שלום ידידי

לפניכם הפרק השביעי והפרק השמיני של הנובלה. למצטרפים חדשים - אפשר לקרוא את ששת הפרקים הקודמים במדור הזה. ("הסיפור השבועי של רות יצחקי ריכטר"). צריך לדפדף מעט לאחור.

תיהנו. לתגובות ובעיקר לביקורת אנא כתבו לאתר או אלי:

[email protected]

גיורא

מה זה?! איזה פקק מחורבן! אפשר להשתגע! מה פתאום פקק כזה באמצע היום?! הרי עכשיו בסך הכל תחילת הצהריים, רחוק מאוד משעת השיא, והכל בגלל קוצר הראות של מתכנני העיר הזאת, שמשקיעים בכל מיני בולשיט במקום להשקיע בכבישים!

אה, הנה אני רואה את הסיבה! דווקא עכשיו החליטו אנשי העירייה לתקן את הכביש! חה-חה-חה! דווקא עכשיו ולא בלילה, כמו שעושים בכל מדינה מתוקנת!

עכשיו, כשאיש אינו רואה או שומע אותי, אני יכול להודות שאני פוחד. רק פה, כשאני תקוע לבדי במכונית המפלסת את דרכה ביום חם, צהוב ומסנוור, בלחות דביקה ובפקק תנועה מאיים, מתפתל כזנב ארוך של נחש חסר שם, כשחרטומה של מכונית אחת כמעט נוגס באחוריה של המכונית שלפניה, אני יכול להודות שאחז בי פחד נורא. אני מפחד לאבד את נועה, היקרה לי יותר מכל אדם אחר בעולם.

כשנועה הייתה תינוקת, לילי ונורה היו נוזפות בי שאני לא מרבה לדבר אליה או לחבק אותה. אבל מה יכולתי לעשות?! אני לא מצטיין בהפגנת רגשות או בהטרדת ילדים בנשיקות רטובות. עוד כשהייתי ילד שנאתי כשהמבוגרים עשו לי ככה. רק את הנשיקות של דודה גרטרוד רציתי. אני חושב שהיא הייתה האישה הראשונה שאהבתי. גם לילי ויעל היו נשים נאות, ונורה ממש יפהפיה, אבל דודה גרטרוד הייתה היפה מכולן. מימי לא ראיתי אישה יפה ממנה.

האמת היא שהתחלתי לאהוב את נועה'לה רק אחרי שמלאו לה שנתיים. לא יכולתי לאהוב אותה לפני כן. הייתי הרוס. הייתי שבור והמום לאחר מותה של יעל. וחשבתי שלא אוכל להמשיך לחיות. היו בי ריקנות וכאב ושכול וחלל נורא. מעולם לא הוכיתי ככה. לא לפני כן ולא אחרי כן. לפעמים אפילו לא יכולתי לעבוד בבית החולים. ואצלנו, הקרייתים, אין חטא גרוע מזה. להיות בריא ולא ללכת לעבודה?! איפה נשמע כדבר הזה?!

רק כשמלאו לנועה שנתיים פתחתי סוף-סוף את הלב הקמצן שלי אל הילדה. פתאום, כשצמח לה שיער בהיר ומתולתל, גיליתי גם את העיניים הנהדרות שלה, עיניה של יעל, וכל יום למדה מלים חדשות ובנתה מהן משפטים. ואיך חיקתה אותי! איך הייתה חוזרת על מלים שאמרתי בלי להבין את פירושן, אבל בנימת הדיבור שלי, וזה היה מצחיק ומבדח.

והייתי חייב להשמיע לה מוסיקה כל הזמן, ולמהר ולהפוך מדי פעם את הקלטות, כי אז עוד לא היו בארץ דיסקים או טייפרקורדר שהקלטות מתהפכות בו באופן אוטומטי. רק כששמעה נועה'לה מוסיקה פסקה לצרוח ולבכות, והיה לה מבט חולמני מיוחד בעיניים... והיום היא דור שלישי לפסנתרניות במשפחתנו, אחרי דודה גרטרוד ולילי. איך אמרה לילי? "יש לנועה אישיות אמן כמעט בוגרת..."

לילי ויוסף עזרו לי אז, אחרי שיעל מתה. תמיד אהיה אסיר תודה להם, ולעולם לא אוכל לפרוע את החוב. הם נתנו לנועה את כל האהבה שילד קטן צריך לקבל. נועה אהבה להתרפק עליהם, להשעין על כתפה של לילי את ראשה הקטן והקירח, להישען על החזה של יוסף, למשוך בזקן הפרוע שלו ולחבק אותו.

ועלי? עלי היא גם התרפקה ככה? אינני זוכר כבר. באמת, אני לא זוכר...

יאללה, אני צריך לשים לב לתנועה! אסור לי לשקוע בזיכרונות. צריך להיזהר היום בכבישים שלנו.

תראו-תראו-תראו איך האידיוט הזה שנוסע לפני עוקף מימין! קוס..

יש לי מזל שנורה לא שומעת אותי. היא לא אוהבת שאני מקלל, ואומרת שככה לא צריך לדבר. היא מתנגדת לשפה בוטה, אף-על-פי שבצעירותה נהגה להתפרץ ולקלל בלא בושה. אז דיברה במרירות, הטיחה האשמות בלי חשבון, ולא התביישה להשתמש בשפת הרחוב. אני חושב שהיא למדה את ערכם של דרך ארץ וסבלנות כשלמדה באוניברסיטה איך צריך לדבר עם מטופל, וכיום היא אומרת שלא מקצועי ולא הוגן לדבר במלים בוטות ובחוסר נימוס.

