שלום לידידי ולקוראי הנאמנים.

כל הכבוד לכם על הסבלנות ועל ההתמדה. עוד 2-3 פרקים וסיימנו.

אני מביאה כאן את הפרק העוסק ביוסף. פרק זה הוא הפרק הארוך ביותר בנובלה, ולכן חילקתי אותו לשני חלקים. הראשון מובא כאן והשני יובא בשבוע הבא. ואם הדברים נראים לכם מוכרים – אינכם טועים. פרק זה הובא בעבר במדור זה כסיפור קצר ושמו "הגנן". כאן הפרק הורחב והוא משולב כאחד הפרקים המרכזיים בנובלה.

אנא כתבו לי, כתבו בעיקר דברי ביקורת ותיקונים.

בתודה

רותי יצחקי- ריכטר [email protected]

יוסף

נועה'לה, אולי תבואי אלי היום לגן ונשוחח?"

"לא."

"למה?"

"כי אתה תרחם עלי ותספר לי רק חלק מהדברים."

"לא נכון! אני לא שקרן!"

"בוודאי שלא, דוד יוסף, אבל יש לך לב חולה ואני לא רוצה להרגיז. אבוא כשכל זה ייגמר."

"שטויות, נועה'לה, אני אעמוד בזה! עמדתי כבר בדברים קשים יותר."

"טוב. אולי אבוא. אבל אל תחכה לי. אני לא מבטיחה."

טוב. היא לא מבטיחה ואני כמובן בכל זאת מחכה. קשה לי לקבל את ה"אולי" שלה.

איזו תכלת צלולה! איזו זריחה נהדרת של שמש זהובה העולה לה ככה, לאט-לאט,. מתוך סבך של עננים קלים, כתומי שוליים, השוחים בתוך ערבה רחבת ידיים של ים עליון עמוק ובהיר. השמש מסתירה עדיין את כוחה, ומתחזה עכשיו, בבוקר מוקדם זה של חודש יוני, לשמש חורף מתפנקת שאיננה יודעת לייבש ולחמם ולסנוור ולסמא ולצרוב ולהאדים את העור עד כאב. ממש שמש ערמומית!

כשאני חושב על היופי שבטבע, אינני חושב בעברית של יום-יום, אלא בסגנון מליצי, ב'עברית-של-שבת', שדיברנו בה לפעמים בתנועה כשעסקנו בוויכוחים אידיאולוגיים. וזה מיותר. אני לא צריך להלביש את הרגשות הכנים שלי במליצות.

אני אוהב את ראשית הקיץ. רק עכשיו, כשקמלו רוב הפרחים בהר ובשדה, מגיעה שעתם הגדולה של צמחי הנוי, והם משתוללים בגן בשפע פרחיהם כמכריזים בגאווה על נחלתם ועל תחום מחייתם. עתה נובלים צמחי האמנון ותמר, צאצאיהם של השתילים ששתלה לילי כשבאה לגן הזה לפני שנים רבות, ובמקום פרחי החורף שנבלו מולכים בגני חרציות, אמריליסים וזנים שונים של סיפנים ושל גרניום זוחל, שאני מתקשה למצוא בתפרחותיו אפילו פרח נבול אחד, והוא ניגר באשדותיו לאורך השבילים. לידו נושאים ורדים ראשי תפרחות גדולים, עמוסי פקעים זקופים, שכותרתם הגאה מבקיעה את דרכה בין עלי הגביע הירוקים, הכופתים אותה באהבתם החונקת.

כשהייתי ילד לא אהבתי ורדים. חשבתי שהם דומים לאנשים גאוותנים ושחצנים, ודימיתי אותם למלך הכיתה היהיר, הבוטה, שלא היסס לשלוח חיצי לעג אל חבריו ולהפגין ברבים את בטחונו, כאילו לא טעם מעולם טעמם של היסוסים, התחבטויות ולבטים. אבל היום, כשאני ידידו של גיורא, אני יודע שגם מנהיגים מכירים ויודעים היטב את טעמה של הבדידות, ובדידותם שונה מבדידותנו.

לזכותו של גיורא ייאמר, שברבות השנים למד לרסן את תאוותו לכבוד ולתהילה ולעסוק בדברים לשמם. עכשיו הוא עוסק רק במטרות האמיתיות, החשובות באמת, ואינו חושב אם ירבו מעשיו את כבודו בעיני הבריות, ואני חושב שהיה עליו להשקיע עבודה רבה בחינוך עצמו כדי להגיע לדרגה זו.

גיורא אומר שמטרתו האמיתית של החינוך היא להקנות לאדם את השאיפה להשתפר ולהשתכלל מבחינה אישית ומוסרית, ובעניין זה אני בהחלט מסכים אתו, אף על פי שהוא קפדן ושייך לבית שמאי, ואילו אני שייך לבית הלל. אני טוען שמשמעותו האמיתית של החינוך היא ללמדנו למצוא את השביל הצר שבין דרך החסד ובין הקפדנות והנוקשות של החוק והצדק. אמרתי לגיורא שאם נקנה לילדינו קשיחות במקום חסד נביא רק הרס, כמו שקורה היום בגרמניה, כשהניאו-נאצים המנוולים מרימים ראש, ופוגעים בילדי זרים בראש חוצות באין פוצה פה ומצפצף. דוקטור ארנסט טוען בחרי-אף שהרוע והצייתנות העיוורת נמצאים אצל הגרמנים בגנים שלהם, אבל אני אינני מאמין בגנים. אני מאמין בחינוך.

