שלום ידידיי

 מזל טוב! זה עתה חצינו את קו האמצע של הנובלה. רק עוד חמישה או שישה פרקים, וגמרנו. תודה רבה למתמידים.

אני שולחת אליכם את הפרק השישי (מתוך 12 ) של הנובלה שלי "דין של אהבה", ומחכה לתגובותיכם ובעיקר לביקורת ולהערות. הנובלה מתפרסמת לראשונה באתרנו ולא פורסמה במקום אחר.

תיהנו

 רותי יצחקי ריכטר [email protected]

 

נורה

     "מהי 'האמת', נועה'לה?" שאלתי את הילדה כשחקרה אותי על העבר. "הרי את יודעת שאביך אוהב אותך יותר משהוא אוהב את עצמו! וגם אני ולילי ויוסף אוהבים אותך מאוד. ומה חשיבות יש לאמת?"

    אבל נועה אמרה שהיא מוכרחה לדעת את הפרשה הכאובה לפרטיה. והיא מרבה לחקור את כולנו, להשוות גרסאות ולחטט בתאווה בפצע הישן. מצחה מתקמט כשהיא שוקעת במחשבות, ושני חריצים דקים, דומים לחריצים המופיעים לפעמים במצחה של לילי, נחרצים בין עיניה כשהיא מחברת את הפרטים אחד לאחד, כמרכיבה תמונת תשבץ מסובכת.

    "את מחפשת אשמים, נועה'לה?" שאלתי ברוך. "כשתגדלי תלמדי שאין לדון ואין לשפוט. הרי כל אחד מאתנו חוטא לפעמים.  אנחנו רק בני אדם. אנחנו לא קדושים!"

    אבל היא לא רןצה לשמוע. כבר ימים אחדים לא ביקרה בבית-הספר, והיא לא אוכלת דבר מלבד משקה הקצ'פוצ'ה שלה!     

     שיט! איזו צרה!

    "אני לא מבין, נורה, את פסיכולוגית, ואת לא יכולה לעזור לנועה'לה?!" שאל גיורא אתמול בערב, כשהתלבטנו איך להתנהג עם הילדה.

     אני אובדת עצות. אמרתי לגיורא שהפעם עליו לוותר ולהראות לנועה'לה את המכתב. מה! ביג דיל! מה כבר יכול לקרות?! אבל גיורא, כמובן, דבק ב'פרינציפים' שלו, וזה עוד אחד מהדברים שמרגיזים אותי! הסברתי לו שפרינציפים וחוקים נוצרו כדי להפר אותם, אבל היקה שלי כמובן לא מסכים, וטוען שנועה'לה צעירה מדי. "היא לא תוכל להבין," הוא אומר, ומצחו הרחב והיפה מתקמט בדאגה. הוא הבטיח לאמא של נועה'לה שהילדה תקבל את המכתב רק כשימלאו לה שמונה-עשרה, ולא מוכן להיכנע סתם ככה לסחטנות של ילדה קטנה!

    עכשיו נועה'לה לא רוצה לדבר אתנו. היא הפסיקה לבקר בבית-הספר, והיא שותה עכשיו רק את המשקה המוזר, שגיורא ולילי קוראים לו 'קצ'פוצ'ה', כמו שהאמא "המופלאה" שלה, שאני שונאת אותה אף-על-פי שאף פעם לא ראיתי אותה, נהגה לשתות לפני שמתה.

    "את יועצת חינוכית, ואין לך עצה?" חוזר ושואל גיורא בכאב שספקנות ועצב מהולה בו.

    "אז מה אם אני פסיכולוגית?!" אני עונה בכעס. "לפסיכולוגים יש תמיד פתרונות?! ובכן, לי אין! ואתה, גיורא, תצטרך להיכנע  הפעם! אין לך ברירה!"

    כבר כמעט חמש עשרה שנים אני חיה עם גיורא בבית הגדול הזה. חמש עשרה שנים חלפו מאז "הקמנו את הסימביוזה הגדולה שלנו", כמו שגיורא קורא למשפחתנו המורחבת, הכוללת את שנינו, את נועה, את בתי שולה ואת גדי, הילד הקטן שלנו, בן הארבע, ובערבי שבת גם את סבתא אלזה וסבא ארנסט, את לילי, יוסף וארז, ואת עידו וסמדר, ילדיהם הנשואים של גיורא ולילי, המגלים דווקא לי את סודותיהם ואת לבטיהם, ומספרים לי דברים שבצנעה, שאין הם מעיזים לספר להוריהם.

     ארוחות השבת שופעות עליזות ושמחה, ורק אני  מרגישה זרה בביתי. בימי החול אינני מרגישה בזרות, אבל  בלילות שבת בא הניכור כמתגנב, ועוטף אותי במעטפה של קור ושיממון. כמובן שלילי, יוסף וגיורא אינם מרגישים דבר. אין הם חשים בבדידותי.

     לפעמים הם שרים בליל שבת בשני קולות שירים רוסיים נוגים ועצובים מימי נעוריהם או מעלים זיכרונות נוסטלגיים מימי ילדותם בקרית הפועלים האגדית שלהם, שביקרתי בה פעם, באחד מטיולי השבת, ולא מצאתי בה יופי מיוחד. כשמועלים הזיכרונות מהימים ההם אורות עיניו של גיורא, והוא חוזר ומספר שוב סיפורים דהויים ושדופים ששמענו כבר עשרות פעמים, וחיוכים של שמחה עולים על פניו ועל פניה של לילי. רק יוסף אינו שמח. להיפך, פניו מתקדרות, והוא, הגנן המוזר והשתקן, בעל הזיכרון המופלג, המשכיל יותר מכולנו, מזכיר לפעמים לגיורא וללילי פרטים שנשמטו מזיכרונם או מעלה באוב זיכרונו המופלא דברים שהם רוצים לשכוח, ובעיקשות מוזרה אינו מניח להם לדחוק את זכרם של חטאים קטנים שחטאו בימים הרחוקים ההם.