הנה, החיים משנים אותנו בלי שנרגיש.

אני חייב להירגע עכשיו, להפסיק לנזוף בעצמי כל הזמן. מה קורה לי היום?!

אני מפחד פן תאבד לי הילדה. לכן אני מוחל על כבודי, ונוסע ללילי לבקש עצה. אני מסיר מעל פני את המסווה המעיק של גיורא הגדול והחזק, המדריך הנערץ, המפקד הדגול שאפשר לבטוח בו, והולך להתוודות בפני לילי. כן, להתוודות! זאת המלה הנכונה! אני בא לבקש שתעזור לי. כולם חושבים שתמיד אמצא מוצא מכל סבך, אבל רק אני יודע את הפער העצום שבין גיורא הנגלה לעין ובין גיורא האחר, החלש, שרק אני מכיר. לא גיורא המנהיג, שהיה תחילה מפקד ההיאחזות, ואחר-כך יושב ראש ועד הסטודנטים של הפקולטה לרפואה, ופיקד במלחמה על התחנה לפינוי נפגעים בגזרה הנוראה ההיא, העקובה מדם. אני מכיר את גיורא האחר, החלש, אובד העצות. בעל הפחדים והחרדות...

ולמה כל-כך חשוב לי מה יגידו האחרים? אלוהים אדירים! למה חשוב שדווקא אני אהיה המנהיג?! למה?! למה?! מאיפה תאוות המנהיגות הזאת?! מאיפה תאוות הכבוד הארורה?!

אולי שאבתי אותה מעלבונו של אבא, שציווה עלי לפני מותו להשאיר תמיד בידי את זכות הבחירה שלא זכה בה? לא. לא מאבא. התאווה האת פיעמה בי עוד כשהייתי ילד קטן. שאבתי אותה מעלבונה של אמא, שלא חסה על עצמה, וביקרה את חוליה בבתיהם, ואפילו נסעה אתם לבית-החולים כשחשה צורך להיות אתם בשעותיהם הקשות, אבל הם גיחכו ולעגו לה! אולי בגלל הלגלוג ההוא שמירר את חיי כשהייתי ילד. ואיך היו הילדים מחקים את המבטא הגרמני שלה מאחורי גבה! איך היו אומרים: "לא יפה בוכה ילד קטן!" והרי בגשם ובחמסין באה אליהם!

עכשיו אני מבין שהם כיבדו אותה. גם לגלגו וגם כיבדו. אבל אז לא הבנתי. אז צרב בי הלעג ולא הרפה.

תמיד רציתי להנהיג, להפגין עליונות, להעמיד פנים שאין חזק ממני. רק עם יעל יכולתי להיות כנה, ועכשיו גם עם נורה, כי היא רגישה לזיופים שלי ושל אחרים כמו סיסמוגרף משוכלל. עם יעל יכולתי להיות חלש ולא להעמיד פנים שאני גיבור. בחיקה יכולתי לבכות, וגם עשיתי את זה לא פעם. למשל אז, כשנכשלתי בניתוח המחורבן, ובגלל הכישלון הזה החולה עיוור עד היום... יעל לא ציפתה שאוביל אותה. היא ידעה והכירה את הפער שבין גיורא המנהיג ובין גיורא האמיתי, הפוחד, ונהגה לומר שהיא מכירה אותי היטב, כי במשך שנים רבות התבוננה בי מהצד, מהסמטה הצדדית, ומשם רואים דברים שהאנשים המעורבים בחייך אינם מסוגלים לראות.

עכשיו אני יותר מבוגר משהיה אבא כשנפטר. הגיל מראה את אותותיו, ואני כבר לא יכול לנתח שמונה שעות ביום בלי הפסקה. אני צריך להקפיד על לחץ הדם ועל הכולסטרול, וגם במיטה אני כבר לא מה שהייתי פעם.

כשהייתי נשוי ללילי, חשבתי שהעיקר בסקס הוא להשביע את הרעב הגופני המקנן בנו. שנינו היינו צעירים, וחשבנו שאנחנו המצאנו את המשחקים ששיחקנו שם, בחושך, תחת עץ התאנה הענק בחצר שלנו. אחר-כך, עם יעל, חשבתי שהסקס בא כדי לענג, ועכשיו, עם נורה, אני יודע שהרעב המיני נברא כדי שנמצא לנו שותף שיחלוק אתנו את הבדידות. זה דומה למין פאזל, שבו כל אחד משני המשתתפים אוחז ברשותו את החלק המתאים, ובלי שני השותפים אי-אפשר להשלים את המבנה. ואני לא מתכוון לדבר הפיזיולוגי. הקשר הטוב הזה שבין שני אנשים הוא סימביוזה מיוחדת, מנגנון חכם מאוד, שאני מכיר בחשיבותו למרות הציניות המדומה שאני טורח להפגין. יש במגע הגופני נחמה. אני חש נאהב ורצוי, וככל שאני מרבה לתת, אני מרבה לקבל. לא רק שלא נגרע חלקי, אלא אני מתעשר בריגושים, באהבה ובחום.

עכשיו נורה היא היוזמת הרבה פעמים, כי היא אישה צעירה עדיין. היא קטנה ממני בהרבה שנים...

לא. לא 'קטנה' אלא 'צעירה'! למה 'קטנה'?! למה אני מתנשא?!

נשים עוד מנסות להתחיל אתי. לו רציתי, יכולתי לעשות חיים, אבל אני לא רוצה להכאיב לנורה. מעולם לא הייתי רודף שמלות. גם לא כשאהבתי את יעל. בוודאי שלא אז! זאת לא הייתה סתם הרפתקה, וזה היה מתועב ונבזי לטוות את מסכת השקרים ולהעלים את הפרשה מלילי.