אני ולילי לא מאמינים בעונשים. אצלנו, כשארז או נועה "חוטאים", אנחנו מדברים איתם ומסבירים להם, בבית שלנו העונש איננו ממוסד. אבל גיורא חסיד של עונשים, של סדר יום ושל משטר חיים קפדני. אמרתי לו שעוד לא ראיתי את ההישגים שהשיג כשנקט בכל אלה, אבל הוא לא זז מדעתו.

פעם, בשעת רתחה, כשהעניש את נועה ואת ארז בניגוד לדעתי, אמרתי לו שהגיע הזמן שיסיר את המסכות שלו, שגוזלות ממנו כל כך הרבה אנרגיה וכוח, והוא הביו בי בצער ומלמל: "הייתי רוצה, יוסף, אבל אינני יכול..."

*

גיורא. רעי.

תשע עשרה שנים היה גיורא נשוי ללילי, עד שבאה רוח סערה בדמותה של יעל, ושידלה אותו להשמיד ולאבד ולהרוס ולרמוס ברגל חצופה את עולמו הישן. אינני דן או שופט אותו. הוא טוען שאז, כשהדברים התרחשו, לא היה יכול לנהוג בדרך אחרת, כי הרגיש שאינו רוצה לסיים את חייו בשיממון ובלא אהבה. לילי מסמיקה ומתרגזת כשהיא שומעת את דבריו, אבל איננה מתווכחת אתו.

אני מחבב ומכבד את גיורא. הוא רופא מסור, וממעט עכשיו לעבוד בקליניקה שלו, כי שעות רבות הוא שוהה במחלקתו שבבית החולים, ומבקר את חוליו גם בשעות הערב והלילה, כשהרופאים האחרים כבר פנו מזמן לבתיהם, והוא יודע לשכנע את האחראים על התקציבים להעניק למחלקתו ממיטב הציוד הרפואי החדיש כדי לבצע ניתוחים מסובכים שלא מרבים לבצע בבתי חולים אחרים.

גיורא מנהיג מבטן ומלידה. הוא היה המנהיג שלנו עוד כשהיינו ילדים, כשהדריך אותנו בתנועה. ואני? אני אינני מנהיג. אינני חושב שהיום הייתי יודע לנהל, להנהיג אנשים ולהכניס בהם אחוות לחימה למען מטרה חשובה. אולי פעם, לפני שנים רבות, כשהדרכתי בקורס טיס, ידעתי להנהיג, אבל היום אני איש אחר.

*

כשארז ונועה היו קטנים, הם למדו אצל מורה צחקנית ושמנמונת שאהבה לבוא לגן עם ילדי כיתתה, להראות להם את חילופי העונות ולהצביע על שלכת, נביטה, פריחה וחניטה. פעם היא אמרה לי שאצל אנשים רבים ההבחנה בחילופי העונות היא השירה היחידה שהם מכירים במשך כל ימי חייהם, ולכן חשוב להראות לילדים את הדברים היפים שבטבע לפני שיהיה מאוחר.

אני חושב שהיא באמת הייתה מורה טובה, המורה השמנמונת הזאת.

*

כשנישאתי ללילי הרביתי להתווכח אתה, וניסיתי לשכנע אותה בצדקת דברי. התעקשתי על זוטות, והייתי כמו ילד קטן שאינו יודע להפסיד במשחק. אבל אחר-כך לימד אותי דוקטור ארנסט שהעולם מלא אנשים צודקים שאינם מאושרים, ומאז אני מנסה להמעיט בוויכוחי סרק.

לילי אומרת שאינה מאמינה בפולחן אהבת האם, שהפסיכולוגים סוגדים לו בדבקות מופרזת. נו, באמת! לה קל לחשוב ככה, כי היו שם, בבית הוריה, שמחה וחום ואהבה בשפע, ואני קינאתי... הוי, אלוהים, כמה קינאתי בה! וכשהייתי "מזדמן", כביכול, לבית הוריה בערב שבת, כאילו במקרה, ורואה את השמחה, העליזות וקרינת הפנים של בני הבית, הייתי מתפלל שיוקרן גם עלי קצת מהחום הטוב, ומרגיש מין ריקנות בוטה ואיומה בתוכי, כאילו חוויתי אובדן עצום.

אז נדרתי שגם בביתי יהיו ערבי שבת כאלה וישרור חום כזה. והיום זה באמת ככה. וזה יופי!

*

עוד מעט צהרים ונועה'לה עוד לא באה. היא הייתה כבר אצל סבתא אלזה, אצל לילי, אצל גיורא ואצל נורה, ועכשיו כנראה הגיע תורי.