    "למה, יוסף? למה אתה לא שמח להיזכר בימי ילדותך?" שאלתי פעם בלחש, כששאגות צחוק עלו מהשולחן החגיגי.

     הוא הביט בי בעיניו החומות שרצינות, חום ומבוכה תמידית נשקפים מהן ואמר: "אני לא אוהב להיזכר בימים ההם. את מבינה, נורה, לי לא היו אלה ימים טובים.”

    "ועכשיו?" שאלתי בשקט כדי לא לשסע את חדוות המשוחחים הממשיכים לצחוק בקול גדול ליד השולחן.

    "לא היו לי בחיי ימים טובים מימינו אלה,” אמר וניגב בתשומת לב מודגשת את משקפיו. "רוב האנשים מתגעגעים לימי ילדותם, אבל לא אני, נורה, אני אינני מתגעגע,”

      הוא זקן בשנים האחרונות, ופניו צרובות השמש מלאו קמטים זעירים החורשים  סדקים סביב עיניו כשהוא צוחק.

    לרוב עוקפים לילי, יוסף וגיורא זיכרונות שאינם נעימים, ומנסים למנוע מעצמם מבוכה וכאב, אבל לא תמיד הם מצליחים בכך, ואז קורות תקלות משונות. פעם, למשל, באחת מסעודות ליל השבת, הזכיר גיורא את משפט החברים שנערך ליוסף בתנועת-הנוער, ואני חושבת שזה היה טיפשי שגיורא העלה דווקא את זכרו של המאורע הקשה הזה. גיורא חשב שהשנים השכיחו את העלבון והצער, והפצע התרפא לפני זמן רב, אבל לא כך היה. יוסף הסמיק, השפיל את עיניו, והשריר שבלחיו השמאלית החל לרעוד בעווית קלה. לילי מיהרה לרמוז בעיניה לגיורא שיחדל לדבר, ולא נרגעה  עד שהתנצל לפני יוסף, ומיהר להעלות נושאי שיחה אחרים. ואני, המרגישה עלבונם של אחרים בתוכי, כאבתי גם את העלבון הזה. ופעם אחרת, כשסיפר גיורא בפעם המאה ואחת איך הטיל עונש כבד על יעל ולילי כשברחו בלילה בלא רשות לגשר שעל החצבאני, שאל גיורא את לילי מה הן, בעצם, חיפשו שם, בלילה ההוא? ולילי לא ענתה ופרצה בבכי. היא נמלטה לחדר השינה, ורק אחרי שעה ארוכה חזרה לשולחן והתנצלה. מאז פסק גיורא להזכיר את המאורע ההוא, אף-על-פי שהיה זה אחד הזיכרונות החביבים עליו.

*   

     לילי.  ידידתי הטובה.

    כמה חיוניות יש באישה הזאת! כולה אדרנלין! וכמה שהיא מצחיקה לפעמים! למשל, היא יכולה לבשל במטבח חצי יום, ולמחרת לשכוח מה בישלה ומה יש לה במקרר לארוחת צהריים. ולפעמים היא מחפשת חצי שעה את המשקפיים שלה בשעה שהם רכובים על אפה, או שהיא מחפשת את התווים החדשים שקנתה, ואחר-כך מתברר שהיא פשוט עוד לא הוציאה אותם מהתיק, והם מחכים לה שם... והיא מורה מעולה. היא מצליחה בעבודתה באקדמיה, ומופיעה בקונצרטים עם החמישייה שלה בארץ ובחוץ לארץ, ומי זוכר היום שלפני שנים אחדות דבקה בה תווית של חולת נפש, והיא התקשתה להשיג תלמידים בשכונה שלנו? עכשיו כל השכנים מבקשים שרק היא תלמד את הילדים שלהם, אבל היום אין לה זמן  לשיעורים פרטיים, והיא מלמדת רק את ילדי המשפחה שלנו.

    והיא עוד "מקבלת"! אף-על-פי שהיא מבוגרת ממני בשמונה שנים, המחזור שלה מדייק כמו שעון שוויצרי. היא ממש פלא ביולוגי, האישה הזאת, ואילו אני כבר לוקחת שנה את כדורי ההורמונים האלה של תקופת הבלות.

    "אצל רוב הנשים שגדלו בקרית-הפועלים תקופת הבלות מאחרת,” סיפרו לי פעם חברותיה של לילי מימי ילדותה, שבאו לשתות אתנו קפה. "אולי זה בזכות המים המיוחדים של הבאר של קריית הפועלים,” הוסיפה אחת מהן וצחקה. אחר-כך הסבירו לי, הזרה, שבקריה המיתולוגית שלהם הייתה באר מופלאה שמימיה עשירים בפלואור, ולכן מצטיינים בני קריית-הפועלים בשיניים בריאות, וזאת איננה סתם השערה. גם חוקרים מהאוניברסיטה בירושלים חקרו וגילו שהמים של הבאר הזאת מונעים עששת.

      "שטויות!" אמר גיורא כשסיפרתי לו על כך. "הילדים שנולדו בקרית-הפועלים גדלו בריאים, כי בטיפת חלב לימדו את האמהות מהו תפריט מאוזן! ואל תשכחי שהורי הילדים חסכו מפיהם כדי לתת לילדיהם מזון עשיר והשכלה רחבה!"

*

    "נורה, את הבאת לי סוף-סוף את השלווה," נוהג גיורא לומר בשעת רצון בחיוך של הכרת תודה, ושוב הוא צוחק בדברו על 'הסימביוזה הגדולה'.

    "אנחנו חיים בסימביוזה,” מקניט גיורא, וצוחק כשאני מכחישה בכעס.