טוב, יאללה, אני צריך להפסיק עכשיו את ההרהורים הפילוסופים! פילוסופיה בגרוש! אני עוד עלול לעשות כאן תאונה, בפקק המזדחל הזה!

אני רופא טוב. את זה קשה להכחיש. אפילו יריבי מודים שאני דיאגנוסטיקן טוב ומנתח דייקן. כשאני מנתח אני נותן את כולי, ומנסה להפיק את המיטב מתוכי למען האיש שגורל עיניו נתון בידי. אני מאבד את תחושת הזמן, ואינני יודע אם עדיין יום בחוץ או שכבר ירד הלילה, ואם שהיתי בחדר הניתוח שעה או חמש שעות, ואת הדברים האלה בוודאי אינני עושה למען הכבוד. בחלום הזה לא אבגוד לעולם! בגדתי בחלומות אחרים, אבל בשאיפה להיות רופא טוב לא בגדתי, ואני נוהג ככה לא רק כדי לעזור לחולה, אלא מפני ששוב אני מתחרה כנגד עצמי. אני רוצה לנצח את גיורא, וזאת תחרות לגיטימית, מעין "קנאת סופרים" כנגד עצמי. נכון שהיו לי גם כמה וכמה כישלונות, ולא רק בניתוח ההוא, שהיה סיפור נורא! ממש פשלה! אני לא מבין עד היום איך יכולתי לשגות ככה, ועכשיו בגללי האיש עיוור. אבל למי אין כישלונות?!

גם כשקיבלתי את תפקיד ראש המחלקה, לא עשיתי זאת למען הכבוד, אף-על-פי שהזכייה בתפקיד החמיאה לי מאוד. דווקא כושר המנהיגות הועיל לי באותו מכרז, שרופאים מבוגרים וותיקים ממני רצו לזכות בו. שנים רבות השתוקקתי לתפקיד הזה, ולא נלחמתי עליו בשביל הכבוד! רציתי להכניס שינויים, לנקוט בדרכי ריפוי חדישות, להשתמש במכשור חדש, להנהיג שיטות ניתוח עדכניות ולהגדיל את מספר ההשתלות. לפני שהתמניתי לראש המחלקה שתלנו רק השתלות ספורות מדי שנה, ועכשיו כבר הרבה שנים ההשתלות הן רוטינה אצלנו. וביושר קיבלתי את התפקיד הזה, שרבו הקופצים עליו. לא דרכתי על אנשים, לא שיקרתי ולא נקטתי בתכסיסים של עורמה. זה לא הסגנון שלי. בזכות כישורי קיבלתי את התפקיד שרציתי בו בכל מאודי, אף-על-פי שבגללו החלטתי לצמצם את עבודתי בקליניקה, והדבר היה כרוך בירידה ניכרת בהכנסות. הייתי חייב לוותר, למשל, על הטיול לחוץ-לארץ עם כל המשפחה, שחלמתי עליו הרבה שנים. רציתי לטייל עם יוסף, עם לילי ועם כל הילדים והנכדים שלנו, וגם עם דוד ארנסט ואמא. למה לא? הם עדיין די בריאים, הזקנים שלי. חשבתי להפתיע את כולם, להביא את כרטיסי הטיסה בארוחת הערב של ליל שבת ולומר בחיוך של הפתעה: "עכשיו אנחנו צריכים רק להחליט אם אנחנו שוכרים מיניבוס או מכוניות ואיפה כדאי לבקר!" ואז כולם היו מתחילים להתלהב, להתווכח, לשמוח, לתכנן...

אם להודות על האמת, אני אוהב כסף. כסף מאפשר ליהנות מהחיים.

טוב, אז לא ניסע לטייל באירופה. אז מה?! אבל זה היה כיף לחלום את החלום על הטיול. לחשוב על יעדים, אמצעים, ארגון...

הנה, שוב רציתי להיות פטרון! כמו אז, בהיאחזות, כשהענשתי את לילי ואת יעל שהלכו לראות את החצבאני בלילה, וריתקתי אותן ואת עצמי למחנה למשך שלושה חודשים. גם אז הפקתי מזה המון רווח! היום אני מבין שהייתה בפעולה הזאת המון צביעות!

...עכשיו הסגן שלי יושב לי על הזנב, ומתבונן בי כאילו הייתי דינוזאור זקן. כולו בקושי בן ארבעים וחמש, והוא חושב שאני זקן עתיק! בימי היה כבוד לוותק, לגיל ולניסיון החיים, והיום - כל צוציק מלך! היום רופא בן ששים נחשב בעיני הצעירים לרופא זקן שכבר לא שווה הרבה! הדור שלנו נפל בין הכיסאות וזה לא צודק. המדינה לא יכולה להרשות לעצמה לזרוק ככה אותנו, בעלי הניסיון!

אתמול יצא המכרז למשרה של סגן מנהל בית-החולים. אולי כדאי לגשת? להציג את מועמדותי? למה לא?

למה לא?! כי זה יהיה סוף העיסוק ברפואה! זה תפקיד כפוי טובה עם המון ניירת ואדמיניסטרציה, לא אנתח במשך חודשים! גם נורה לא תתלהב. היא תגיד שאני וירטואוז המתאמץ להיות אמרגן. אני צריך לרדת מזה.