*

...אני אוהב לעבוד בפינה השקטה בקצה הגן, שאני קורא לה בלבי "הגן היבש". לא יכולתי להתקין כאן רשת השקיה בגלל מחירה הגבוה, ודוקטור ארנסט אמר שאין צורך לטפח את הפינה הרחוקה מהעין. אף-על-פי-כן פורח הגן היבש כל השנה בשלל גוונים, ולא חסרים בו פרחים גם בסופו של הקיץ, כשהצמחים המושקים מרכינים ראשיהם ומתקשים לעמוד בחום ובצמא. גם בסוף אוגוסט שופע הגן היבש פריחה עשירה ורבגונית, כי ריססתי את עלי הצמחים בחומרים המפחיתים את ההתאדות, כיסיתי את גומות השיחים באגודות של קש כדי להאט את התייבשות הקרקע, ושתלתי בגני רק צמחים עמידים ליובש, למשל בצלי חצבים וחבצלות החוף, שהעברתי הנה מגינת בית הוריי שבקריה שלנו כדי להצילם מידי הקבלנים שקנו את הבית, והבאתי בצלי נרקיסים שהעתקתי בימי ילדותי לגינת בית הוריי מהשדה הבוצי שליד בתי הזיקוק, כי אז עוד לא ידענו שאסור לקטוף או להעתיק ממקומם את פרחי הבר, וגם נר הלילה, דטורה, לילנית ובצלים של נץ החלב הערבי, בעל השחלה השחורה, ההדורה, אני מגדל בגן היבש, כי חברינו מתנועת הנוער העובד, שהקימו את קיבוץ עין-גדי, הביאו את הצמח ממדבר יהודה לקריית-הפועלים, והפיצו את בצליו בגינות הנוי. גם הרדוף הנחלים, הידוע בחיבתו הגדולה לאפיקי מים, פורח עכשיו בגן היבש בכוח ובשפע, כאילו גדל שם על מים רבים ולא באדמה צחיחה המושקית רק בגשמי החורף והאביב, וזה לא מפליא אותי, כי קראתי בספרה של רות אלמוג שההרדופים הם הוורדים של ארץ ישראל.

כששתלתי את הגן היבש, הבאתי אדמת טרה-רוסה חומה אדומה מעמק יזרעאל ומעמק הירדן. רציתי להרגיש שאני חלק מארץ-ישראל של פעם, ארץ-ישראל העובדת, הישנה, ארץ חלומותינו, ולפעמים נדמה לי, שאנחנו, בני המשפחה המורחבת, חיים בביתנו בקיבוץ קטן, כמו שחלמנו פעם וכמו שגיורא טוען היום.

*

...כשבאתי עם לילי לשכונה, לפני כארבע-עשרה שנים, חשבו רבים מהשכנים שאני משוגע. אבל זה לא נכון. אני לא... אני לא משוגע... אני לא סתם 'לא משוגע'. אפשר להגיד שאני 'לא משוגע' עם תעודות. נו, טוב, לא ממש תעודות בכתב, אבל בהחלט עם אישור בעל פה שאני "בסדר". אפשר להגיד שאני 'לא משוגע' באישורו של דוקטור ארנסט. מצחיק! כמה אנשים יכולים להתפאר שיש להם אישור כזה? כמה אנשים יכולים להעיד על עצמם שאין בהם שיגעון חולני? מצחיק. נכון?

לא. לא מצחיק. לא מצחיק בכלל

אולי יש לראות באהבתי ללילי מעין שיגעון, כי אהבה היא מעין 'שיגעון ברישיון', שיגעון לגיטימי. נכון שאני קצת 'מרחף', כמו שנועה'לה וארז אומרים בחיוך. לא תמיד אני יודע איזה יום היום, ולרוב אינני יודע מה השעה, כי אין לי צורך בשעון. אני לא חושב שזה חשוב.

אולי השכנים שלי ושל לילי חשבו שאני משוגע בגלל הזקן הארוך והפרוע שגידלתי. לא אשכח כל ימי חיי את הזקן שהתחלתי לגדל כשאשפזתי את עצמי בבית החולים של דוקטור ארנסט. הרגשתי שהזקן מגן עלי. הייתה לי אז תקופה נוראה, התקופה הרעה ביותר בחיי. כשאני נזכר בה, אני רואה מסך של חושך חום כהה מול העיניים. לא חושך שחור השמור בדמיוני למאורעות קשים אחרים. החושך השחור שמור למאורעות טראומטיים ולאסונות פתאומיים ולא לתקופה של סבל מתמשך. הוא קשור למוות. כמו, למשל, למותו של אבא, אבל לא למותה של אמא. אני לא יכול לקשור את זכרה של אמא עם חשיכה שחורה. החושך של מותה של אמא אינו שחור אלא כחול-סגול כשל עמילן שנצבע ביוד באחד הניסויים שבצעתי בשיעורי הבית של האוניברסיטה הפתוחה. חושך כחול כהה ורך מאוד, כמעט שקוף, חושך גלי, זורם, מבריק וקטיפתי. כאילו מתאבל החושך על מותו של האור. אבל החושך של התקופה הקשה, כשגרתי בבית החולים של דוקטור ארנסט, הוא חושך חום כהה השייך לתקופה ארוכה של סבל ולא למאורע נורא אחד. צבעו כצבען של אדרות הנזירים הכרמליטים המטפסים במעלה דרך סטלה מאריס שבכרמל אל מנזרם, ואולי הוא דומה יותר לצבעה של אדמת הטרה-רוסה הכהה, אדמה הסחף החומה והפורייה שריפדתי בה את שטחו של הגן היבש. זהו חושך חום וסמיך וצמיג ודביק כצבע החושך העומד מול עיניו של אדם עצום עפעפיים כשמציקים לו כאבים עזים שקשה לו לשאתם.

