושים תנועות והעוויות משונות, ולפעמים צורחים דברים חסרי מובן. נכון?"

"כן, אבא."

"ואתה חושב שאולי גם אמא ואבא התנהגו ככה, כשדוקטור ארנסט טיפל בהם. נכון?"

הוא הביט בי במבוכה ולא ענה. אחר-כך הנהן בהיסוס בראשו.

ליטפתי את ידו. על מצחו בצבצו טיפות זיעה, כמו אצל לילי כשהיא נרגשת, ולחייו בערו.

"ובכן, בן, זה לא היה ככה. נכון שהיה לכל אחד מאתנו משבר קשה, אבל מעולם לא היינו משוגעים. אתה מבין, ארז, מעולם לא איבדנו את כושר ההבחנה בין דמיון למציאות. הנה, אתה רואה, בן, היינו 'בסדר' כל הזמן."

הוא המשיך לבדוק את פני בעיון וחיכה להמשך דברי, אבל פניה של לילי האדימו, בעיניה עלו דמעות, והיא תקעה מבטה בנקודה לא נראית ברצפת המטבח.

"די!" אמרה. "די! אני לא רוצה שנדבר עכשיו על זה!"

"בסדר," אמרתי במתינות, "נדבר על כך בפעם אחרת." אבל לא הוספנו לדבר בזה עוד.

לא אכפת לי שארז יודע שהייתי שם, בבית-החולים של דוקטור ארנסט, אבל קשה לי לספר לו מדוע הגעתי לשם. אני לא יכול לספר לו שפעם כמעט חנקתי אישה בכעסי, ואלמלא הפרידו בינינו, אולי הייתי רוצח! כשאני נזכר במרים, אני עדיין יכול לחוש בקצות אצבעותי את תווי פניה, את מגע עורה הצעיר, המתוח, החלק, הלח מזיעה קרה, ואני יכול לראות את הזוועה והפחד הניבטים אלי מתוך עיניה הנדהמות, הבולטות מחוריהן.

לא. אני לא יכול לספר את כל זה לארז שלי!

*

ועוד תמונה:

לפני שנתיים נסענו עם נועה'לה וארז לגבעות שליד מדרשת וינגיט כדי לראות את הפריחה של אירוס הארגמן. כשהלכנו למצוק הכורכר שליד הים, ראינו בדרך גבעת חול גבוהה ותלולה, ומיד ידענו שזאת דיונה ממש נהדרת, מלכת הדיונות! היא הייתה משופעת וחשופה, ודמתה לגבעות שגלשנו במורדותיהן בשכונת ילדותנו. חול עמוק, בעל גוון כתום וחם של אדמת חמרה, ריפד את מורדותיה, ולא עמד בו גוון זהוב ובהיר כמו בחול השנהבי של הגבעות שלנו. פתאום נתקפה לילי בעליצות פרועה, ואמרה שהיא מוכרחה לגלוש במורד התלול. היא ממש מוכרחה לעשות את זה! וקודם שהספיק ארז למחות ולהתריע, כבר ישבה האישה שלי על החול הרך, והחליקה מראש הגבעה לקול תרועתם של המטיילים האחרים. גם אני לא יכולתי להתאפק, ומיהרתי לגלוש במורד, ושוב גלשנו וטיפסנו וגלשנו וטיפסנו וגלשנו... מטיילים שעמדו סביבנו הריעו, מחאו כף, וניסו לחקות את מעשינו, וגם נועה'לה ניסתה את כוחה, עיניה הבריקו בחדווה, וצחוקה הדהד במדרון כשהחליקה בתנופה במורד המשופע והחול ניגר לצדי רגליה השלוחות לפנים.

רק ארז לא אהב את זה ואמר בכעס: "אבא! אמא! מה זה אתכם?! ככה לא מתנהגים אנשים מבוגרים!"