עכשיו כל זה לא חשוב. עכשיו צריך למצוא פתרון לנועה'לה. הילדים הם הדבר החשוב ביותר. תמיד אמרנו ככה. בגלל הילדים לילי ואני לא מכרנו את הבית אלא חילקנו אותו בינינו. נשארנו לגור בו, ולפעמים זה היה דחוס מאוד. לפעמים זה לא היה נוח...

נו, באמת! לא היה נוח?! לי וללילי זה דווקא היה נוח מאוד, כי רצינו להישאר קרוב לעידו ולסמדר, אבל לנורה וליוסף זה היה צפוף וקשה. זה לא היה הוגן כלפיהם.

די! מספיק עם ההאשמות האלה! אני רוצה לחשוב על משהו אחר!

לילי אישה נבונה. אולי היא תמצא מוצא, כי נועה אוהבת אותה אהבת נפש. היא מעריצה אותה כמו שלילי אהבה והעריצה את דודה גרטרוד.

סוף-סוף הגעתי.

כמה מכוניות יש היום לסטודנטים האלה של האקדמיה למוסיקה, ששובתים לפחות פעם בשנה בטענה שאין להם כסף לשלם את שכר הלימוד! תראו-תראו-תראו! אין אפילו מקום חנייה פנוי אחד!

יופי! איזה מזל שהמכונית ההיא יוצאת! יכולתי להסתובב סביב המגרש אפילו חצי שעה ולא למצוא חנייה.

איזה דשא יפה וירוק יש פה, לפני בניין האקדמיה, ממש כמו באנגליה.

הנה לילי. היא עומדת על המדרגות, ליד דלת הכניסה, ולא מבחינה בי. השיעורים הסתיימו כבר, והיא משתהה מעט עם הסטודנטים. תראה-תראה-תראה איך היא מוקפת בחיוכים של חיבה ובמבטים של הערצה! ממש דודה גרטרוד קטנה. בחיי!

- אבל למה שוב "קטנה"?! הרי לילי עכשיו מבוגרת יותר משהייתה דודה גרטרוד כשמתה! מדוע היא "קטנה" בעיני?! שוב ההתנשאות הזאת! טוב. אולי לא התנשאות אלא פטרוניות! זה בהחלט מיותר! מיותר ולא נכון!

היא די חלשה, האישה הזאת. היא תמיד הייתה רכרוכית ותלותית! אבל בשנים האחרונות אני רואה שיש המון חוזק בחולשה שלה, וקשה לי לתפוש את הפרדוקס הזה. יוסף צחק ממני כשאמרתי לו את זה פעם, בשעה של כעס. הוא אמר אז בחיוך: "לילי חלשה?! אבל גיורא, מה פתאום?! היא אישה חזקה! אישה אקטיבית! בעלת יוזמה! למה אתה חושב שהיא חלשה ונכנעת?!" ולפתע האדימו פניו, כאילו הסגיר סודות שלא רצה לגלותם, והבנתי ממבוכתו שגם על לילותיהם חשב כשדיבר אתי.

שטויות! גם כשחילקנו את הרכוש היא לא הייתה כנועה וחלשה. איך נאבקנו על כל פריט ועל כל רהיט! וכשגילתה את הרומן שלי עם יעל היא ממש איבדה את הצפון. היא צרחה וצעקה וקיללה וגידפה ועקבה אחרינו והשפילה את עצמה אפילו שידעה כמה שאני שונא שערוריות. היא הייתה מבולבלת, הפסיקה לתפקד בבית, שכחה לאכול או להתקלח, העליבה בגסות את תלמידיה, ולבסוף ניסתה לבלוע את הכדורים האלה. מזל שממש ברגע האחרון היה לה עוד כוח לטלפן לארנסט, שבא ולקח אותה לבית החולים שלו. היה אז רע מאוד, "היה רע לתפארת" כמו שכתב אלכסנדר פן.

עכשיו אני נזכר שהיא נלחמה בי עוד לפני כן, כשביקשה שאפעיל פרוטקציה למען עידו, שישב בבית כלא צבאי מפני שסירב לשרת מעבר לקו הירוק. בכעס איום צעקה בשארית כוחותיה שמידת החסד קודמת למידת הצדק!

גם היום הייתי מתעקש כמו אז? גם היום הייתי נוהג ככהב בעניין של עידו? אני לא יודע. אני חושב שאולי כן. ואני מקווה שאני מסוגל גם היום לעלות על בריקדות. אני מקווה שאינני זקן מדי.

גם על הפרופסורה הנכספת היא נלחמה בחמת זעם. כשטענו כנגדה בוועדת המינויים של האקדמיה שאיננה כותבת מאמרים או מופיעה כסוליסטית בקונצרטים, התריסה לפני חברי הוועדה בעזות מצח שאינה אופיינית לה: "החמישייה שלי טובה מכל מחקריכם, כי היא חיה ונושמת, ואילו מאמריכם המלומדים מתים ומעלים עובש על מדפי הספריות!" ודווקא עזות הפנים הזאת שכנעה את ראשי האקדמיה להעניק לה את התואר.

אני הייתי מתפוצץ אם אשתי הייתה משתכרת יותר ממני, ונושאת בתואר הרם 'פרופסור' בשעה שאני עובד בגינות כפועל פשוט, אבל ללילי וליוסף זה לא אכפת. "אמא, אני חושב שאת הפרופסורית היחידה בעולם הנשואה לגנן." אמר לה ארז, כשסיפרה שזכתה בתואר שנאבקה עליו, ויוסף ולילי קרצו זה לזו וצחקו כאילו שמעו בדיחה טובה.

