שלום ידידיי

אני מביאה כאן את הפרק הרביעי של הנובלה "דין של אהבה". שלושת הפרקים הראשונים פורסמו במדור זה בשלושת השבועות הקודמים (צריך לדפדף לאחור). אשמח לקבל את תגובותיכם, ובעיקר דברי ביקורת. אנא כיתבו לי.

תיהנו

רותי יצחקי ריכטר [email protected]

פרק ד': אלזה וארנסט

בינתיים גם אחות שלי חולה נורא קשה, והיא כל הזמן בבית-חולים. בהתחלה היא אומרת שהיא רוצה למות יפה, ולא מסכימה יותר לעשות שוב את הסריה של ההקרנות. אחר-כך היא בכל זאת מסכימה, ואני ולילי וארנסט וגיורא יושבים על ידה בבית-חולים כל הזמן. אבל לילה אחד, אחרי שאנחנו הולכים הביתה, גרטרוד לוקחת את כל הכדורים שהיא אספה בלי לספר לנו ובולעת אותם, ובבוקר, כשאנחנו באים לבית-חולים, אנחנו רואים שהיא כבר איננה...

אחר-כך אני שבורה, כי האחות והבעל שלי מתים באותה שנה, אבל כשאני בעבודה בקופת-חולים אף אחד לא יודע מה אני מרגישה, וכולם אומרים שדוקטור אלזה ברנדשטטר אישה חזקה. הם לא יודעים שמתי שאני באה הביתה, אני אפילו לא פותחת את החלון בשביל שייכנס קצת אוויר, ורק יושבת על-יד הרדיו הישן והגדול שלנו, אפילו שכבר יש לנו רדיו קטן שקוראים לו טרנזיסטור, שגיורא קנה לנו בשנת חמישים ושש, במבצע סיני, כשכל האנשים בארץ יושבים כל היום על-יד הטרנזיסטורים שלהם בשביל לדעת מה שלום המלחמה. ואני כל הזמן רוצה לבכות, אבל לא יכולה. אני רואה שארנסט נכנס כל יום לבית שלו שממול הבית שלי, וגם הוא כמעט לא פותח את האור, ויושב לבד ומעשן את הסיגריה שלו בחושך, ואני חושבת שאולי גם הוא רוצה לבכות ולא מצליח, כמו שאני לא מצליחה לבכות לבד. ועוד אני חושבת: למה ארנסט, שהא רופא פסיכיאטר בבית-חולים, ועוזר לכל כך הרבה אנשים, לא יודע לעזור לעצמו, ואין אף אחד שבא אליו לעזור לו?!

ככה עובר הרבה זמן, אולי שנה וחצי, ואני כבר רגילה לחיות לבד, ולפעמים אפילו חושבת שאני כבר לא רוצה אף אחד בבית כשאני חוזרת עייפה מהעבודה.

אחרי שלילי וגיורא עוזבים את הקיבוץ הם גרים בירושלים. הוא לומד שם רפואה, ולילי לומדת באקדמיה למוסיקה כמו שגרטרוד אמרה שהיא צריכה לעשות. לפעמים, כשיש לי יום חופש, אני נוסעת אליהם לראות את עידו, הנכד הקטן שלי, שהיה אז כבר בן ארבע או בן חמש. בהתחלה אני מנסה ללמד את לילי איך צריך לטפל בילד, אבל היא צוחקת ואומרת שהיא כבר יודעת, כי למדה את זה בקיבוץ, אז אני משתדלת לא להגיד לה יותר מדי דברים, בשביל שהיא לא תחשוב שאני סתם נודניק. ולפעמים, כשלילי וגיורא באים מירושלים, אני מזמינה גם את ארנסט לראות את הילד הקטן, והוא עושה לו כל מיני פנים מצחיקים ומשחק אתו בכל מיני משחקים שפסיכולוגים אוהבים לשחק עם ילדים קטנים כשהם רוצים לראות כמה הם מפותחים.