אחר-כך, כשהאפיר אור הערב ונעשה עמום ורך, נגעה פתאום לילי המשולהבת בידי האוחזת בהגה, והצביעה על שיחי הרותם המלבינים בפריחתם בגבעות שבצדי הדרך: "יוספיק! יוספיק! תראה-תראה-תראה! הרותמים האלה נראים ממש כמו ראשים של שיבה! נכון? בחיי! כאילו יש כאן כנס של פנסיונרים!" והיא חזרה וצחקה בקול רם, ופיזמה מנגינה שכוחה שלא שמעתי שנים רבות. וגם את דבריה אלה ארז לא אהב. "אמא חושבת שהיא ביאליק או טשרניחובסקי!" אמר בטרוניה לנועה'לה היושבת על ידו, ואחר-כך הוסיף בכעס: "לפעמים אתם לא יודעים להתנהג!" ואדנות של מבוגר הטרוד בדאגה לילדיו הקטנים עמדה בקולו. "אתם מתנהגים כמו ילדים קטנים!" חזר ואמר, "ואני לא מבין איך שני אנשים מבוגרים מתנהגים ככה!"

לילי התעלמה מדבריו והמשיכה לצחוק בעליצות. "תראה, יוספיק, יש בשיחי הרותם האלה יותר שיבה מאשר בצמרות עצי הזית הגליליים כשעוברת בהם הרוח," צחקה.

"אני לא מבין איך שני אנשים שונים כמוכם נפגשו והתחתנו! הרי אתם לא דומים בכלל!" המשיך ארז לרטון. שנינו צחקנו, וגם נועה'לה הצטרפה לצחוקנו, כי היא תמיד נדבקת בצחוק של אנשים אחרים שצוחקים על ידה. אבל ארז הביט בנו בדאגה ולא צחק.

הייתי רוצה שיהיה לו יותר חוש הומור, לילד הרציני שלי. שלא ידבק במוסכמות! אני רוצה שיהיו לו חלומות שראוי להגשים אותם.

*

בשנים האחרונות היא נעשתה פתאום מגונדרת כזאת, האישה שלי. היא מושחת את עורה במשחות, שוטפת את שערה בתכשירים משונים ומאפרת את פניה. פעם, כששאלתי אותה למה התחילה פתאום להתאפר ולצבוע את עפעפיה ואת ריסיה, הסתכלה בי במבט מוזר ומלמלה בשקט, בקול שכמעט אינו נשמע:

"סתם ככה. כנראה נתקפתי שוב בחרדת נטישה."

נדהמתי. חשבתי שלא היטבתי להבין או לשמוע. "אבל לילי, את יודעת שלעולם לא אעזוב אותך!" אמרתי בלהט, והחלקתי על שערה הבהיר המשוך לאחור, על צמתה המשתפלת ויורדת עד מחצית גבה, על מצחה ועל לחייה, והיא הביטה בי במבוכה כמגלה לי יותר משרצתה, ואמרה במרדנות ובלעג: "כן! בטח! גם גיורא אמר לי פעם ככה!" והיא משכה בכתפיה ולחייה אדמו מאוד.

הסבתי פני ברוגז ובעלבון, ופניתי והלכתי ממנה בלא לענות, והיא רצה וחיבקה אותי מאחור, נשקה לי וגמגמה:

"א... אבל יו... יוסף, ת... תבין, אין זו שאלה של הגיון!"

עכשיו אינני מקנא עוד לה ולגיורא, אף על-פי שפעם, כשכעסתי על שהשהתה עליו את מבטה ואת חיוכה, לחשה לעצמה במרירות, כאילו רצתה שדבריה החרישיים יגיעו לאוזני: "כנראה שנדונותי לאהוב את שני הגברים האלה עד סוף ימי!" ובראותה את המבט הנעלב שבעיני הוסיפה בלחש: "אבל אתה, יוספיק, הדבר האמיתי עכשיו! אתה הלחם!" ואני יודע שכך הוא. אין בינה לבין גיורא דבר. "אחותי" הוא קורא לה בחיבה, והיא צוחקת, אף שלפעמים נדמה לי שהיא מתקשה לראות בו אח.

*

חבל שהייתי חייב לוותר על הטיס, כי אחרי ששהיתי אצל דוקטור ארנסט, היה קשה להוכיח למפקדי בטייסת שהכל בסדר אצלי. ויתרתי על הטיס כי לא היה לי כוח לוויכוחי סרק. אבל לילי שונה ממני. היא איננה מוותרת. בזעף ובתוקף נלחמה עד שזכתה בפרופסורה באקדמיה, ואינני יכול להבין עד היום מדוע התואר היה חשוב לה. ידעתי שנלחמה לא רק בגלל הכסף או בגלל הכבוד. "הם לא יזלזלו בחמישייה שלנו!" התריסה ועיניה רשפו כעס ועלבון. "הם אינם יכולים לפסול אותי! אני אמנית!"