כשנועה הייתה ילדה קטנה, היא סיפרה לי ולנורה שפעם, כשבאה לדירה של לילי ויוסף, שמעה את קולותיהם בחדר האמבטיה. היא אמרה שאולי הם התקלחו שם ביחד, ואני קינאתי פתאום, אף-על-פי שכבר הייתי נשוי לנורה, ואחר-כך בלילה נורה צחקה וסחבה אותי למקלחת.

לילי. לילי הקטנה.

שוב "הקטנה" הזאת?! לא! היא לא קטנה! החמישייה הקאמרית שהקימה זוכה בביקורות מצוינות. הם מופיעים בארץ ובחוץ לארץ, ולילי מלמדת הרבה שנים באקדמיה ואוהבת את עבודתה. למה היא עדיין "לילי הקטנה" בעיני?!

לפעמים אני מקנא בה, כי נותר בה תום שאני איבדתי. למשל, ביחס שלה לארץ הזאת. היא עוד מסוגלת להתרגש כשהיא שומעת שיר של ארץ ישראל הישנה, למשל את "הליכה לקיסריה" או את אחד משירי רחל, שלילי ויוסף שרים בדבקות בערבי זמר. אני ונורה כבר מזמן לא משתתפים בערבים האלה, וכשאני מלגלג, לילי אומרת שהשירים הם התפילות שלה. היא לא התפכחה. היא עדיין רואה את המדינה בעיניים של ילדה מ"השומר הצעיר". וזה מצחיק וגם מרגיז! אפילו כשהיא מלמדת באקדמיה או מכינה קונצרט עם החמישייה, נדמה לה שהיא מתאמצת "למען ארץ ישראל"! היא מרגישה כמו קצין מבצעים, כאילו אנחנו עדיין חברה מגויסת, וצריכים למות או לכבוש את ההר. מצחיק. נכון?

לא, זה לא מצחיק. אני פשוט מקנא בה.

מרגיז שהיא לא רואה מה נעשה כאן, בארץ. היא לא רואה שמפעלים מתמוטטים?! שהשחיתות פורחת?! שהארץ מקוטבת בין עשירים ועניים?! היא לא רואה את הפשלות?! היא לא מבחינה בחוסר התכנון ובחוסר המעוף של המנהיגים?! היא מרשה לעצמה לראות רק את הדברים החיוביים! היא רואה רק מה שנוח לה!

לפעמים אני מצטער שאני לא מרגיש ככה. אני מאוכזב ואיבדתי את התמימות. התפכחתי ואני רואה היטב את המציאות. כשהייתי רופא צבאי, רצתי על ה'ג'בלאות' עם המטען הרפואי על הגב, והאמנתי שבאמת נהיה אור לגויים, אבל זה לא קרה, וכנראה שכבר לא יקרה.

לא הייתי רוצה לחיות בחוץ לארץ. כל עוד יש בארץ הזאת דמוקרטיה ליברלית אמיתית אחיה רק פה. אף-על-פי שאני רואה את כל השלילה כאן, ולא עוצם את העיניים מול הפגמים כמו שלילי עושה. מה, היא באמת לא רואה שהיום כבר כל אחד דואג רק לעצמו ולא לארץ-ישראל?!

לילי עוד לא גילתה אותי, ואני יכול להתבונן בה מהצד. עכשיו נסוך חיוך על פניה, והיא מתווכחת עם אחת מתלמידותיה כיצד לסיים את הסונטה:

"אני לא אומר לך איך לפתור את הבעיה," טוענת לילי בחום, "עליך להחליט לבדך, האינטרפרטציה שלך מעניינת מאוד, אם כי אינה מקובלת על רוב הפסנתרנים. תצטרכי להיות אמיצה ולהגן על עמדתך בשעת הבחינה. אני מבקשת שתנסי שוב להשוות את הפירוש שלך עם הפירוש המקובל." ואחר-כך היא מסבירה לסטודנט אחר: "כן. כדאי אולי להסלים את הקרשצ'נדו בסיום, אבל למתן את הפורטה-פורטיסימו. הזעקות המשכנעות והאמיתיות הן הזעקות החרישיות, אלה הנשמעות בפיאנו-פאניסימו..."

היא הזדקנה בשנים האחרונות. הקמטים שמתחת לעיניים ובזוויות הפה מסגירים את גילה, ושוב היא מגדלת את צמתה כמו פעם, לפני ש"זה" קרה לנו. לפני שנפרדנו.

עכשיו היא אחותי. הנה, תמיד רציתי אחות, ועכשיו יש לי.

אני לא בסדר. הייתי צריך להודיע לה שאבוא. היא בטח תיבהל כשתראה אותי. היא עלולה לחשוב שקרה משהו בבית! אבל לא האמנתי שבאמת אגיע. חשבתי שלא יהיה לי אומץ. ואולי באמת כדאי להסתלק? לוותר על הפגישה הלא מתוכננת הזאת? אם אחזור עכשיו, לילי אפילו לא תדע שהייתי פה.

נו, אל תשקר לעצמך, גיורא! אתה רוצה לברוח! אתה מסרב להודות בתבוסה ולחזור להעמדת הפנים הרגילה שלך! להיות שוב גיורא הכל-יכול! אבל הבריחה לא תועיל. אתה צריך לפתור את הבעיה, ואולי לילי תוכל לעשות משהו. אולי היא תוכל להציע עצה נבונה.