*

. לילי.

האשה שלי.

החברה שלי.

לפעמים נדמה לי שכל האהבות האחרות שאהבתי בימי חיי, ובכללן גם אהבתי ללילי הנערה, לא היו אלא אימונים וחזרות ותרגילים והכנות לקראת האהבה הגדולה והאיומה והנוראה והמשעבדת והנפלאה שאני אוהב את האישה שלי, שהיא עדיין נאה בעיני, אף-על-פי ששדיה כבר אינם זקופים כשהיו, וגופה שהתמלא והתעגל איבד מגמישותו, ועורה הרענן החל לקמול, להתקמט ולהיחרץ בחריצים ליד עיניה, בשיפולי צווארה ובזוויות פיה. בשערה הזהוב החלו להסתמן שבילים בהירים, שהעומד מול האור מתקשה להבחין אם שיבה זרקה בהם או ברק של זוהר, ולפעמים אני עוזר ללילי לצבוע את השבילים האלה באחד התכשירים לצביעת שיער, כי כשהיא מנסה לצבוע אותם בעצמה, היא מלכלכת את כל חדר האמבטיה, והוא נראה אחר-כך "כמו אחרי פוגרום", כמו שאמא שלי נהגה לומר כשלכלכתי בבוץ את הרצפה.

כבר שנים רבות אני ולילי רגילים להירדם חבוקים, או לפחות לגעת זה בזו. החיבה והריעות האלה מעניקים משמעות לחיינו, ואני מתקשה להירדם כשלילי לא מחבקת אותי, או נוגעת סתם ככה בחזה, ביד או בגב שלי. זה קורה, למשל, כשלילי נוסעת עם החמישייה הקאמרית לחוץ לארץ, או אחרי שאנחנו מתקוטטים קצת, ורבים על דברים של שטות, כמו שקורה לכל זוג נשוי.

כשאנחנו רבים, לילי לוקחת את השמיכה ועוברת לישון בסלון, וזה מצחיק את ארז, האומר שהכעס יעבור לה עד מחר. אבל אני לא מחכה. אינני יכול לשאת את כאבה, את כעסה ואת מחשבותיה המרות, ואינני רוצה לתת לרוגז לתפוח ולגדול. מזרע אהרון אני, ואיני יכול לשאת ריב. אני מבקש מיד את ארז שיעזוב אותנו לבדנו, ומפציר בלילי שתסלח לי. שלא התכוונתי להעליב או לפגוע, ואני כבר יודע מה אני צריך לעשות, כי למדתי אותה, את האישה שלי. בדבקות ובשיטתיות, כמדען הלומד את מושא מחקרו, למדתי אותה. תחילה אני מלטף את מצחה ואת שערותיה בתנועות ארוכות ואיטיות, כמו שנהג לעשות אביה כשהייתה ילדה, ואחר-כך אני ממשיך ללטף את ראשה, את עורפה ואת צמתה, מחבק אותה, מצמיד את פניה לחזי, ונושק למצחה, לשפתיה ולשערותיה, ושוב אני חוזר ומתנצל ומדבר אליה מלים טובות עד שהיא נרגעת, ולאט לאט חולף כעסה. אך לפעמים היא אומרת מבעד לדמעותיה שהיא מצטערת, אבל היא צריכה את הזמן שלה, ואחרי יומיים או שלושה הכל מסתדר בינינו.

כשלילי נוסעת עם חברי החמישייה לקונצרטים במקומות מרוחקים ומאחרת לחזור, אני שוכב ער במיטה הגדולה, מתהפך חצי לילה מצד לצד ואינני נרדם. לבסוף אני שומע את צעדיה הדולגים במדרגות, את הדלת הנפתחת ואת חבטת תיק התווים הצונח על השולחן שבחדר הכניסה. אז אני מעמיד פנים שרק עכשיו התעוררתי משינה עמוקה, כי לילי לא מרשה לי לחכות ולדאוג לה. היא אומרת שיש לה ייסורי מצפון כשהיא חושבת שבגללה אני דואג ולא נרדם. אני מעמיד פני אדם שניעור זה עתה משנתו, ושואל בקול איטי, כאילו מנומנם:

"לילי, זו את?"

"כן." היא אומרת. "אבל מדוע אתה לא ישן?"

"ישנתי עד עכשיו," אני משקר שקר קטן. "רק עכשיו התעוררתי."