     לא. במחשבתי לא היו שיקולים של תועלת כשהסכמתי לחלוק אתו את חיי. באתי אליו כי אהבתי אותו. נכון שאפשר היה לראות בכך נישואים של תועלת, כי שמחתי להיפטר ממשיכת היתר הקבועה בבנק ומהסטטוס המפוקפק של אישה מופקרת, שחייתה עם איש נשוי, וילדה לו בת מחוץ לנישואין. טוב היה לחזור בעידודו של גיורא לאוניברסיטה, לסיים את הלימודים ולהמשיך לתואר הבא, וטוב להיות אשתו המכובדת של דוקטור רשף-ברנדשטטר, רופא העיניים המפורסם. אבל לא בזכות אלה באתי אליו. באתי כי אהבה קשה ונואשת אהבתי אותו.

        אני זוכרת היטב את שיחתנו הראשונה, ויכולה לשחזר אותה בדמיוני כלשונה, כאילו שוחחנו רק אתמול. זה היה בליל הסדר. לילי הזמינה אותי ואת שולה, כי לא רצתה שנהיה לבדנו בלילה החגיגי. גיורא בקושי בירך אותי לשלום, והתעלם ממני ומבתי במשך כל הערב.

     "אני מצטער על שנהגתי בך בחוסר נימוס,” אמר כשהחזיר אותי ואת שולה הביתה אחרי הסעודה. שולה, שהייתה אז רק בת שש, ניסתה לרכוש את חיבתו ואת תשומת לבו כמנהגה תמיד עם גברים זרים. אבל הוא כמעט לא הבחין בה.

      "אני מבינה," עניתי באדישות. ראיתי בו איש יהיר ומתנשא, ורציתי לבוא הביתה, להיבלע בקפלי השמיכה שבמיטתי הגדולה והרחבה ולשקוע בשינה עמוקה. הצטערתי שנעניתי להזמנתה של לילי,  ואף כעסתי עליה במקצת.

    "אולי אני ואת יכולים להקים ביחד סימביוזה לא רעה!" הוסיף בלגלוג. "את קצת דומה לאשתי שמתה, לאמא של נועה'לה."

    נדהמתי. "אתה חושב שלילי הזמינה אותי כדי לשדך בינינו?" שאלתי.

      "לא," אמר גיורא ופניו לבשו ארשת רצינית של כנות. "לילי איננה ערמומית. אין בה שמץ של תככנות ותכסיסנות. אבל ייתכן שאין זה רעיון רע.”

      "ואתה חושב שהסימביוזה הזאת תסתמך, כרגיל, על עיקרון הנסיך העשיר והסינדרלה הענייה. נכון?" לעגתי במרירות.

    "למה לא?" לגלג גיורא בקלילות. "אני מדבר על סימביוזה ולא על אהבה.”

    "ובכן, אין הצעתך נראית לי! אינני עומדת למכירה, ולא אהיה "הדפיקה" הקבועה שלך, דוקטור ברנדשטטר הנכבד!" אמרתי ברוגז. עטפתי במעילי את שולה המנומנמת וירדתי מהמכונית.

    הייתי בוטה. ומדוע אסור היה לי להיות בוטה?! הייתי זרה בארץ הזאת, ונשות השכונה החרימו אותי, כי ראו בי אישה חסרת מוסר שהרסה את חייה של משפחה מהוגנת וחששו מפני. ואולי הנידוי הזה איחד אותי ואת לילי, כי גם בה דבק אז אות  של  יוצאת דופן וחריגה.

        גיורא לא הרפה. בימים הבאים נהג לבקר אותי מדי פעם. לפעמים סר אלי כשחזר מבית-החולים, ולעתים הקדים לחזור לביתו והביא את נועה אתו. מעולם לא הודיע מראש על בואו. "באתי רק כדי להגיד שלום ל"סימביונטית" שלי,” נהג ללגלג, ולא היו חיבה וחמימות במבטו. הוא דיבר בקול שגוון קליל וקר של ציניות ולעג מנוכר עמדו בו, וידעתי שאינו אוהב אותי. אך במשך הזמן למדתי לחבב אותו, כי קשה היה לעמוד לאורך ימים מול חיוכו, שלפעמים עמדו בו בטחון וחיבה שקטה כשלא שכנו בעיניו מרירות ולעג. אלא שלדאבוני נשקפו בהם אלה לעתים תכופות, ומעולם לא ידעתי אם צופה אני בגיורא האמיתי או באחת ממסכותיו.

     במשך הזמן למדתי לצפות לביקוריו ושמחתי בהם, כי רק אנשים מעטים פקדו את ביתי. גיורא ניסה לשדל אותי לשוב אל הלימודים באוניברסיטה, אבל לא יכולתי להמשיך ללמוד, כי היה עלי לפרנס את עצמי ואת שולה. בשעות היום עבדתי באחד המשרדים, ובערב הדפסתי עבודות גמר של סטודנטים. שנאתי את העבודות האלה, וחשתי שזמני מתבזבז על דברים חסרי ערך שאינני נהנית לעשותם.

      "במה היית באמת רוצה לעסוק?" שאל אותי גיורא באחד הערבים, כשראה שאני מדפיסה בחוסר עניין מופגן אחת מאותן עבודות חסרות ערך, שרובה קטעים שהעתיק הסטודנט מספרי העזר.

      "אני חושבת שיש בי כשרון לחוש בתוכי את רגשותיהם של אנשים אחרים ולסייע להם,” אמרתי, ומיד האדימו פני, כי לאחר שהעליתי את הדברים מנבכי מחשבותי ואמרתי אותם בקול רם, נשמעו כמלים ריקות ונבובות. "אתה, כרגיל, תצחק לי, אבל יש בי מין הרגשה משונה, שאני מסוגלת לחוש ולדעת מה מרגישים אנשים אחרים בתוכם כשרע להם.”