פעם אחת אני הולכת בתל-אביב אחרי יום השתלמות בבית-חולים, ופוגשת ברחוב חבר שלנו, שהיה בא אלינו לנגן בוויולה, ועכשיו יש לו חנות של תקליטים ושל תווים. הוא מספר לי שקיבל תקליטים של וגנר ושל שטראוס מחבר אחר שלנו מברלין, ואם אני רוצה, הוא ימכור לי אותם. בהתחלה אני מסבירה לו שאני לא רוצה לשמוע את המוסיקה הזאת, כי הנאצים אהבו אותה והשתמשו בה, ויש עליה חרם בארץ שלנו. אבל החבר צוחק ואומר שאם אנחנו לא ננגן את כל הקומפוזיטורים שהיו אנטישמיים, אין לנו בכלל מה לנגן. הוא מזמין אותי לבית שלו לארוחת ערב, ואשתו שמה את התקליטים בפטפון הישן שלהם. ואני נורא מתביישת, אבל ממש לא מצליחה להפסיק לשמוע את המוסיקה הנפלאה שלהם, ואני אומרת לחבר שלנו שאולי אני בכל זאת קונה את התקליטים האלה. אחר-כך, מתי שאני הולכת הביתה, אני משלמת לו ולוקחת את התקליטים אתי. בהתחלה אני חושבת שאני יכולה לשמוע אותם לבד בבית, ולא לספר לארנסט או לגיורא וללילי שקניתי את התקליטים של וגנר ושל שטראוס, אבל אחר-כך אני חושבת שאני לא צריכה להסתיר מהילדים שלי ומארנסט שום דבר.

אני באה הביתה ורואה בבית ממול, בחושך, את האש האדומה של הסיגריה של ארנסט, שיושב לו כמו תמיד במרפסת ומעשן לבד בחושך, ואני ניגשת למרפסת להגיד לו שאני לא יודעת מה פתאום קניתי את המוסיקה הזאת. אבל ארנסט אומר שאני לא צודקת. הוא חושב שאם גרטרוד שלנו הייתה חיה עכשיו אתנו, היא גם כן רוצה לשמוע את התקליטים האלה, כי זאת מוסיקה אוניברסאלית שגדולה יותר מהאנשים שכתבו אותה. אז אני מזמינה את ארנסט לבוא לשמוע את המוסיקה הזאת אצלי בבית, והוא אומר שבדיוק עכשיו עשה לו במטבח סלט גדול וחביתה, והוא יביא אותם אצלי בבית, כי זה אוכל שמספיק לשני אנשים, ואנחנו נאכל ביחד ארוחת ערב ונשמע קצת מוסיקה.

אנחנו אוכלים, וארנסט שם את התקליט על הפטפון, ומתי שאני שומעת את המנגינה הזאת, אני פתאום מתחילה לבכות את כל הבכי שלא הצלחתי לבכות במשך השנה-וחצי, ואני נורא מתביישת מארנסט, כי הוא חושב שאני אישה חזקה שלא בוכה אף פעם, כמו שכולם חושבים אותי אצלנו בקריה, והוא מחבק את הכתפיים שלי ואומר בשקט בגרמנית:

"זה טוב, אלזה, שאת בוכה סוף-סוף! תבכי הרבה, אלזה, תבכי לך עוד, כמה שאת רוצה!" ופתאום גם הוא בוכה, באיזה מין קול נורא כזה כמו של חיה, ואנחנו מתחבקים ובוכים אולי שעה שלמה.

אחר-כך ארנסט בא אליי כל יום בערב לשמוע את וגנר ולבכות, או לשמוע את שטראוס ולבכות, ואנחנו מתחבקים לנו ככה, נו, בשביל לא להיות לבד בבכי שלנו... ואחרי שאנחנו גומרים לשמוע את המוסיקה, אני עושה לנו קפה, וארנסט עושה לנו אוכל, כי הרי כבר סיפרתי לך פעם שאני לא מבשלת כל כך טוב, ולרוב היינץ היה מבשל אצלנו בבית, כי לא תמיד הייתה לו עבודה, ואני עבדתי הרבה שעות במרפאה ובביקורי בית.

פעם אחת, כשאני וארנסט יושבים בחושך ושומעים מוסיקה, באים פתאום מירושלים בהפתעה לילי וגיורא עם הילד הקטן שלהם. הם רואים שהעיניים והפנים שלנו אדומות, ולילי אומרת לי מתי שאנחנו רק שתינו במטבח, שאני וארנסט צריכים להיות יחד כל הזמן, ולא רק מתי שאנחנו שומעים את המוסיקה של וגנר ושל שטראוס. אחרי זה הם הולכים לראות את ההורים של לילי, וארנסט אומר שאולי הוא יעבור אליי לבית שלי לניסיון לשבועיים, ולפי זה אנחנו מחליטים מה לעשות. אני שמחה ואומרת לו שאני מאוד רוצה שהוא יגור אתי כאן ולא נהיה לבד, וככה הוא עובר לבית שלי.