היא נכנסת לחדר, מחייכת, ובוחנת את פני במבט חשדני, ואני קם ולובש על התחתונים והגופייה את חלוק הרחצה הישן, שהוא כבר בן עשרים שנה, אבל אני לא רוצה להיפרד ממנו. אנחנו נכנסים למטבח ושותים כוס תה, ולילי מספרת איך עבר הקונצרט. עיניה נוצצות בהתרגשות ובחיוניות עליזה כשהיא מתארת את המאורעות והחוויות שקרו לה במשך הערב, לחייה משולהבות, קולה חם ושמח, והיא נסערת ומדברת בשטף לשון ובהתלהבות, בלא גמגום ובלא מבוכה. היא מספרת לי, למשל, אם הקהל היה חם ואוהד, אם ההסלמה בקרשצ'נדו שבסוף הפרק המסיים את היצירה הייתה מדורגת כראוי, ואם הפיאנו-פיאניסימו שבסוף הפרק הראשון היה דרמטי וזעק בשקט כמו שלילי רצתה.

לפעמים קורים ללילי דברים מוזרים בקונצרטים שלה. למשל, פעם חברי החמישייה הופיעו בהתנדבות בבית-חולים לחולי נפש בהרי ירושלים, וחולה אחד השתולל באולם לפני שהתחיל הקונצרט. הסניטרים ניסו להוציא אותו מהאולם בכוח, אבל לילי ביקשה אותם שיניחו לו. ובאמת כשהחמישייה התחילה לנגן, החולה נרגע כמו במעשה קסם, ולילי ראתה בסוף הקונצרט דמעות בעיניו. מאז היא מתנדבת להופיע עם החמישייה שלה גם שם וגם בבית החולים לחולי נפש של דוקטור ארנסט.

לפעמים מתעורר גם ארז ומצטרף אלינו. הוא מופיע בדלת המטבח, צלליתו שגבהה עומדת בפתח, מול האור, עיניו הלומות שינה, והוא רוטן בקולו הצרוד:

"מה זה כאן?! למה אתם עושים כל-כך הרבה רעש?! אי אפשר כבר אפילו לישון בבית הזה!"

הוא פותח את המקרר העמוס כל טוב, שיש בו בשר צלוי ועוף אפוי וכל מיני תבשילים, פירות וירקות, אבל אם ארז לא מוצא שם קציצות או צ'יפס, הוא ממשיך לרטון: "אף פעם אין אוכל של ממש בבית שלנו!" ומסתכל בנו במבט מאשים. אבל אני כבר למוד ניסיון, ושולף בשבילו מהמקפיא ערימות של קציצות ושל צ'יפס, ומחמם אותן במיקרוגל החדש. ארז מסתכל בקציצות בחשד וטוען:

"אני מקווה, אבא, שלא שמתם בקציצות שלי קמח קוקוס או שומשום, כמו שאתם אוהבים לשים בקציצות שלכם!"

"לא! לא!" אני ולילי אומרים ביחד בקול חרד ומתנצל. "מה פתאום?!"

"ואני מקווה שאין בקציצות האלה שקדים או אגוזים טחונים!" הוא מוסיף בחשד.

"לא! לא!" אני עונה. "יש כאן רק שום ובצל מטוגן כמו שאתה אוהב!"

"וגם לא קינמון!"

"לא, בן, אין כאן קינמון."

רק אז הוא נרגע, הילד הקטן שלנו, שהוא כבר יותר גבוה ממני, והוא יושב אתנו ומחסל את האוכל בחטף ובמהירות. הוא רזה כמו חוט, וגדל עכשיו בקצב נמרץ. בשנה האחרונה הוא גבה כמעט עשרים סנטימטרים.

אני לא יודע למה אנחנו תמיד בעמדה של התנצלות ושל התגוננות כשאנחנו משרתים אותו, וזה בהחלט לא בסדר! הוא אמנם מנומס, ותמיד זוכר להגיד יפה "תודה", אבל אני לפעמים חושש שהוא לא יודע להרגיש הכרת תודה, וזה מצער אותי, כי איך יהיה הילד שלי איש מאושר, אם איננו יודע לחוש תודה? כיצד יחוש אושר אם איננו יודע להודות על היש?

והוא כל-כך מפוכח! זה מדאיג אותי, כי אני חושב שהאנשים המפוכחים מאבדים מיכולתם לחלום. אני לא מבין את הילד שלי. אני לא יודע מהם החלומות שלו. ואולי אין לו בכלל חלומות? לילי אמרה פעם בצער שהוא חולם על כסף. הוא רוצה להיות איש עשיר כשיגדל. אמרתי לה שזה לא חטא, כי בכסף אפשר לעשות דברים טובים ולהגשים חלומות. חשוב שארז לא יאבד את היכולת לחלום, את אמונתו באדם ואת התום שלו, כי בלי אלה אין אושר ואין משמעות לחיים.

כשארז עובד במחשב הוא יצירתי מעין כמוהו, ולפעמים הוא מראה לי במחשב כל מיני דברים מעניינים, ולא יכול להבין מדוע אני מתקשה ללמוד או לגלות אותם בעצמי.

כשאני מסתכל בבני הטורף את הקציצות, אני שומע בדמיוני את שיר התפילה הישן, שהיינו רגילים לשיר בתנועה:

"שים שלום לאילן הנותן לי חילו,

והיה לו מגן מברד ומסער!