*

נורה שאלה אותי פעם בלחש, באחת מארוחות ליל שבת, כשלילי, גיורא, ארנסט ואלזה היו שקועים כמנהגם בהעלאת זיכרונות נוסטלגיים מהעבר, אם אני עדיין כועס בלבי על גיורא.

"לא! מה פתאום?! למה שאכעס? מה זה עלה על דעתך?!" שאלתי.

"כי סיפרת לי פעם שהוא גירש אותך מהתנועה, מהבית החם היחיד שהיה לך," אמרה האישה הרגישה והחכמה, שאין צורך לספר לה דברים מפורטים כדי שתבין. ובאמת, גיורא לא הבין מעולם ששאבתי המון חום וחיבה בצריף הקטן והרעוע שקראנו לו "קן התנועה". היו שם אהבה, רעות וביטחון, בצריף העץ המתקלף והמופלא, שאני נודיתי ונקרעתי ממנו בחוזק יד. אבל היו בו גם יצרים אפלים של קנאה, תחרות ורוע כמו בכל משפחה.

"אבל נורה, זה היה לפני זמן רב, ומי חושב על כך היום?!" התרסתי. "הרי היינו אז ילדים!"

ובאמת, אין בלבי על גיורא. ידידים אנחנו. הוא הביא אותי לדוקטור ארנסט ועזר לי בימי צרתי, ואני תמכתי בו כשנפטרה יעל והוא התמוטט.

*

...יפה עכשיו כאן, בגן. הנה התפזרו כבר ערפילי הבוקר, והשמש יצאה סוף-סוף מבין ענני הנוצה הקלים שבמזרח, ומראה לנו שוב את מלוא אונה, את נחת זרועה ואת רוגז פניה. אין היא מתחזה עוד לשמש דלה של חורף, אלא שופעת חום של שמש קיץ מנוסה, בוגרת, בשלה ואדנותית, ואולי בגלל החום הקופח חוזר ומציק לי הכאב החד בחזה. שוב אני צריך לשים את הגלולה המקלה על כאבי תחת הלשון. כנראה שאהיה חייב לעבור את ניתוח המעקפים המפחיד, שהרופאים המליצו עליו בפנים חמורות, ואני פוחד ממנו פחד נורא.

גיורא אומר שאם אחליט לבצע את הניתוח, הוא ידאג שהרופאים הטובים ביותר ינתחו אותי, אבל הוא לא יכול להגיד לי מה לעשות. ההחלטה נתונה בידי. גם לילי אומרת שאינה יכולה להחליט בשבילי. אני צריך להחליט לבדי.

הנה. שוב הדקירה בחזה. שוב התזכורת הזאת.

אמנם אינני מאמין באלוהים, אבל לפעמים אני חושב שהתקף הלב שפקד אותי לפני שנה היה איתות מלמעלה, מעין רמז שעלי להזדרז ולא לבזבז עוד את זמני על דברים חסרי ערך. חייתי כבר כשני שליש מימי חיי, ואם רצוני להספיק, אני צריך למהר. אבל מי מספיק הכל?!

*

לאחר שהבראתי מהתקף הלב שבא עלי במפתיע לפני כשנה, מנסים כולם להקל עלי. למשל פעם, לפני שחליתי, נהגתי להילוות ללילי ולחברי החמישייה כשנסעו להופיע במקומות מרוחקים. התנדבתי לנהוג במכונית כדי שהנגנים לא יתעייפו לפני הקונצרט, ואולי גם מפני שקינאתי ללילי. כי למה אשקר? גם לי יש לפעמים מה שלילי קוראת "חרדת נטישה"... אבל עכשיו, לאחר שחליתי, לילי לא מסכימה שאנהג, ואני נשאר בבית.