    אבל גיורא לא צחק ולא לגלג. "אני חושב שאני מבין את כוונתך,” אמר, ומבט מהורהר ורציני עמד בעיניו. "גם אני מרגיש ככה לפעמים.”

    "טוב, אולי אינני מרגישה אותם באופן נכון,” אמרתי. "אולי רק נדמה לי שאני יכולה להרגיש את רגשותיהם. אבל כשאני רואה טיפוס מוזר או חריג, למשל איש משוגע או ילד מפגר, נדמה לי שאני רואה קצת את עצמי.”

    "גם אני מרגיש ככה לפעמים,” חזר ואמר בשקט, ואחר-כך הוסיף בקול תקיף:    "את צריכה לחזור ללמוד באוניברסיטה! כן, נורה, את חייבת ללמוד!  את עדיין צעירה ואסור לך להתפשר. אני ראיתי מה עלה בגורלם של המתפשרים. ראיתי את אבי, שנאלץ להתפשר כל ימיו, ואולי בגלל זה נפטר כל-כך צעיר. אסור לך לוותר. אם את צריכה כסף, אוכל לעזור לך.”

    סירבתי להצעתו. לא רציתי להיות אישה נתמכת או בעלת חוב, ושמרתי על ריחוק ממנו, כי אז עדיין לא אהבתי אותו.

    שולה חיבבה מיד את גיורא, וחשבתי שביקוריו יועילו לה. גם אני, כמוה, גדלתי בלא אב, והבנתי את מהותה של ההתרגשות שאחזה בה כשביקר גיורא בביתנו. היא קינאה בנועה, והרבתה למנות באוזנינו את חסרונותיה: ”נועה כל-כך מכוערת!" נהגה לומר בשאט נפש מופגן. "היא תמיד צורחת! אני שונאת אותה!"

    לא הייתה זו אמת. נועה מיעטה לבכות, והרימה את קולה רק כשהייתה רעבה או עייפה. גיורא נהג להביא עמו רשמקול וקלטות, וכשפרצה הילדה בבכי של עייפות, השמיע לה מוסיקה, והיא מיהרה להשתתק. היה זה בעיני כעין מעשה פלא, כי נועה הייתה רק בת שנה וחצי, ולפני שהפעיל גיורא את המכשיר נהגה להביט ברשמקול בערגה, וניסתה ללחוץ על כפתוריו באצבעותיה הקטנות.

    אהבתי לצפות בגיורא כשהאכיל את בתו והחליף את חיתוליה. הוא טיפל בה  במומחיות, וידיו האמונות בטיפול בילדים מיהרו ודייקו במלאכתן. אבל תמהתי על שאין הוא מלטף ומחבק אותה. הוא דאג לכל מחסורה, אבל לא הראה לה אותות של חיבה. בשעה שהחליף את בגדיה עבדו ידיו בתנועות  מכאניות, ולא היו רוך וחיוך במבטו. "אנחנו, ה'יקים', לא 'מתמרחים' על תינוקות בנשיקות ובחיבוקים!" טען לעומתי כשייסרתי אותו על שאין הוא מגלה לילדה אהבה. ואחרי שהות קלה הוסיף: "אמה הייתה אישה יפה מאוד. את בוודאי יודעת שההריון החריף את מחלתה."

    "אבל גיורא," אמרתי בתדהמה, "אינך הוגן כלפי הילדה! אינך יכול להאשים אותה!"

    "אני יודע,” נאנח גיורא בצער, "ואינני מאשים אותה. אבל  קשה לי להתעלם מהדבר הזה."

     לשמחתי השתנו רגשותיו כשהתחילה נועה לדבר. לפתע גילה האיש הקודר את בתו, והחל לחזור בגאווה על מלים חדשות שרכשה ולהתפאר בה, והיום הוא אוהב אותה יותר משהוא אוהב את שאר ילדיו.

    "בזכותך, נורה,” אמר לי פעם בשעת רצון. "את פתחת את לבי. את הפשרת בי את הכפור!"

    בימים ההם הרביתי לכעוס עליו כשקרא לי בחיבה "הסימביונטית שלי", או כשהתגרה בי כשסירבתי לחיזוריו. "אני ואת, נורה, נגזר עלינו משמים להזדקן ביחד, אז למה לא נתחיל בזאת כבר כאן ועכשיו? על המיטה הזאת?"  חזר ואמר בצחוק פעמים אחדות. אבל ידעתי שאינו אוהב אותי, וסירבתי לשכב אתו.

    כשגיורא פתח את המרפאה, הציע לי להיות אסיסטנטית שלו. תחילה סירבתי, כי חששתי מהטיפול בעדשות המגע, אבל הוא הבטיח לי שלא אצטרך להרכיב עדשות בעיני החולים. "תצטרכי רק לנהל את יומן הפגישות, לענות לשיחות הטלפון ולחטא את העדשות," הסביר בניחותא. לבסוף הסכמתי להצעתו, כי שעות העבודה היו נוחות, גיורא לא התנגד שאביא את שולה עמי, והייתה זו הזדמנות נאותה לחסל את משיכת היתר הנצחית בבנק.

    ביום שהתחלתי לעבוד במרפאה ראיתי לראשונה את פניה של יעל. היא הביטה בי מתוך תמונתה הממוסגרת שעל השולחן, ועיני פגשו בפני אישה נאה, שחיוך נעים וידידותי של בת ברית נסוך על פניה. עיניה הבהירות ננעצו במסתכל בסקרנות ובפתיעה, ושערה החום והארוך גלש על כתפיה בתסרוקת דומה לתסרוקתי.