אל תבוא מגפה,

מלחמה אל תבוא לשסע

אותי ואת בני הנער..."

לפעמים הוא מסגיר אותי, הבן שלי. הוא מלשין ואומר לאמו: "את יודעת, אמא, אבא לא ישן עד שבאת. שמעתי אותו מטייל בבית. הוא רק מעמיד פנים שהוא ישן!"

לילי מסתכלת בי במבט מאשים, ואני אומר בהתנצלות:

"אז מה?! רציתי רק לראות סרט בטלוויזיה ולפתור שתיים או שלוש בעיות במחשב!" או שאני אומר: "מה יש?! אסור כבר לרדת להשתין בבית הזה?!"

הבנים האלה! הם תמיד עומדים לצד אמא שלהם! גם אני נהגתי ככה כשהייתי ילד. אם הייתה לי בת - בת משלי אני מתכוון - אולי הייתה עומדת לצדי, כמו שארז מצדד תמיד בעמדתה של לילי, ונועה תומכת בדברי גיורא.

ארז רואה שנפגעתי, והוא מתחרט ורוצה לפייס אותי: "אני מוכרח להגיד לך, אבא, שהקציצות האלה ממש מצוינות. גם החברים שלי אומרים שהקציצות שלך הכי עסיסיות בשכונה! איך אתה מצליח לעשות אותן כל-כך רכות?"

"הקציצות הן הסוד המקצועי שלי!" אני אומר לילד, ומעמיד פנים שאינני ממהר להתפייס. אני לא יכול להגיד לילד השמרן שלי שטחנתי עם תערובת הקציצות גם כמה תפוחי עץ חמצמצים...

*

"אין אהבות שמחות!" אמר ברסאנס, אבל באהבה שלנו יש רגעים רבים של שמחה.

למשל, כשאנחנו מזמינים לארוחת הערב החגיגית ביום שישי את כל המשפחה, לילי מקדימה לסיים את עבודתה, ואנחנו אוכלים ביחד ונחים קצת. אחר כך אנחנו מבשלים במטבח, ונזכרים במאכלים הטובים של ברונקה, אמה המנוחה של לילי, שנהגה לבשל, למשל, חצילים עם ענבים ושזיפים או כבדי עוף עם קוקוס ותפוחי עץ. אנחנו ממציאים כל מיני מאכלים, כמו, למשל, סטיק ברוטב שומשום, משקה קקאו מעורב בברנדי, שקמח קוקוס או אגוזים טחונים זרועים על שפתו, לפתן קישואים בתוספת גרגרי רימון, דגים במיץ רימונים ועוד תבשילים משונים. שנינו יודעים שבשעות אלה אנחנו עורכים במטבח אזכרה אמיתית לברונקה, שנפטרה לפני שנתיים, אבל בכל זאת נמצאת אתנו, אני לא יודע למה אני מתבלבל בשעות האלה וקורא ללילי בטעות 'ברונקה', והיא צוחקת כשאני מתנצל.

כשאני קורא ללילי "חנה סנש שלי", היא מסמיקה ונבוכה, ואחר-כך מוחה בקול כעוס ואומרת שזה בכלל לא נכון! מה פתאום היא חזקה כמו חנה סנש?! הרי אני יודע כמה שהיא חלשה! שומעים את חולשתה בגמגום שלה, ורואים אותה בדמעות שלה, שיורדות לה מהעיניים בדיוק כשהיא לא רוצה בהן, ולמה אני מקניט ופוגע דווקא בנקודה הרגישה?!

אבל אני יודע שחוזק אמיתי אינו היכולת לשמור בלבך את המטריד אותך ולהעמיד פנים שהכל בסדר כשאתה לגמרי קרוע מבפנים, והוא בוודאי אינו איפוק קר ומנוכר, הסתרת רגשות והעמדת פנים, שרבים מחברינו מבזבזים עליהם את מיטב האנרגיה שלהם. חוזק אמיתי הוא היכולת להיטיב עם הזולת בשעה שרע ומר לך, ולא לאבד את האמונה באדם או להתמכר לציניות, למרירות ולטינה כשאתה פגוע, לכך אני מתכוון כשאני קורא ללילי "חנה סנש שלי".

*

כשפרצה המלחמה שכפו עלינו העיראקים, וחרדנו בחדר האטום מירי טילים ומהתקפה של ראשי חץ נושאי גזים קטלניים, התנהגה לילי בצורה משונה. היא, המתלוננת תמיד שעליה להקדיש זמן רב לניקיון ולבישול, נכנסה בימים הראשונים של המלחמה כל בוקר למטבח, וכל היום אפתה וצלתה וטיגנה ובישלה כמויות עצומות של אוכל.

"אני לא יודעת מה קרה לי," אמרה בחיוך מתנצל. "אני כל הזמן מבשלת ואופה, ופשוט לא יכולה להפסיק! תראה, יוספיק, אני מבשלת ואופה כאילו הייתי אמא שלי!"