גם דוקטור ארנסט מנסה להקל עלי, ומפציר בי שלא אתאמץ יתר על המידה. לכן קנה לפני חודשים מעטים את הטרקטור הקטן שאני נוהג בו עכשיו, שהוא צעצוע יפה וכלי עזר מעולה, ואפשר להיכנס אתו אפילו למעברים ולשבילים צרים. בעזרתו אני מספיק לטפל בכל חלקי הגן, ולא ניכר בעבודתי שאני חולה. דבר זה חשוב לי מאוד, כי אינני רוצה שדוקטור ארנסט יעסיק אותי מפני שהוא מרחם עלי. אני רוצה להספיק ולעשות בגן כל מה שעשיתי לפני שחליתי.

דוקטור ארנסט מפציר בי שנעסיק עוד פועל, אבל אני מסרב. אני אוהב לעבוד לבדי בגן שתכננתי, שתלתי, השקיתי וטיפחתי בלא חברתם של אנשים זרים. דוקטור ארנסט אומר שאולי ישכור פועל שיעסוק רק בעבודות התחזוקה ובתיקונים שבתוך בניין בית-החולים, וכך יפחת העול המוטל על כתפי.

*

הנה המזכירה באה לקראתי בשביל בפנים נפולות. כנראה שהיא צריכה למסור לי הודעה שהגיעה אליה בטלפון. היא תמיד מחמיצה לי פנים ומתאוננת שקשה לה ללכת עד קצה הגן כדי למצוא אותי. אולי, אם אחייך אליה, ישתפר מעט מצב רוחה. היא מנפנפת לי בידה ומגיעה קצרת נשימה:

"יש לך הודעה מנועה'לה, " היא אומרת. "היא מסרה שתבוא לבקר אותך בפעם אחרת. היא עסוקה היום."

"תודה," אני אומר, ומגיש לה פרח שקטפתי זה עתה. היא מתרצה ומחייכת, ואחר כך פונה לאחור וממהרת לשוב אל המשרד.

*

אני שמח כשבאים הילדים שלנו לגן. אנחנו משוחחים, מתבדחים צוחקים, מתווכחים ועובדים ביחד. חבל שבזמן האחרון אין להם זמן בשבילי. הם כבר ילדים גדולים, יש להם עיסוקים משלהם, ואינני כופה עליהם את חברתי. אני יודע שכאשר יצטרכו לי, לא יהססו לבוא אלי, לשוחח ואולי גם לבקש עצה בענייניהם.

לפעמים אני מצטער שלא הולדנו עוד ילד. ואולי גם לילי חושבת ככה, אבל אנחנו אף פעם לא מדברים על זה, כי מה טעם להתלונן ולבכות על חלב שנשפך? לילי הייתה כבר בת ארבעים כשילדה את ארז. אחר כך היא עבדה קשה מאוד בהקמת החמישייה המוסיקלית, וטיפלה בשני התינוקות שלנו, בארז ובנועה, וכשחשבתי שבכל זאת כדאי להביא עוד ילד לעולם, לילי אמרה שהיא עייפה. היא לא יכולה להפחית את שעות עבודתה, ופוחדת מפגמים גנטיים בגלל הגיל שלה. אבל למה אני מתאונן? השגתי דברים טובים בחיי!

*

עכשיו, כשהכאב החד בחזה חוזר ומציק, אני יודע שגם בשטח המקצועי יש דברים שלעולם לא אבין ולא אעשה. למשל, לעולם לא אחדל לתהות על המוטציות המופיעות פתאום בגן, כמו המוטציה של הנרקיסים בעלי הפרחים המלאים, שנוצרה מהפרחים הריקים שהבאתי בילדותי מהשדה שליד בתי-הזיקוק, או המוטציה שנוצרה בפרחי האמנון-ותמר הגדולים, שלילי שתלה בגן כשהיינו מאושפזים אצל דוקטור ארנסט, וצאצאיהם הפכו לפרחים ננסיים. ומעניינת מאוד המוטציה של פרחי החמציץ המלאים, כתומי השוליים, שמצאתי בשדה המשתרע מול המנזר הכרמליטי. אני לא מאמין שרק הבירור הטבעי גורם לרבגוניות הרבה שבטבע כמו שאמר דרווין. לא ייתכן ששפע המינים נוצר רק כתוצאה מהבירור הטבעי של מוטציות מועילות המקנות לצמחים כושר הישרדות. יש בוודאי גם מנגנונים אחרים שעוד לא גילינו אותם.