      התבוננתי בה שעה ארוכה, ולא ראיתי שמץ של דמיון בינינו. אף-על-פי-כן גמלה בי החלטה לשנות מיד את תסרוקתי ואת בגדי. למחרת קיצרתי את שערי הארוך והחום, צבעתי אותו בצבע בהיר, שהספרית קראה לו בארשת של חשיבות 'צבע חיטה בשלה', והחלפתי את מכנסי הג'ינס הנצחיים בשמלה רבת כיווצים ומלמלות. הרגשתי רגש משונה של רווחה, כנפטרת מעול כבד. עכשיו אינני דומה ליעל. אם ירצה בי גיורא, אולי אסרב ואולי אסכים, אבל אדע שהוא חפץ בי, ואינו מחפש  דמות אחרת.

    גיורא התבונן בי בתדהמה. "מה עשית?!" שאל אותי בתוכחה.  חייכתי ולא עניתי, והוא הסתכל בי בסקרנות כרואה אותי היום לראשונה. ראיתי שהוא מתקשה להסתגל לדמותי החדשה, ומבטו היה מוטרד, אבל בסוף הערב, לפני לכתו, אמר: "את יודעת, נורה, אולי זה רעיון טוב, המטמורפוזה הזאת שעשית לך,” ובקולו עמדו כנות ורוך.

    הגיע יום השנה למותה של יעל. לילי ויוסף עלו בבוקר על קברה, אבל גיורא לא הלך אתם. הוא ביקש ממני לבטל את כל הפגישות שנקבעו עם חוליו, וכשהבאתי לו את ארוחת הערב ששלחה לילי בידי, הסתגר באחד מחדרי המרפאה וסירב לאכול.

      "אני לא רעב, נורה, ואני רוצה להיות עכשיו לבדי,” אמר בקול נחוש ותקיף. הוא עמד שם, ליד מפתן הדלת, התבונן בי במבט כואב, ולא הזמין אותי להיכנס. שערו היה פרוע, על פניו צמחו קוציו של זקן צעיר, עיניו היו אדומות, ויהירותו המתנשאת לא הייתה בו עוד.

    אז, כשראיתי אותו כואב ומתייסר ביגונו, אהבתי אותו.

      התעלמתי מרצונו להישאר לבדו, הדפתי אותו קלות פנימה, ונכנסתי בעקבותיו אל החדר. גיורא התבונן בי וחיכה שאלך, אבל  לא נעניתי למבטו השואל. במתינות סגרתי את הדלת הפתוחה לרווחה, השכבתי את תמונתה של יעל על גבה כדי שלא תוסיף להתבונן בנו, פשטתי לאט את חולצתי ואת חזייתי, ואחר כך קרבתי אליו, והפשטתי אותו מחולצתו וממכנסיו. בחיבה וברוך של נתינה קירבתי את ראשו אל שדיי וליטפתי את פניו. חשתי בסערת הדם המפכה בעורקי ובשיפולי בטני, ולא הרחקתי עיני מתוך עיניו הנדהמות. לאט, בלא בושה, סרקו ידי ברוך את עירומו חסר האונים, העורג אלי בבעתה.

    "לא היום, נורה, בבקשה! הרי זה כאילו אני בוגד בה!" ביקש.

    "דווקא היום, גיורא, דווקא היום!" אמרתי, וידי העסוקות, הנעות בלא הרף על עירומו, המיסו את התנגדותו.

     הנה כך, בחדר המרפאה, על השטיח, שכבתי אתו לראשונה. לא חיכיתי שיבוא אלי וייקח אותי. אני לקחתי אותו לי לאיש.

*

       ...וגם את השנה הראשונה ההיא, שבה באתי אל הבית הזה, לעולם לא אשכח. הייתה זו שנה של מכאוב, שרגעים מעטים של אושר ורגעים רבים של צער שזורים בה. הייתי כמדלגת בין ביצים שבירות או כמרימה רגלי בזהירות מעל אבנים לוהטות, נזהרת שלא אפול, לא אכאיב, ולא אתיר דבר במקלעת היחסים העדינה והרעועה שנשזרה בבית הזה ביני ובין לילי, בינה ובין גיורא ובין גיורא ויוסף.

     כשעמדה להסתיים שנה זו ביקשתי להתבודד עם מחשבותי והרהורי ולחשב את המשך דרכי. ביקשתי לנסוע מהבית לימים אחדים, אבל גיורא נדהם ולא הסכים.

      "לבדך?!" שאל, נעלב עד עמקי נשמתו. "מה פתאום את נוסעת לבדך?! אצלנו, הצברים, זה לא נהוג! אם את רוצה לנוח, נבקש מאמא שלי או מלילי שישגיחו על נועה ועל שולה, וניסע שנינו ביחד!"

    סירבתי לשמוע. "אני רוצה להיות לבדי,” אמרתי. "אני צריכה לחשוב על כמה דברים.” והוא הבין והביט בי במבט פגוע שסקרנות מהולה בעלבון עמדו בו.

    רציתי להתרחק ממנו, לעשות לבדי את חשבון הרווח וההפסד, לראות מה הועלתי לי ולשולה ב"סימביוזה" המשונה, ולהשתחרר מהתאווה המענה למגעו בגופי, שלא ידעתי כיצד אשביע אותה. כדיבוק הייתה בי תאוותי אליו, ואני ביקשתי בפה מלא שיבוא אלי. שישכב אתי. שיבוא אל תוכי כל לילה. והוא היה צוחק במבוכה ואומר:

    "אבל נורה, איך אפשר ככה?!"

    ידעתי שלא בגופו אני רוצה. רציתי לחוש בביטחון אהבתו, לא לחשוש עוד ולהיגמל מפחד הנטישה המבעת אותי מאז נטש אותי אביה של שולה. רציתי לשלוט בחרדה ששיתקה אותי ותפסה את כל הרהורי, ורק בשעה של שכרון חושים לא חשתי בה לרגע. אבל גיורא לא הבין. תחילה צחק, כי תאוותי האיומה הייתה לו לרצון והחמיאה לו, אבל אחר-כך היה מתבונן בי בתימהון ודוחה אותי מעליו בצחוק.  לפעמים ניסיתי להתרחק, לנתק מגע, איחרתי לבוא בלילה אל מיטתנו כדי שלא אצטרך לעמוד בניסיון, אך לרוב נכנעתי לפחדי וחיפשתי את גופו המתעורר.   