בתחילה צחקתי ועזרתי לה, אבל אחר-כך התחלתי לדאוג. היא לא יכלה להפסיק, וגדשה את המקרר ואת המקפיא. היא צלתה בשר, עופות, דגים וירקות, אפתה עוגות ולחם, ולא נחה דעתה עד שאי-אפשר היה להכניס למקרר אפילו פירור קטן. גם אז לא הרפתה, ושלחה בידי ממאכליה לשכנים ולקרובים.

התייעצתי עם דוקטור ארנסט. "אני לא יודע מה קרה לה," אמרתי. "אני דואג לה." לתימהוני פרץ הרופא בצחוקו הסוחף ואמר: "היא נהדרת, האישה הזאת! היא נוהגת בצורה בריאה כל-כך! אני סומך על האינסטינקטים שלה!" הוא אוהב אותה מאוד, וזה לא פלא. הרי היא ה'נועה'לה' שלו...

גיורא ונורה צחקו ל'מתקפת הבישול' של לילי, וגיורא לגלג ברוח טובה: "את רואה, לילי, אמנם את פסנתרנית מפורסמת, אבל בכל זאת נשארת ברונקה קטנה." ולילי נעצה בו מבט מתפלא וענתה בחיוך, בלא כעס: "אני גאה בזה, גיורא! אני גאה להיות ברונקה!"

גם ביום השביעי למלחמה קמה לילי לפנות בוקר, כשעוד לא עלתה השמש, ואפתה חלות, לחמניות, פיתות וככרות לחם חם ורך, שהעלו אדים והבל במטבח, והדיפו ניחוח טרי של שמרים תופחים, כמו הריח שעמד במטבח של ברונקה ביום ששי בבוקר. כשהתעוררתי היה שולחן המטבח עמוס בכיכרות שחומים ובלחמניות טריות שריח בצל עלה מהן.

"אבל לילי," אמרתי, "הרי יש לנו המון לחם ופיתות במקפיא!"

לילי הביטה בי כרואה אותי לראשונה, ומבטה היה כשל אדם נדהם שקם זה עתה מתרדמה עמוקה ומתפכח בכוח מול מציאות משונה ולא צפויה שצנחה עליו פתאום.

"אין דבר, יוספיק, זה לא בשבילנו," ענתה. "אנחנו נחלק את הלחם לכל בני המשפחה."

פתאום הסירה בתנועה נמרצת את סינרה, ולא הרבתה עוד להיכנס למטבח עד שהסתיימה המלחמה.היא קמה והלכה אתי לבית-החולים הפסיכיאטרי של דוקטור ארנסט, ועזרה לאחיות ולסניטרים, שהתקשו לטפל בשעת האזעקות בחולים שנותרו במוסד. כך נהגנו עד שתמה המלחמה והחיים חזרו למסלולם, אף על פי שתמיד השתדלנו להוקיר את רגלינו מהמקום שבו נפגשנו ואהבנו לפני שנים רבות. ובלילות כבשה לילי את פניה בחזי ובכתה: "גם אנחנו יכולנו לשהות שם עכשיו! הרי היינו קרובים כל כך לחצות את הגבול הדק הזה..." ואני ליטפתי את פניה ומלמלתי: "לא לילי... לא... לא... "

אחר-כך לילי התחילה לתת את הרסיטלים שלה בבית-החולים של דוקטור ארנסט ובבית-החולים שבהרי ירושלים.

*

עכשיו לילי ואני כבר לא משתוללים במיטה כמו שנהגנו פעם, כשהיינו צעירים, ואני חושב שזה לא רק בגלל הגיל שלנו או בגלל הבריאות הלקויה שלי, אלא מפני שעכשיו אנחנו יותר מאושרים משהיינו בימים ההם, ואין לנו צורך נואש בנחמה ובשכחה כמו אז.

בימים הראשונים היה לי צורך לחזור ולדעת ששלי היא, ולעתים הייתי עוזב באמצע היום את עבודתי בגן בית החולים ובא הביתה, מקים את לילי מהכיסא שליד הפסנתר, ומפציר בה לבוא אתי לחדר השינה, והיא הייתה צוחקת למראה פני הנלהבים ואומרת: "יוסף, הרי לא ייתכן ככה, באמצע היום!" ואני לא הרפיתי, והייתי מפציר ומפנק ומלטף ומפתה ומחבק ונוגע ומנשק ומעיר בה את האישה האחרת עד שנעתרה לי. אולי הסכימה כי ידעה שאין זה רק צורך גופני. אולי הבינה שרציתי לחוש ביטחון. אחר-כך הייתי חוזר לעבודה ונשאר בגן עד שעה מאוחרת, כי לא רציתי להישאר חייב דבר לדוקטור ארנסט, והוא היה פוגש אותי בגן עם רדת החשיכה ואומר ברוך: "לך כבר הביתה, בני, אשתך מחכה לך!" ואני הייתי עונה בלחש, ולחיי מסמיקות בחסות החשיכה הברוכה: "זה בסדר, דוקטור ארנסט, הארכתי היום את הפסקת הצהרים שלי." והוא היה מחייך ואומר: "בעניין הזה של מוסר עבודה - אין לכם תקנה!"