*

כשהקמתי את המשתלה החדשה, שאני מרבה בה בעזרת הורמונים צמחיים צמחים קשי השרשה והנבטה, חשבתי שאוכל לעסוק גם בתרביות רקמה, כי זאת טכניקה נהדרת! טכניקה מתוחכמת ועתירת-ידע! לוקחים תאים מעטים מתוך ניצן, מעניקים להם תנאי גידול סטריליים, לחות, טמפרטורה מתאימה, מזון ומינון נכון של הורמונים צמחיים, וכעבור שבועות אחדים מקבלים אלפי צמחים שלמים, שכל אחד מהם מצטיין בבריאותו, חופשי מווירוסים, ומהווה העתק מדויק של אחיו ושל ההורה שממנו נלקחו התאים לריבוי.

גם את סוד הצמיחה כבר לא אדע לעולם, אף-על-פי שלמדתי באוניברסיטה הפתוחה קורסים רבים בביולוגיה ובביוכימיה, ועסקתי בחומצות גרעין, באנזימים, בהורמונים ובמוטציות. אף אחד עוד לא פענח לגמרי את סוד הצמיחה המופלא, ואולי טוב שנותר לנו דבר חשוב לשאוף אליו.

פעם, כשנועה'לה וארז היו ילדים קטנים, הראיתי להם איך עושים האבקה מלאכותית. הדגמתי להם את מעשה ההאבקה בסיפנים, ואחרי שבועות אחדים, כשהפרחים חנטו פרי והבשילו זרעים, זרעתי אותם בגן ביתו של דוקטור ארנסט, ליד מרפסת העציצים של סבתא אלזה. בתחילה לא נשאו השתילים פרחים, אבל לאחר שנים אחדות יצרו פקעות גדולות ופרחו, והיו להם פרחים בעלי צבעים וגוונים מיוחדים שמעולם לא ראיתי כמוהם, ואני כבר ראיתי המון זני סיפנים בחיי! אחד הזנים החדשים שיצרתי עם הילדים בהיסח הדעת, בלא תכנון מוקדם, היה בעל פרח סגול כהה מאוד, שצבעו בחורף כמעט שחור, ולפרח אחר היו גוונים של כתום, אדום וצהוב, שריקדו זה בתוך זה כצבעיה של להבה מתפרצת בראשית התלקחותה. שנים אחדות השתעשעתי במחשבה שאולי אוכל לייצר את הזנים האלה באופן מסחרי, ואקרא להם בשמות הילדים שלנו. רציתי לרבות את הזנים האלה בתרביות רקמה, כי ריבוים מפקעיות איטי מאוד, אבל אינני עושה זאת, כי צריך להקים חממה סטרילית מיוחדת וזה עולה המון כסף.

ואולי בכל זאת ארבה את הזנים החדשים בקיבוץ שהקים מפעל לתרביות רקמה בצפון הארץ? אני חייב לעשות את התרביות האלה! ייתכן שזמני מוגבל! אשלח כמה ניצנים למפעל התרביות. אני מוכרח!

הנה, שוב אני חולם לי את החלומות שלי! זה בטח נורא יקר, ויש לנו בדרך כלל קצת אוברדרפט בבנק, ומשיכת היתר הזאת מעצבנת ומרגיזה את ארז, שטוען שאין לה הצדקה. הגרעון נגרם רק מפני שאנחנו לא שמים לב. "שניכם קצת אסטרונאוטים," הוא אומר בלגלוג, והוא צודק. אנחנו משתכרים מספיק כסף, אבל שוכחים להשגיח על ההוצאות שלנו. אני יודע שארז חש חוסר ביטחון כשהוא חושב על כך, ואנחנו משתדלים לא לדבר על ענייני כספים בנוכחותו או בנוכחות גיורא, שמציע מיד את עזרתו. אנחנו רוצים לסדר לבד את העניינים הכספיים שלנו, ואם הגרעון מתחיל לתפוח, לילי מופיעה בעוד כמה רסיטלים, ואני מקבל על עצמי לטפל בעוד גינה בשכונה שלנו, והכל בא על מקומו בשלום.

לפעמים אני חושב - אבל כמובן שאני לא אומר את זה לאף אחד, גם לא ללילי - ובכן, לפעמים אני חושב שבגננות אפשר לראות מעשה בריאה אלוהי, אבל אולי זאת סתם שטות יומרנית, ואני שומר את הדברים האלה בלבי, ולא אומר אותם לאף אחד.