אני צריך להיזהר... אנחנו צריכים להיזהר שלא נפתח פצעים ישנים, לא נטיח דברים, ולא נגלוש להאשמות. לילי בטח שוב תגיד שהיא עוד לא מבינה מה קרה אז. היא רוצה הסברים, ואני לא יכול להסביר לה, כי היא לא מקבלת את ההסברים שלי. כמה פעמים אני יכול להגיד לה שפסקתי לאהוב אותה, ולא רציתי לוותר על הזכות לאהוב?! כמה פעמים אני צריך להגיד שלא רציתי לחיות עד סוף ימי בשממה רגשית?! שהתחתנו מוקדם מדי, כי ארנסט ביקש שנתחתן כשגרטרוד עוד אתנו?

הנה, עכשיו לילי מבחינה בי, וכמו שציפיתי מראש, היא בתחילה מחייכת אלי חיוך של שמחה ומנפנפת בידה, אבל מיד לובשות פניה חרדה עצומה.

"לא, לילי, חס וחלילה! לא קרה שום דבר בבית. הכל בסדר. אבל למה?! מה פתאום?! מה פתאום חשבת שקרה משהו? סתם ככה באתי. הייתי בסביבה ונכנסתי לראות אותך. הרי המכונית שלך שוב במוסך, וחשבתי לתת לך טרמפ הביתה. כן. הכל בבית בסדר גמור. רציתי להתייעץ אתך. בואי נשתה קפה בקפיטריה ונשוחח.

לילי וגיורא

"פעמיים קפה, בבקשה," ביקשה לילי מהמלצרית בקפיטריה, והביטה בגיורא במבט מוטרד וחושש.

"עכשיו ספר לי בדיוק: מה... מה... מה ק... ק... קרה ל... ל.... " גמגמה בקול דואג, ונשמה אוויר מלוא ריאותיה כדי להקטין את גמגומה.

"לא, לילי, לא קרה לנועה'לה שום דבר. חס וחלילה!

"א.. אני... אני... אני לא יודעת מה... מה... מה לעשות עם נועה'לה."

"אני חושב שהיא עוד צעירה מדי. אולי אנחנו צריכים פשוט להתעלם מבקשתה ולהניח לזמן לרפא את הספקות? אולי נניח לבעיה והיא תחלוף מאליה?"

לילי שאפה שאיפה עמוקה. "לא, גיורא, הבעיה הזאת לא תיפתר מאליה. הילדה סובלת. היא הפסיקה ללכת לבית הספר, וניזונה עכשיו רק מהקצ'פוצ'ה הכהה שלה. אני מוכרחה לומר שהמשקה הזה ממש מוציא אותי מדעתי!".

"אני חושב שאולי כדאי שתשוחחי אתה, ותסבירי לה שאנחנו לא יכולים לתת לה עכשיו את המכתב. היא מעריצה ואוהבת אותך."

"אני... אני... לא יו... יודעת איך להסביר לה, גיורא, הרי גם... גם... א... אני לא... לא... לא יודעת בדיוק מה קרה לנו אז. אני מתכוונת לומר שא... א... אני לא יודעת מדוע ולמה קרה ההרס האיום הזה."

הוא ידע שתשובתו תוביל למריבה, וחשש שהשיחה תגלוש להאשמות שלא רצה בהן.

"אבל מדוע את אומרת ככה? בוודאי שאת יודעת!

"באמת, גיורא, אני לא יודעת מה להגיד לה."

"אינך יודעת מה לומר לה?! ועד היום אינך יודעת מה קרה לנו אז?! באמת אינך יודעת?! הרי כבר הסברתי לך אלף פעמים, אבל את לא רוצה להבין!"

"לא, גיורא, אינני יודעת. וגם דוד ארנסט לא ידע להסביר לי כשאושפזתי בבית החולים שלו. ועכשיו, אם הגענו עד כאן, אני באמת רוצה לדעת. למה? לא הייתי לך אישה טובה?! לא הייתי לך אישה נאמנה?! לא דאגתי לך כראוי?! מה זה היה לך? הלכת בעקבות האמת הקדושה של ההורמונים? הסבר לי! אני זכאית להסבר! אולי עכשיו, אם אדע את התשובות, אדע גם מה לומר לנועה'לה."

"אבל לילי, הרי כבר הסברתי לך המון פעמים! אני מבקש ממך, לילי, בבקשה, אל תתרגזי! הרי לא באנו הנה כדי להאשים ולהטיח האשמות. באתי לבקש שתעזרי לי! אני מפחד! אני חרד וחושש לילדה הקטנה שלנו. באתי אלייך לבקש עזרה!

"גם אני לא רוצה עכשיו בהאשמות, אבל תבין, אם תסביר לי, אולי אוכל לענות לנועה."

"אבל למה את חוקרת אותי עכשיו, אחרי כל השנים האלה? מדוע כל כך חשוב לך לדעת?"

" כי... כי... כי א... א... אני תמיד חוששת ש... ש... ששוב יתפרק הכל... שיום אחד גם יוסף יעזוב אותי, ושוב אשאר לבדי. לעולם לא אתרפא מהחרדה הזאת שנשארה בי. לפעמים, אחרי רגעים נפלאים של אושר, אני חושבת שאולי מחר כל זה ייגמר ולא יהיה עוד."

"אבל לילי, את יודעת שיוסף אוהב אותך. הוא לא יעזוב אותך לעולם."

"כן, גם אתה אמרת לי ככה פעם!" לעגה לילי במרירות. היא פתחה את מנעול ארנקה, ופיזרה בתנופת יד על השולחן שפתונים, תכשירי איפור ומסרקות.

"אתה ויוסף שואלים למה נעשיתי פתאום גנדרנית כזאת בשנים האחרונות. ובכן, אתה רואה, גיורא, אני מנסה לגייס את אלה במלחמה שלי, אף-על-פי שאני יודעת שאין בהם תועלת רבה." בלא דעת הרימה לילי מעט את קולה, והאנשים היושבים בשולחנות הסמוכים הסתכלו בה ובגיורא בסקרנות.