בהתחלה אנחנו הרבה פעמים צוחקים, אבל במשך השבועיים האלה אנחנו גם רבים הרבה, כי הוא מבקש שאני לא יעשן בלי סוף כי זה לא בריא שהבית תמיד מלא עשן, ואני לא צריכה לשתות יותר מדי קפה ולעבוד כל כך קשה, והוא כועס בגלל שאני מדברת גרמנית כל הזמן. הוא רוצה שאני ידבר עברית בשביל שאני לא יהיה אמיגרנטית זרה כל החיים כמו שגרטרוד הייתה. אבל מתי שאני מדברת עברית הוא צוחק, וכל הזמן מתקן לי שגיאות כאילו שאני ילדה קטנה ואני לא יכולה לסבול את זה!

ואני כל הזמן חושבת שהוא בטח זוכר את האחות שלי כשהוא אתי במיטה בלילה, כי היא הייתה אישה יפה, ואני לא יפה כמוה. אף פעם לא. ומתי שארנסט בא מהעבודה אני מנסה לבשל מה שהוא אוהב, אבל אני לא מצליחה, ובגלל זה אני עושה לנו כל יום חביתה וסלט, ואם אני מבשלת בשר או עוף, אני חושבת שזה בטח לא כל כך טעים כמו שגרטרוד הייתה מבשלת.

כשנגמרים השבועיים אני רוצה לעשות לארנסט הפתעה, ואני מבקשת מלילי, שנשארה אצל אמא שלה בגלל החופש של הקיץ, לבוא לעזור לי לבשל מרק ירקות ואפלשטרודל שארנסט כל כך אוהב. היא באה ומלמדת אותי לבשל את כל זה, ואני רואה שזה לא קשה כמו שאני חושבת קודם. לילי מביאה לי מחברת חדשה, ואני רושמת הכל בדיוק בגרמנית, ורואה שזה דומה לשיעור במעבדה של כימיה בבית-ספר לרפואה, ואם עושים בדיוק כמו שכתוב בהוראות, אפשר להצליח כמו בניסויים של אנליזה כימית. אחר-כך, כשאנחנו מבשלות, אנחנו צוחקות הרבה, כי לילי נזכרת שמתי שהיא הייתה ילדה קטנה, ואני באתי אצלה לביקור בית, היא פחדה נורא מהקול העבה שלי, והתחבאה ממני מתחת למיטה הגדולה של ההורים שלה.

אחר-כך אנחנו גומרות לצחוק, ולילי מחבקת אותי ונותנת נשיקה על המצח שלי, ואומרת שהיא עוד לא ראתה אישה מבוגרת שלא יודעת לבשל! נו, אז עכשיו גם אני יודעת! אחר-כך לילי הולכת לאמא שלה, ואני יושבת לחכות לארנסט.

ארנסט בא עייף ועצבני מהעבודה בבית-חולים, ואומר שהוא לא מצליח לרפא את החולים ולעשות מה שהוא חושב שצריך לעשות בשבילם, ובבית-חולים של קופת-חולים לא נותנים לו לרפא ולעזור לחולים בדרך שלו, והיום חולה אחד, שהיה כבר כמעט בסדר, קיבל רגרסיה במחלה שלו, ושוב הוא מרגיש לא טוב.

אני נותנת לארנסט את האוכל שבישלתי עם לילי, והוא אוכל בלי להרגיש, ולא אומר שום דבר על המרק-ירקות שאנחנו עשינו ועל האפלשטרודל, אבל שואל אותי שוב למה אני מעשנת כל כך הרבה, והוא לא רוצה לשמוע רק גרמנית אצלנו בבית! אז אני מספרת לו בעברית שהיה לי חופש. הייתי בבית כל היום, ובישלתי עם לילי. והוא שוב מתקן לי את העברית, ואני רואה שזה לא טוב בשבילנו להיות יחד כל הזמן, כי אני מתרגזת, וגם הוא מתרגז. אז אני אומרת לו שאנחנו לא מסתדרים, והניסיון שלנו לא מצליח, ואולי כדאי שהוא יהיה בבית שלו, ואני אהיה בבית שלי, וככה אנחנו לא נריב כל הזמן.

הוא מסתכל בי פתאום כאילו שהוא רואה אותי היום בפעם הראשונה ושותק, ואחר כך שואל לאט-לאט ובשקט בטון של פסיכיאטר אם אני בטוחה שזה באמת מה שאני רוצה, ואני לא מסתכלת לו בעיניים, ואומרת שאולי ככה יותר טוב, כי לא בריא בגיל שלנו להתרגז הרבה.

ארנסט הולך לארוז את החולצות והבגדים והספרים והתקליטים שלו, ואני נכנסת לחדר-אמבטיה וסוגרת את הדלת, כי אני לא רוצה שהוא יראה שאני בוכה שם. אחרי רבע שעה הדלת של הבית נסגרת, והצעדים של ארנסט מתרחקים במדרגות, ואני בוכה בחדר-אמבטיה, וחושבת שעוד פעם גרטרוד ניצחה.