*

עכשיו אני מצייר לפעמים, אף-על-פי שלילי אומרת שיותר חשוב שאשב סוף-סוף-פעם-אחת-כמו-בן-אדם-על-יד-השולחן ואכתוב את האגדות שהמצאתי לילדים שלנו לפני שהן תישכחנה. אבל אין לי סבלנות לכתוב, ולכן קנתה לי לילי בימים שהבראתי לאחר התקף הלב צבעים ובדים. היא טוענת שאני אמן שאין לו כלי ביטוי. נו, באמת! אני - אמן?! הרי אמן הוא איש מיוחד! לילי, למשל, היא אמנית אמיתית! וגם נועה'לה אמנית. נועה'לה ממש פסנתרנית!

אני מנסה לצייר לפעמים, אבל התוצאה לעולם איננה משביעה את רצוני. אולי התחלתי מאוחר מדי.

*

... אף-על-פי שאני כבר בן חמישים וארבע אני מרגיש כאיש צעיר. כנראה שיש לנו מנגנוני הגנה המעלימים מעינינו את הקמטים ומסייעים לשכוח את תחלואינו. אבל כשאני נפגש עם חברי מימי הילדות, אני רואה שהם נעשו דומים להוריהם, ומפתחים קרחת, כרס, קמטים ושיבה. לפעמים נדמה לי שמיד אשמע מפיהם מבטא מזרח אירופי מתגלגל בצליליה של יידיש עסיסית, ואני מופתע כל פעם מחדש כשאני שומע שוב את המבטא הצברי שלהם.

יידיש... כשאני שומע את צלילי השפה הנפלאה, אני נזכר בפגישות של בני העיירה, שנהגו להתאסף בביתנו בשבתות. היו אלה פגישות מחויכות של נוסטלגיה והעלאת זיכרונות. לילי מעולם לא הבינה דבר מהנאמר, ועד היום היא לא מבינה יידיש. אבל אני קלטתי את השפה עוד כשהייתי ילד קטן, והבנתי כל מלה, אפילו את הבדיחות הגסות. ואיך למדתי יידיש? בביתנו דיברו בעיקר עברית, אבל כשאבא היה מספר למישהו ממכריו על מחלתה של אמא, היה מדבר יידיש כדי שאני, הקטן, לא אבין, הוא היה חוזר על דבריו בנימה של התנצלות, ומנסה לשדל את המקשיב לדבריו שאין לתלות בו את האשמה. "מאלוהים הוא הדבר הנורא הזה!" היה חוזר ואומר בקול ניחר, ואני, ששמעתי את סיפור מחלתה של אמא פעמים רבות, רציתי להבין לאן נעלמה אמי, וכך למדתי מקטעי משפטים ומרמזים שנאמרו מאחורי גבי את השפה שאני בקי היום בניביה.

אני זוכר את הפגישה של בני העיירה כשהגיעו הניצולים הראשונים, שהצליחו להימלט בעור שיניהם מאימי השואה, וסיפרו על סופם של קרובי המשפחה שנשארו "שם". אני זוכר את הדמעות שניגרו בלא מעצור על פניה של אמא ואת אנקותיו של אבא. עד אותו יום לא ראיתי אנשים מבוגרים בוכים ככה, בלא לנסות להסתיר את הדמעות, ואני זוכר את המלים "גטו", "פרטיזנים", "טיפוס", "טרנסניסטריה", "מחנה עבודה" ו"הלכנו בשלג", וכל זה ביידיש עסיסית, שעד אותו יום הייתה שפה שמחה של זיכרונות עליזים שראוי לשוב להעלותם ולספרם בבדיחות הדעת, ועתה הפכה להיות לשפה של עצב, מרירות, רוגז ויגון.

הרגשתי אז שהשפה שינתה פתאום את זהותה ובגדה בי.

*

ועכשיו אני גנן, כמו שאבא שלי היה. "סתם גנן פשוט," כמו שאומר ארז. המקצוע שלי בהחלט מטריד אותו. הוא היה רוצה אבא חשוב כמו שיש לרוב הילדים בשכונה שלנו, אבא שאפשר להתפאר בהישגיו לפני הילדים האחרים, ולכן הוא חוזר ושואל אותי:

"תגיד, אבא, למה אתה רק גנן?! הרי אתה איש מוכשר!"