        ורציתי להיות לבדי כדי לסכם  את חשבונה של שולה, שרעבונה לאב אוהב לא בא על סיפוקו, והקנאה בנועה הדירה שינה מעיניה. "תראי איך הוא אוהב רק את נועה, אמא!" בכתה בכאב. הוא ניסה לפייס אותה, אבל לא ידע לרכוש את לבה. כל שניתן לרכוש  בכסף קנה לה. חפצים, משחקים, בגדים וצעצועים הביא לה וגדש בהם את חדרה, ורק את אהבתו לא נתן לה.

    "תני לי זמן, נורה, מדוע את לוחצת כל כך?!" אמר כשהערתי לו על ריחוקו משולה. אבל הזמן חלף ואהבתו לא באה. הוא לא סבל לשאת את תככנותה, את עורמתה, את התכסיסים הילדותיים שנקטה בהם כשניסתה להתנכל לנועה ואת שקריה העלובים כשביקשה להסתיר ממנו את חטאיה הקטנים, לשאת חן בעיניו ולזכות באהבתו.

    "שולה ערמומית כל כך!" קבל בצער והוכיח אותה על פניה, אבל לא נתן לה דבר מעצמו.

      ביום השנה השלישי למותה של יעל, שנה אחת לאחר שבאתי אליו, לא הלך גיורא לבית-החולים, ואף על קברה של יעל לא עלה. הוא חזר והסתגר בחדרו שבמרפאה, אבל הפעם לא הניח לי להיכנס אליו. ואני ידעתי. אבל ובוכה הוא יושב שם, ואותי לא ישתף בצערו.

      "הסימביוזה הגדולה"! נו, באמת! איזה בולשיט! למחרת קמתי ונסעתי לאילת לבדי.

*

     החופש הנפלא הזה! להרחיק עצמי מגיורא, מהילדים, מלילי, מיוסף ואפילו משולה שלי, לנסוע לאילת באוטובוס של חצות, בחברת נערים ונערות צעירים, חופשיים מדאגה, שקולותיהם בוקעים את דממת הלילה. לנמנם בחשכת האוטובוס המפלס את דרכו בין צללי הרים מופזים בנוגהו של ירח בהיר, מחייך, השט באיטיות בעקבות המכונית בערבה הגדולה, שמישוריה הרחבים משתרעים עד קו האופק, וסלעיה מפסלים בגבעותיה דמויות עלומות באור הכסף החיוור.

    לשמוע את נגינת הגיטרה ואת שירתו של נער צעיר, סתור בלורית, השופך את  נפשו בצלילים רכים, וידו בולשת מדי פעם בשערה ובמפתח חולצתה של חברתו. להתבונן בנערה המתרפקת על אהובה בלא ייראה, בלא שתחשוש פן ידחה אותה מעליו.

    לדעת שבימים הבאים אוכל לעשות כאוות נפשי. אהיה חופשייה וחסרת עול, ולא אהיה חייבת דבר לאיש. לא  אמסור דין וחשבון על מעשי אף לעצמי, ולא  אראה פני אדם מוכר, גם לא את שתי הבנות שלנו, את שולה ואת נועה, שאינן חדלות לריב אפילו לשעה קלה.

    לשחות בשעות הבוקר בים הנפלא שאין צלול ממנו, וצבעיו משתנים בין סגול לטורקיז ואין כחול מהם. לצפות דרך מסכת הצלילה בקיר השונית התלול, ולהזין את העיניים בצבעיהם המרהיבים של זוגות פרפרונים ובכתום הזוהב של להקת פזיות השוחות לאטן באור המים  הזוהרים. להתבונן בדגים צבעוניים וגדולים החודרים מהים הפתוח לשונית, רועים בין סלעיה, ומרחפים בין נבכיה בריקוד שאין לו סוף.

    לדעת שעולמי הקודם, עולם היום-יום, אינו קיים כאן. לשכוח את כל מה שהיה לפני-כן ואת העתיד להתרחש, ולא לחשוב עוד. לא להתענות שוב בחיטוטים, בעינויי נפש ובחיפוש מתמיד אחרי השגיאות שאינני חדלה לעשותן כשאני מנסה להביא מעט שקט לחיינו.

    ובערב, כשמחזר צמא הרפתקה חולפת מנסה לחזר אחרי, להניח את ארנקי על הכיסא הסמוך ולשקר בחיוך: "אני מצטערת, אדוני, המקום הזה תפוס!" וכל זאת - כדי להוסיף להיות לבדי, לא לחייך בנימוס  ולא להסביר פנים.

    עתה הגיעה העת להחליט. לקבל אחריות ולדבוק בהחלטתי גם אם תהיה נוראה.

     לא זמן רב הייתי לבדי. בארוחת הערב, כשחזרתי עם צלחתי הגדושה משולחן המזנון, ראיתי שעל הכיסא הסמוך לכיסאי מונחים חפציו של איש אחר, אף שטרחתי להניח עליו את ארנקי לאות שאין לשבת לידי. כעוסה לקחתי את מנתי ועמדתי לעבור לשולחן אחר,  אבל אז  שמעתי מאחורי גבי את קולו המבודח של גיורא:

    "אפשר לשבת על ידך, גברתי?" ועיניו היפות, האפורות, שאינני עומדת בפני קסמן כשעומדים בהן כאב או חיוך חם, צוחקות אלי בחיבה.