אני שונא שערוריות! חשב גיורא במרירות. רק אנשים וולגריים מרימים קול במקום ציבורי! "ש... ש..." אמר בשקט. הוא ליטף את גב ידה וניסה להרגיעה. "באמת, לילי, אינני יודע להסביר לך מה קרה לי אז," אמר בעוגמה. "אינני יודע להסביר גם לעצמי."

"וזה הכל?!" לעגה לילי במרירות. "זה הכל?! 'אינני יודע'?! ועם זה עלי לחיות כל חיי?! אתה יכול לומר לי את האמת עכשיו, גיורא, אתה לא צריך לחשוש לי. אני אעמוד בה. אני שונה עכשיו. מה היה לך אז? שיכרון חושים? משבר של גבר מזדקן? האשם אותי אם יש צורך בכך, אבל תן לי תשובות!"

"אהבתי אותה," אמר גיורא בלאות. "הכוח הזה היה גדול ממני, ולא יכולתי להילחם בו. אני מצטער, לילי, אני יודע שכבד המחיר ששילמת וכבד המחיר ששילמו גם עידו וסמדר, אבל לא יכולתי לנהוג בדרך אחרת."

" לך לעזא... לעזאזל, גיורא! הרי... הרי... ת... תמיד יש... יש זכות בחי... בחירה!" לילי שאפה עמוקות כדי להיפטר מהגמגום והמשיכה: "הייתה לך היכולת לבחור! מדוע לא נלחמת בעצמך ובה?! באישה האנוכית הזאת!"

"יעל מתה, לילי. היא איננה יכולה להתגונן," אמר גיורא בזעף מאופק. "ואני מבקש ממך שלא תגדפי אותה עכשיו. חשבתי שבאמת סלחת לה."

"צר לי אם אני פוגעת בך, גיורא, אבל היום אני יודעת שיעל הייתה אישה נוראה והקנאה העבירה אותה על דעתה! חי נפשי, לו הייתה יכולה לחזור אלינו עכשיו מהעולם שהיא נמצאת בו, הייתי מכה או חונקת אותה!"

"אבל אז, לפני מותה, אמרת לה שסלחת."

"כן, כי חשבתי שאוכל לסלוח, ועכשיו אני יודעת שלא סלחתי, שלא עמד בי הכוח לסלוח. הייתי המומה מהמוות שבא פתאום וחטף אותה, ולכן אמרתי לה שסלחתי, אבל היום אני יודעת. שאין בי גדלות הנפש הדרושה. אני מתביישת שסלחתי! הייתי צריכה לפגוע ביעל פגיעה פיזית! הייתי צריכה להכות אותה! לתת לה למות כשרגשות כבדים של אשמה מעיקים על מצפונה. ואני – לא כך נהגתי. נכנעתי כי לא רציתי לפגוע באישה גוססת. אבל ככל שחולף הזמן ופג רישומו של הלם המוות, מתמעטת סליחתי ומתרבה שנאתי, ואני רוצה בשנאה הזאת! היא טובה לי! אני אוהבת את השנאה שלי, ואינני מוכנה לוותר עליה. היא עוזרת לי ומנחמת אותי!

לילי פסקה לדבר. היא נשמה בכבדות, במצחה הופיעו קמטוטים ואגלי זיעה, ידיה רעדו, ושפתה התחתונה הרטיטה. הוא חשש שתפרוץ בבכי, והביט סביבו כדי לראות אם שמעו שאר הסועדים את דבריה.

"אבל לילי, איך את מדברת?!" אמר גיורא לאחר שתיקה קצרה. "איך את יכולה לדבר ככה עכשיו על יעל?! דווקא עכשיו, אחרי כל השנים האלה, אינך יכולה לסלוח לה?! מיד לאחר מותה יכולת לסלוח, ועכשיו אינך סולחת?! אני מוכרח להגיד לך שאני לא מבין את זה..."

לילי משכה בכתפיה ואמרה בשקט: "ככה אני מרגישה."

"אז מה, לילי, פשוט הגשת את הלחי השנייה? ככה את רואה היום את הדברים?"

"לא, גיורא, לא הגשתי את הלחי השנייה. הגשתי כתף כדי שיישענו עליה. רציתי לעזור," אמרה, ולתימהונו חייכה פתאום חיוך משונה ועגום.

ימי הרעים היו שעתה היפה ביותר, חשב במרירות, ועל קצה לשונו עמדו מלים קשות ורעות, אבל כשהציץ בפניה ראה את חיוכה העצוב ובוש בכעסו.

"ולי סלחת?" שאל.

"כן, גיורא, לך סלחתי לפני הרבה שנים."

"לילי," אמר גיורא ברוך והחזיק באמות ידיה, "חשבתי שאת מאושרת עם יוסף."

היא נתנה בו מבט של תמיהה. "בוודאי שאני מאושרת עם יוסף. אני אוהבת אותו. אינני רואה את הקשר בין הדברים שאמרתי ובין חיי עם יוסף, ואינני מבינה מה כוונתך." היא הביטה בו שוב במבט שואל, והוא ידע שדיברה עמו בכנות.

"נו, טוב, אני באמת שמח שזה ככה ביניכם. אבל מדוע את מאשימה רק את יעל? מדוע אינך מאשימה גם אותי?" שאל בסקרנות.