*

בתחילה, כשרק התחתנו, התקשיתי להתרגל לחיים בצוותא, והרביתי להתקוטט, להתווכח, לפגוע ולריב. אהבתי את לילי, אבל הייתי חרד וקנאי לחופש שלי. למשל, כשדבר מה הדאיג אותי והתקשיתי להירגע, אהבתי לשוטט בלילות בחוץ, ללכת במהירות מרחקים ארוכים בחושך ולחשוב. אבל לילי לא אהבה את זה. לא! היא מאוד-מאוד לא אהבה את זה! "יש לך אישה אחרת ואתה הולך אליה!" אמרה בזעף, ולא האמינה כשהכחשתי. נעלבתי ואמרתי בכעס: "אני איש חופשי ואף אחד לא יאסור עלי לטייל בלילה!" והייתי טורק את הדלת והולך. כשחזרתי כעבור שעות אחדות לילי הייתה מחייכת חיוך מתנצל, ומנסה להעמיד פנים שהכל כשורה. שלא קרה דבר. כן, באמת, לא אכפת לה שאני מטייל בלילה. היא מבינה שיש בי מין צורך שכזה, שאני צריך להיות קצת לבדי, והיא מבקשת סליחה. היא פשוט הייתה עייפה מאוד, ולכן דיברה את השטויות האלה, שהיא בכלל-בכלל-בכלל לא מאמינה בהן. אבל לילי איננה יודעת לשחק ולשקר, חיוכה היה עצוב ומעושה, עיניה היו אדומות, ומבטה סקר אותי בחשד. לבסוף לא יכולתי לשאת את צערה ופסקתי משיטוטיי. ולמה הרגזתי אותה? למה השתדלתי לעורר את קנאתה? למה רציתי לנסות אותה?

*

לפעמים אני חושב - ויש לי הרבה זמן כדי לחשוב, כי אני עובד לבדי במשך רוב שעות היום - ובכן, לפעמים אני חושב כיצד היו מתנהלים חיי לולא חזרתי הביתה ומצאתי את מרים, חברתי הקודמת שנועדה להיות אשתי, מתייחדת במיטה שלנו עם החבר שלי. אינני יודע כיצד היו מתגלגלים חיי לולא הכיתי אותו ואותה מכות נמרצות, וכמעט הרגתי אותם בקנאת זעמי. אחר-כך הבאתי אותה לבית-החולים, ופגשתי בחדר המיון את גיורא, ששידל את מרים להתכחש לעדותה במשטרה, ניער מעלי את השוטרים והעיתונאים, והביא אותי לדוקטור ארנסט.

"למה אתה עוזר לי?" שאלתי אותו בכעס, והוא ענה: "זה חוב ישן שאני חייב לך, יוסף."

"דין התנועה?" שאלתי בגיחוך, והוא ענה: "אפשר לקרוא לזה גם ככה."

ברור שאני מתבייש כשאני נזכר במאורע הזה... הרי אינני נמנה על המכים! לאחר המאורע ההוא נבהלתי מהאלימות הנוראה העצורה בי, והחלטתי שלא ארים עוד את ידי על אדם לעולם. אלמלא אותו מאורע, ייתכן שהייתי חי היום עם מרים חיים של שגרה בדירה גדולה ורחבת ידיים בשכונה היוקרתית שעל רכס הכרמל, ומשרת כקברניט של אחד המטוסים הגדולים שנקנו אז על ידי 'אל-על', והייתי זוכה לכבוד רב. הרי טייס אני! הייתי נהנה מהעושר, מהשררה ומהכבוד שמקנה לי מעמדי, וממשיך ליהנות מהכוח ומהעוצמה שבנהיגת המטוס. אבל לא הייתי שב ופוגש את לילי, ומתוודע לדוקטור ארנסט, האיש היחיד שהיה לי לאב. אני חושב היום שגם הוא 'הסתבך' אתי כשהייתי בטיפולו, ולא רק אני 'הסתבכתי' אתו. כי אין לו ילדים משלו...

לא. אני לא צודק. דוקטור ארנסט אינו האדם היחיד שהיה לי לאב. זה לא נכון. אני עושה עוול גדול לאבא כשאני חושב שהוא לא היה אבא אמיתי. הוא באמת השתדל, הזקן שלי, והיום אני יודע שהוא אהב אותי, אבל אחרי שאמא חלתה לא נותרו בו כוחות.

אני לא יכול לשכוח שהוא היה מכה... הוא הלקה בחגורה! אני מעולם לא הרמתי ידי על ילד! זה אסור! אף אחד בקריה שלנו לא הכה את בנו חוץ מאבא שלי! אני חייב לסלוח לו, כי הוא לא הלקה מתוך הנאה. הוא לא היה סדיסט. חס וחלילה! אבל הוא חשב שחושך שבטו שונא בנו. ולמה אני לא יכול לסלוח לו אפילו עכשיו, לאחר מותו?! אני צריך להבין אחרי כל-כך הרבה שנים שהוא לא ידע דרך אחרת!

*

נועה'לה כבר לא תבוא היום. עוד מעט יחשיך, ואני צריך לאסוף את הכלים, להכניס אותם למחסן וללכת הביתה. אני מקווה שאולי היא תבוא מחר.