    בלילה ההוא הרחקתי מיטתי ממיטתו, ודיברתי אליו כאל איש זר. את כל מצוקותי שפכתי, ואת ייסורי מניתי בלא חשש. דיברתי על קנאתי ביעל, וביקשתי אותו שילך ממני, שיעזוב אותי לנפשי, כי אנחנו לא מצליחים לגשר על התהום. אבל גיורא לא רצה לשמוע. הוא ביקש שננסה שוב, ואמר שעכשיו סיים לעבד את האבל, אף-על-פי שהוא יודע שלעולם לא יתרפא לגמרי.

     "באת כי לא בטחת בי! חששת שאשכב כאן עם איש אחר!" אמרתי נעלבת וכעוסה, והוא לא הכחיש, ובכנות וביושר אמר: "אני יודע שלא נסעת לחפש לך הרפתקה, נורה, אבל תעתועי הדמיון עינו אותי. שלא מרצוני ראיתי אותך בזרועותיו של איש אחר וקינאתי. סלחי לי. את צריכה להבין שאני פשוט לא יכול לשלוט במחשבות המענות האלה. כנראה, נורה, שאין לך מונופול על חרדת הנטישה. הנה, את רואה? לפעמים היא פוקדת גם אותי.”

    רק לפנות בוקר, כשהחל השחר לעלות במזרח, ואורו החיוור שפך מבעד לוילון הכבד את זרם אורו האדמדם על שרטוטיהם הסגלגלים והבהירים של הרי אדום השרויים בזוהר, הנחתי לגיורא לבוא אלי, ובשוך הסערה שקעתי בשינה רגועה ומנחמת.

*

      אחר-כך באו לנו ימים טובים. חזרתי ללימודים, וגיורא היה רך ועדין ומתחשב ואסיר תודה. הוא ידע לשכך את פחדי שלא ידעתי להימלט מפניהם, וחיינו נכנסו לשגרה של שלווה ושקט. אבל את בתי, את שולה, לא אהב. הוא ניסה לחבב אותה, לקשור אתה שיחה של ממש ולשאול אותה על לימודיה, על חבריה ועל מעשיה, אבל היא חשה שאין לו עניין של אמת בתשובותיה. בקיצור רב ובנימוס מופלג נהגה לענות לשאלותיו, ומעולם לא סיפרה לו את מצוקותיה. הרי לשם כך הלכה לפסיכולוג פעמיים בשבוע! ואני יודעת שגיורא אינו אשם. הוא מנסה לאהוב אותה ואינו יכול. אין הוא יכול לקבל אותה בלי לדון ובלי לשפוט, כמו שאני מקבלת את בתו וכמו שהוא מקבל את ילדיו, ובעיקר פתוח לבו לנועה, כי הילדה הזאת, שלא גילה לה אותות של חיבה ואהבה בימי ינקותה, היא עתה בבת עינו. הוא אוהב אותה יותר מכל ילדיו. יותר משהוא אוהב את גדי, הילד הקטן שלנו, ואת סמדר ועידו, ילדיו הבוגרים. והוא לא מכחיש ואומר במשיכת כתפיים: "כזה אני! מה אני יכול לעשות?!"

    פעם, בשעת רצון, לאחר לילה של אהבה, סיפר לי: "אני מתבייש, נורה, אבל את יודעת שבשנתיים הראשונות לחייה לא אהבתי את נועה? טיפלתי בכל צרכיה הגופניים, אבל לא אהבתי אותה. היא הייתה לי עול קשה, ולא יכולתי שלא לחשוב על אמה, שמתה כשנתנה לילדה את חייה. את יודעת, נורה, שלאחר מותה של יעל בכתה נועה כל הלילה, ולא יכולתי לגשת אליה?" ובדברו נחנק קולו, ואני לא הוספתי עוד להאשימו, כי בתוך נפשי אני יודעת: איש טוב הוא, וקשה עליו העמדת הפנים.

                         *

    אבל לפעמים גיורא בכל זאת מפליא לעשות. לפעמים הוא מצליח להביא קצת מרפא לילדה שלי, הדחויה, הפצועה כל כך.

    לפני כשלוש שנים החליטה שולה שהיא רוצה ליצור קשר עם אביה מולידה. בטוחה הייתה ביופיה הפורח, וחשבה שברגע שיראה אותה אביה, יהפוך לבו של האיש, והיא תזכה באב של ממש. ימים רבים ניסינו לשדל אותה שתזנח את רעיון השווא, כי היא עלולה  להיפגע. ידעתי את האיש שאהבתי פעם עד כלות, וזכרתי את נוקשותו כשלא היסס לשלח אותי מעל פניו ובתו ברחמי. פחדתי פן תפגע פגישתנו בחיים השבירים שבניתי בבית הזה, וחששתי פן עומד לקרוס בניין חיי כארמונות של בוץ שנהגו ילדינו לבנות על שפת הים. אבל שולה לא רצתה לשמוע. כאחוזת דיבוק חזרה ודיברה על פגישתה העתידה עם אביה, ופניה זהרו בארשת נלהבת. כמעט בת חמש עשרה הייתה אז, והיא ספק נערה יפת תואר ומושכת לב ספק אישה צעירה שרצונותיה יצוקים פלדה.

    לבסוף נכנענו לה, וגיורא טלפן אל האיש וביקש ממנו שיפגוש את בתו. תחילה לא הסכים אביה של שולה לראות אותה, אבל גיורא חזר וביקש פעמים רבות, ואף נפגש עמו פנים אל פנים, והבטיח לו שאנחנו לא רוצים בכספו. לבסוף נקבע מועד הפגישה, ושולה יצאה מהבית בלב הומה, והלכה לביתו של אביה. את מיטב בגדיה לבשה, ובשעה שסגרה את דלת ביתנו מאחוריה פיזמה לה שיר עליז ועיניה נצצו.

    "איננו יכולים למנוע ממנה את הפגישה הזאת,” אמר גיורא בצער, בראותו את הנערה ההולכת בשמחה אל אביה המתנכר.