בתחילה כעסתי. אצלנו בשכונת הפועלים לימדו את הילדים שאין הבדל בין גנן ובין מהנדס או רופא. אמנם בסתר לבם ההורים שלנו לא כל-כך האמינו בכך, והמהנדסים, והרופאים נחשבו קצת יותר מכובדים משאר האנשים, אבל ככה לימדו וחינכו אותנו. גם המורים היו מכובדים, אף על פי שקראנו להם בשמותיהם הפרטיים, ולא נדרשנו לקום כשנכנסו לכיתה. אני זוכר שפעם, בשעת צהריים, נלחמתי 'מלחמת כרים' עם אחיה של לילי, וברונקה לא הצליחה להשקיט ולהרגיע אותנו עד שאמרה: "ש... ש... שקט, ילדים, עכשיו עובר ברחוב המורה מעייני, מנהל בית הספר. הוא חושב על הפירוש החדש לתנ"ך שהוא כותב, והרעש מפריע לו להתרכז!" רק אז נרגענו, כי כל אחד בשכונה ידע שהמורה מעייני כותב פירוש חדש לתנ"ך. הוא כבר סיים לכתוב את הפירוש לספר בראשית, ויסיים את כתיבת הפירוש לשאר הספרים כשיפרוש לפנסיה, ויתפנה סוף-סוף מעיסוקיו הרבים כמנהל בית-הספר.

"מה זאת אומרת שאני 'רק גנן'?!" אני שואל את ארז בכעס, ומתעלם במופגן ממבטה המזהיר של לילי. "אני אוהב את העבודה שלי! למה שלא אהיה גנן? כמה מהאבות של חבריך נהנים מהעבודה שלהם?! ותדע לך, ארז, שחשוב ליהנות מהעבודה שלך ולא חשוב מה אומרים השכנים!"

הוא מתבונן בי שעה ארוכה בעיניו היפות והגדולות, שהן חומות וחמות כמו עיניה של לילי, ואומר בשקט: "אבא, אתה פשוט מפחד להתמודד עם החיים."

"לא נכון!" אני חוזר ואומר בכעס. "אתה יודע שכמעט הייתי קברניט ב'אל-על'? שהייתי מדריך בקורס טיס?"

כן. הוא יודע. הוא ראה תמונות שבהן אני לובש מדים של חיל האוויר או של חברת התעופה, ושמע סיפורים מימי העבר, ובכל זאת הוא שופט ודן אותי בלבו, ולא תמיד לכף זכות.

ארז אוהב אותי יותר משהוא יודע או מוכן להודות. לפעמים אנחנו שוכרים סירה ומפליגים אל הים הפתוח, שגליו הירוקים בקיץ והאפורים בחורף מתנפצים בלא הרף אל סלעי הכורכר שליד החוף כרוצים להמיתם, ואז, כשאני מלמד את הילד למתוח מפרשים, לחוש בכיוון הרוח ולמצוא בים את דרכו לפי גרמי השמים, הוא מתבונן בי בהערצה ואומר: "אתה באמת קברניט אמיתי, אבא! אתה ממש כמו רב חובל!" ועיניו צוחקות בהנאה. גם בטיולים שאנחנו עורכים עם חברי 'חוג הפריחה' של החברה להגנת הטבע, כשאני מונה באוזניהם של נועה'לה ושל ארז את שמותיהם של כל צמחי הבר שאנחנו פוגשים בדרכנו, מתבונן בי ארז בחיבה ובהערצה ואומר: "תשמע, אבא, כל הכבוד! אין צמח שאתה לא מכיר!"

גם נועה'לה אוהבת אותי, אבל אהבתה שונה מאהבתו של ארז. היא איננה שופטת אותי, ולפעמים, כשאני מתעקש, למשל, ללבוש שוב את הסוודר הישן שאמא סרגה לי פעם, אף-על-פי שהוא כבר דהוי, מלא חורים וקטן ממידתי, או כשאני לא מתגלח כמה ימים כי לא מתחשק לי, היא מחייכת ואומרת בחיבה: "תשמע, דוד יוסף, בחיי שאתה ממש 'פריק' אמיתי!" והיא מביטה בי וצוחקת.