אני רוצה לצאת מהחדר-אמבטיה, אבל לא יכולה לפתוח את הדלת. אני מנסה לפתוח במפתח, ואחר-כך אני מנסה לפתוח בכוח, כי תמיד הייתי אישה עם הרבה כוח בידיים. כן, נועה'לה, כל אחד בקרייה ידע שלדוקטור אלזה ברנדשטטר יש המון כוח בידיים שלה. מתי שאני מנסה לפתוח את הדלת בכוח, המפתח נשבר בתוך החור של המנעול.

אני לא יודעת מה לעשות, בגלל שאני מתביישת לצעוק מהחלון, וגם אף אחד לא יכול לשמוע, כי החלון של החדר-אמבטיה מסתכל לחצר ולא לרחוב, ועכשיו, מתי שלילי וגיורא יודעים שארנסט אצלי בבית, הם כבר לא מפחדים שאני כל הזמן לבד, ובאים לבקר רק פעם או פעמיים בשבוע.

ככה אני יושבת על הבנקט של האמבטיה ומפחדת, וחושבת שאולי אני ישאר בחדר הזה שלושה ימים ואף אחד לא יבוא. ואני זוכרת את מריון מהספר של ויקי באום, שנשארה לשבת בשלג ואף אחד לא בא, וחושבת שאולי גם אני יכולה למות פה ואף אחד לא יודע. אבל אחר-כך אני מחליטה שזה לא נורא. הרי לא מתים מרעב אחרי שלושה ימים, ויש פה שירותים ומקלחת וגם ברז עם מים, ויש ז'ורנלים ישנים ב"בוידם", ואפשר לחיות פה לא רע. אבל אני בכל זאת דואגת, כי אני לא יכולה להודיע בקופת-חולים שאני לא יבוא מחר לעבודה, והם בטח ידאגו לי, כי בקופת-חולים יודעים שאני כמעט לא מחסירה אף יום.

פתאום אני שומעת את ארנסט מנגן בפסנתר של גרטרוד, ואני יודעת שהוא לא ניגן מאז שהיא מתה, וחושבת שאם ארנסט יכול לנגן מתי שאני בוכה פה, בחדר-אמבטיה, אז טוב מאוד שאנחנו נפרדנו. אחר-כך אני שמה לב שהוא לא מנגן מוסיקה שמחה. הוא מנגן את הלארגו הטרגי מתוך הסונטה אופוס עשר מספר שלוש של בטהובן, ואני חושבת שאולי עכשיו, כשהוא מנגן את הלארגו שגרטרוד כל-כך אהבה, הוא בטח מדבר בלב שלו עם האחות שלי, ולא חושב עליי בכלל.

בסוף אני מפסיקה לבכות, ושוטפת במים קרים את הפנים והעיניים ששורפות לי מהדמעות. אני עושה מקלחת, וחושבת מה אני יעשה פה עד שמישהו יבוא לשבור את המנעול ולהוציא אותי.

אחרי המקלחת אני לובשת רק את התחתונים והקומביניזון, כי נורא חם, ואני עולה על הכיור ומטפסת משם לבוידם בשביל למצוא ז'ורנלים ישנים של רפואה ושל רידר-דיג'סט, שאני בכלל לא זוכרת איך הם הגיעו אליי. בבוידם אני מוצאת את הליפסטיק ואת הקרמים שלילי הביאה לי פעם מירושלים במתנה, ואני אף פעם לא השתמשתי בהם. אבל עכשיו, בגלל שמשעמם לי, אני מנסה לצבוע את העיניים והגבות עם מסקרה ועם עיפרון, ומרגישה כמו בפורים, אפילו שאני שמה רק מעט מאוד צבע. אני מסתכלת בראי, והראש שלי כבר לא כל-כך כואב מהבכי, ואני שמחה שהזמן עובר קצת יותר מהר בחדר-אמבטיה הסגור הזה.

אני עייפה ורוצה לישון, אבל אין פה מיטה, ואין סדין, והרצפה רטובה, ואני באמת לא יודעת איך אפשר לישון שם, בתוך האמבטיה. ואז אני רואה פתאום את המגבת הגדולה של ארנסט, שהוא שכח לקחת אותה, ואני שמה אותה בתוך האמבטיה הלבנה כאילו היא מזרון, ופורשת עליה את החלוקים הגדולים שלנו, שהם תולים תמיד מאחורי הדלת, ושוכבת עליהם. אני מתכסה במגבת הגדולה, שהיא עוד רטובה קצת, ונרדמת מהר, אפילו שאני יודעת שמתי שאני יקום יכאב לי בטח הגב, כי אני אישה גדולה, והאמבטיה שלנו די קטנה, ובגלל זה אני לא יכולה לשכב ישר, ומתקמטת לי ככה, כמו תינוק קטן בתוך הבטן של האמא שלו.