"כי גם אתה, גיורא, היית קורבנה של יעל. גם אתה היית קורבן של הקנאה האיומה ויצר ההרס חסרי הגבול שאחזו בה. אני מכירה אותך היטב, ואני יודעת שהתענית בייסורים קשים כשהיית צריך לטוות את מסכת השקרים המתועבת ההיא..."

"צר לי, לילי, אבל אינני מתחרט. לולא אהבתי את יעל, הייתי כאדם שלא מיצה את חייו. לא, לילי, אני לא הייתי קורבן מעשיה של יעל, אף-על-פי שזה נכון שהיה לי קשה ומר מאוד לשקר לך. יעל לא הפילה אותי בפח. ברצוני נפלתי, והפח הזה נעם לי מאוד!"

שעה קלה עמדה שתיקה ביניהם, והם הביטו זה בזו בדממה. אחר-כך אמר גיורא:

"עכשיו, כשאנחנו עוסקים בעבר, גם לי יש כמה שאלות אלייך. מדוע לא הסכמת לעזוב את יוסף ולחזור אלי לאחר מותה של יעל? כי ריחמת על יוסף? ואולי מפני ששנאת אותי? אמרי לי! גם לי יש זכות לדעת!"

"אהבתי את יוסף. לא ריחמתי עליו. אהבתי אותו," אמרה לילי בשקט.

"ואהבתך לנועה'לה – גם היא שקר והעמדת פנים כמו הסליחה שלך? גם עליה את מתחרטת?"

"חס וחלילה! איך אתה יכול לחשוב ככה?!"

"תראי, לילי, אני באמת לא יודע מה לעשות. אינני יודע איך אפשר לעזור לנועה'לה."

"אקח את האשמה על עצמי," אמרה לילי במבט מהורהר. "אומר לה שאני אשמה בדברים שקרו אז."

"תראי, לילי, זה באמת נדיב מצדך, אבל זה לא יפתור שום דבר."

"מדוע?"

"מפני שאין זה נכון, ושנינו מתקשים לשקר."

"מותר לשקר אם השקר מונע כאב," אמרה לילי. "מידת החסד קודמת למידת הצדק!"

"כן, אני יודע שאת חושבת שחובה עלינו לשקר אם אפשר להפחית כאב באמצעות השקר. אני מכיר את העמדה שלך בעניין הזה, ואת יודעת שלרוב אינני מסכים לה. אבל הפעם לא נצליח. נועה אוהבת ומעריצה אותך, ואם תיקחי עלייך את האשמה רק תגדילי את הנזק. היא תתאכזב ותשנא גם אותך, והיא עלולה להיפגע עוד יותר קשה."

"ובכן, אנחנו חייבים לתת לה עכשיו את מכתבה של יעל. אין לנו ברירה אחרת."

"לא, לילי, לא נוכל לתת לה את המכתב. מה פתאום עלה דבר כזה בדעתך?!"

"אין לנו ברירה. המאורעות הקדימו אותנו. אנחנו צריכים לתת לנועה את המכתב עכשיו. היא ילדה נבונה והיא תבין."

"אבל היא עוד צעירה מדי!"

"ובכן, גיורא, צר לי! אני אתן לה את המכתב הזה עכשיו!"

"אבל לילי! את כל כך חלשה ורכרוכית! תגידי לי, בבקשה, למה כל אחד יכול לעשות בך מה שהוא רוצה?!

"לא... לא... לא נ... נ... נכון!"

"כן, אפילו נועה'לה! תמיד היית חלשה ופסיבית! אפילו אז, בלילות שלנו!"

"כי... כי... כש... כשניסיתי להיות פעילה ויוזמת לא הצלחנו, גיורא! אתה לא הצלחת! אתה רצית שאהיה כנועה ופסיבית!

הוא הסמיק וכעס. למה היה עליה לומר לו זאת עכשיו, לאחר כל השנים הרבות שחלפו?! וזה היה נכון, לעזאזל! נכון ומביש!

"בואי נעזוב את זה!" אמר.

"לא... לא... לא! לא נ... נ... נעזוב... לא נעזוב את זה! ותדע לך שנדרתי נדר שלעולם לא אהיה עוד 'חניכה' של מישהו, אף-על-פי שיש בזה פיתוי גדול!"

"אני יודע שאם יעל הייתה יכולה לבוא מהעולם שבו היא נמצאת עכשיו, לא היית מכה אותה. את אינך נמנית על המכים או על העולבים! את יודעת מה היית עושה? היית מחבקת ומנשקת אותה!"

"לך... לך...לך לעזאזל, גיורא! זה לא נכון! זה לא נכון! זה לא נכון!"

"אל תצעקי, לילי! כולם מסתכלים עלינו! מה אתך?! סליחה, לילי, סליחה, את יודעת שלא התכוונתי להעליב או לפגוע. אל תבכי. אני מצטער. אני מצטער נורא... ועכשיו בואי ניסע הביתה."

"הילדים הם הדבר החשוב ביותר," אמרה לילי בשעה שנסעו בדרך נמיר.

גיורא הביט בה מעבר לידו האוחזת בהגה, ולפתע נתרפו שרירי פניו והוא חייך. "את יודעת, לילי, יש המון כוח בחולשה שלך."

" אני... אני... לא... לא מבינה... אתה חושב שאני מעמידה פנים?"

"לא, לילי. אני יודע שאינך מעמידה פנים. נו, טוב, לילי, נעזוב את זה עכשיו, אבל אמרי לי: מה נעשה? איך אפשר לעזור לנועה'לה?"

"אני אתן את המכתב הזה לנועה, גיורא," אמרה לילי בעוגמה. " אין לי פתרון אחר."