הילדים שלנו שייכים לדור אחר, דור שונה מהדור שלנו. אינני חושב שאנחנו טובים מהם, ואינני נמנה על המתלוננים על הדור הצעיר, ונזכרים ביתרונותיו רק לאחר שרבים מבניו נופלים במלחמות. אבל בשכונה שלנו קשה לרכוש ערכים של כבוד לעבודה ולאיש העובד ביגיע כפיו.

לפעמים הילדים שלנו מתעקשים להשיג דברים שאנחנו לא רוצים לקנות להם. למשל מכנסי ג'ינס של פירמה יוקרתית או נעלי התעמלות יקרות תוצרת חוץ, לרוב אנחנו נכנעים להם, כי אין לנו כוח להילחם כל הזמן, ואנחנו לא מאמינים בתועלת שתצמח מהמלחמות העקרות האלה. אתמול, למשל, כשאמרתי שאנחנו צריכים לקנות מכונית חדשה במקום המכונית הישנה והמתקלפת, המבלה במוסך זמן רב יותר משהיא מבלה אתנו, אמר ארז: "אבל אבא, לא שוב את המכונית הזולה הזאת! לאף אחד בשכונה אין מכונית כל כך עלובה!"

נו, באמת! הרי המכונית "העלובה", הזולה במכוניות המתאימות לצרכינו, תיצור חור גדול בחשבון הבנק שלנו!

*

... ועכשיו נפל עלינו "הברוגז" הזה, "השביתה" והמשבר הקשה של נועה'לה. היא מחטטת בעברנו, ולא מסכימה ללכת לבית הספר. אפילו גיורא, שתמיד דרכו ברורה לו, והוא מתנהג כאילו מעולם לא עינו אותו ספקות והיסוסים, אובד עצות עכשיו, ושואל אותי כל יום:

"מה יהיה, יוסף? מה נעשה? מה אני יכול להגיד לילדה הזאת?"

"את האמת, גיורא, רק את האמת," אני אומר, והוא מביט בי במבטו האפור והמוטרד, מושך בכתפיו ואיננו מסכים אתי. גם לילי ונורה חוששות. נדמה להן שביתנו עומד להיהרס. רק אני אינני חרד, כי אני בוטח במשפחה הטובה שבנינו יחד, ומאמין שהכל יבוא על מקומו בשלום. נועה'לה ילדה נבונה ובריאה בנפשה, ולאחר שיאמרו לה את האמת היא תירגע ותמהר להבריא. זאת מין מחלה אצלה עכשיו, אבל היא תתגבר.

*

מאוחר עכשיו. השמש עומדת לשקוע, וצבעי הגן כבר אינם משלבים תכלת, חום וירוק, אלא לובשים אפור בהיר של עצים מחשיכים ודשאים מוארים באור שקיעה. כבר יורדים דמדומים של קיץ, ויום העבודה שלי נגמר. אמנם הבטחתי ללילי שאעבוד פה רק עד הצהריים, אבל נסחפתי. עכשיו אני צריך להכניס את הכלים למחסן הקטן שבקצה המדשאה וללכת הביתה.

ושוב הכאב הזה בחזה!

עוד היום אגיד ללילי שהחלטתי להיכנס לבית החולים ולעשות את ניתוח המעקפים המפחיד שאני דוחה כבר כמה חודשים, ואני רואה בדמיוני את פניה של לילי כשאבשר לה שהחלטתי לעבור את הניתוח. אני יודע שעיניה תתרוצצנה בחוריהן בדאגה, פניה יסמיקו, ידה תלטף את פני בעדינות, ומפניה תשתקף חרדה, אבל היא תעמיד פנים עליזות כדי שלא אדאג ולא אוסיף על פחדי.

לילי. "חנה סנש" שלי...

ואני מקווה שלא ננסה להעמיד פנים, שנדבר גלויות ולא נזייף כמו שיעל עשתה לפני מותה. מותר לי לדבר על הפחדים שלי ואינני צריך להתחפש. ואולי אני צריך לדבר על הניתוח עם גיורא, כי הסמכותיות שלו מאוד מרגיעה.

אני מפחד. אני מפחד מאוד!

אני רוצה לחיות!

לתגובות אנא כיתבו לאתר או אליי: [email protected]