    שולה חזרה כעבור שעה. חיוך משונה היה נסוך על פניה, והיא העמידה פנים שהכל כשורה. אבל ראיתי מיד שהילדה מובסת. כתפיה נשמטו, צעדיה היו שטוחים, ובעיניה היפות עמדו אכזבה וצער.

    "נו, איך היה?" שאל גיורא בחשש, כי אני לא העזתי לשאול.

     "בסדר, באמת, היה יופי!" שיקרה הקטנה בחיוך, ואני נטיתי להאמין לה, אף שלבי ניבא לי רעות.

    "באמת? אם כך, אני שמח, שולה, אני באמת שמח!" אמר גיורא, ואני דימיתי לשמוע שמץ של קנאה בקולו. אחר-כך הסתתר מאחורי העיתון ושקע בקריאה.

    שולה לקחה חלק מהעיתון והעמידה פנים כקוראת, אבל גיורא הציץ בה בהיחבא, וראה את דמעותיה הנושרות על לחייה. לבו נכמר, והוא מיהר למטבח והביא לה מנת גלידה גדולה ומעט פלחי אבטיח. "אני חושב שאת זקוקה לאלה עכשיו, שולה,” אמר בשקט, והגיש לה את התקרובת. הוא התיישב לידה על הספה, חיבק ברוך את כתפיה, ואצבעותיו ריחפו על לחייה הרטובות. שולה חיבקה את ידו המלטפת קלות את פניה ופרצה בבכי מר. היא סיפרה שאשת אביה לא הניחה לה לבוא לביתם. היא חיכתה לילדה המסכנה ליד הדלת, וביקשה ממנה שלא תוסיף לבוא עוד.

    אחר-כך לא ביקשה עוד שולה להיפגש עם אביה מולידה. היא הוסיפה לבקש את חברתו של גיורא, ואף שידעה שהוא מבכר את נועה על פניה, החלה להתרקם מקלעת דקה של יחסי חיבה ורעות בינה ובינו. היא לא טיפשה, הילדה שלי, והיא הבינה שעליה להקטין מאוד את ציפיותיה.

    עכשיו, לאחר ששולה עמדה בבחינות הבגרות, היא מחכה לתחילת שירותה הצבאי, ובינתיים עוזרת לגיורא במרפאה שלו. והיא מפליאה לעשות. ידיים טובות יש לה, והיא יודעת לנקות בלא חשש  את עדשות המגע ולהרכיבן בעיני החולים. "כשאהיה גדולה אהיה אופטומטריסטית ותהיה לי קליניקה משלי!" היא אומרת בביטחון, וגיורא מחייך בסיפוק חיוך של נחת. 

     לפעמים היא מקנאה לגיורא, והודפת בתוקף כל ניסיון קטן של פלירט שנדמה לה שמנסות פציינטיות לפלרטט דרך לצון עם גיורא. אז מחמיצה שולה פנים לגברת, ואינה מניחה אותה לבדה עם גיורא אפילו לרגע. היא מקדימה את תורה של האישה וממהרת לשלח אותה לדרכה, למגינת לבם של שאר החולים המחכים לתורם.

    לעתים משחקת שולה שחמט עם גיורא, והיא, היודעת לתמרן את צעדיה מהלכים אחדים מראש, מרבה לנצח אותו. אז נסוך חיוך של ניצחון על שפתיה, וחיוך של מבוכה עומד בעיניו של גיורא השונא להפסיד. היא ממש אשפית במשחק הזה, שאני תמיד מפסידה בו. את כולנו היא מנצחת. אפילו את סבא ארנסט הזקן.

        עכשיו היא באמת מרגישה יותר טוב, שולה שלי. היא נפגשת עם הפסיכולוג שלה רק לעתים רחוקות, וגם עם נועה היא כבר לא מרבה להתקוטט. מריבותיהן, שליוו את חיינו כתופי טם-טם שנואים, שככו מעט, ועכשיו פונה נועה לשולה כאל בעלת ניסיון, ומספרת לה "בסודי סודות" על דורון, שאני מאוד לא אוהבת את האמא שלו, כי כשאנחנו נפגשות בסופרמרקט היא מרכלת על השכנים, ועכשיו הביאה עלינו את הצרה  הזאת.

*

      וכך מתנהלת לה "הסימביוזה" שלנו בין גלים של נינוחות ושלווה ובין אדוות קלות של עצב. בשנים האחרונות רב האושר על הצער, ויש לנו חיים טובים של שלווה.  אבל אני תמיד חרדה. חששנית אני, ולפעמים נדמה לי שאני נתונה בתוך טרגדיה שכל מהלכיה נקבעו מראש. אני חוששת שיום אחד ישלח הדרקון את אחד מראשיו ויכיש. וכמו כדי לאשר את חששותיי, פרץ עכשיו פתאום ה"ברוגז" הנורא של נועה. עכשיו פתחה הילדה בשביתה, והיא, העליזה והנינוחה, עומדת על דעתה בחרי-אף ובתוקף שלא ידענו שהם מצויים בה. מי היה מאמין שדווקא נועה'לה תמרוד בנו? דווקא נועה הקטנה, המנומשת, שאינה נאה, אבל מוצפת אהבה, ואינה יודעת את רעבונה הנורא של שולה הדחויה? 

*

      "את יועצת חינוכית, נורה, ואינך יודעת מה לעשות?!" חוזר ושואל גיורא, וטרוניה וחוסר אונים נשמעים  בקולו.

    לא. אינני יודעת. ואני חשה הפעם לראשונה פחד בקולו. אני יודעת שהאיש שלי, החזק והבוטח, מפחד הפעם. והוא אינו מכחיש ואינו מעמיד פנים.

    "כן, נורה, אני מפחד שנועה תאבד לי. אני לא אעמוד בזה."

    וגם אני פוחדת. תחושה של שואה אני חשה. כי איך תעמוד בניסיון הזה 'הסימביוזה' שלנו, השבירה כל כך?