כשאני מתעוררת כבר יש חושך בחדר, אבל אני לא יכולה להדליק את האור, כי הכפתור של החשמל נמצא בחוץ. אני שוכבת עוד קצת על המגבות בחושך, וחושבת שאולי אני יושנת ככה עד הבוקר.

פתאום אני שומעת צעדים בבית. אני מפחדת שאולי בא גנב, כי ארנסט לא סגר את הדלת של הבית במפתח כשהוא הלך. אבל אני שומעת את הקול של ארנסט קורא לי, ואני אומרת לו בגרמנית מבעד לדלת שאני בחדר-אמבטיה ולא יכולה לצאת מפה, כי המנעול מקולקל, ואני לא יודעת מה לעשות. אז הוא צוחק קצת מעבר לדלת, ואחר-כך מביא את המברג הגדול מהבית שלו ומפרק את המנעול.

הוא מדליק את האור, ורואה אותי עם הקומביניזון יושבת על הבנקט של האמבטיה. אני מספרת לו שאני ישנתי באמבטיה, על כל המגבות והחלוקים, כי הייתי נורא עייפה. והוא מלטף לי את הפנים עם האצבעות הארוכות שלו, ואומר פתאום שאני יפה עם הקומביניזון ועם האיפור ששמתי על הפנים. הוא רואה שאני מתביישת עם הקומביניזון, ומכסה את הכתפיים שלי בעדינות עם הז'קט שלו, ומלטף את הפנים שלי, ואומר שהוא לא מבין למה אני כועסת אם הוא רוצה שאני לא יעבוד כל-כך הרבה וכל-כך קשה, ואני לא יעשן כמו קטר, וילמד לדבר ולכתוב עברית כמו שצריך בשביל שלא להיות פה אמיגרנטית וזרה כמו שגרטרוד הרגישה.

אני מתרגזת ואומרת לו שאני כבר לא האחות הקטנה והמכוערת של גרטרוד היפה, כמו פעם, מתי שאני עוד הייתי ילדה קטנה בבית שלנו בברלין, והוא וגרטרוד היו נותנים לי בונבונים וצ'וקולדה בשביל שאני לא יספר לאמא ולאבא שהם מתנשקים כל הזמן בחדר של גרטרוד. לא! אני היום דוקטור אלזה ברנדשטטר, רופאת ילדים כבר שלושים שנה, ואי-אפשר לתקן כל הזמן את המלים שלי! אני מדברת גרמנית מתי שאני רוצה או מדברת עברית מתי שאני רוצה! אפילו שזאת עברית מיוחדת של דוקטור אלזה ברנדשטטר!

בהתחלה ארנסט קצת צוחק כאילו שאני מספרת לו אנקדוטה, אבל כשהוא רואה שאני כועסת, הוא נעשה פתאום שקט, ומסתכל עליי בעיניים הכחולות שלו, שהן תמיד רכות ומלטפות, ואומר שהוא מאוד מצטער אם הוא פגע בי. הוא לא רוצה להעליב אותי. הוא גם לא חשב שהוא עוד יכול לאהוב אישה בגיל שלו, אבל הוא אוהב אותי ומבקש שאנחנו ננסה עוד פעם להיות ביחד. ואני אומרת שאין לי כוח לניסיונות, כי אני מרגישה בשבועיים האלה כאילו שהוא עושה לי בחינות כל הזמן, ואני לא יכולה ולא רוצה להיבחן.. אני חושבת שהוא כל הזמן משווה אותי לאחותי, אפילו שהוא לא אומר לי את זה. אבל אני רופאה, ויש לי הרבה אינטואיציה!

ארנסט אומר שזה טבעי שהוא חושב על גרטרוד לפעמים, כשהוא אתי במיטה, כי היא הייתה האישה שלו כל-כך הרבה שנים, והוא חושב שגם אני אולי חושבת על היינץ לפעמים, בשבועיים האלה, מתי שאנחנו היינו במיטה. נכון?

אני מרגישה איך כל הדם קופץ לי לראש ולא עונה, אבל גם לא מסתכלת לו בעיניים, והוא כבר מבין, כי הוא רופא פסיכיאטר מומחה שמבין אנשים, אפילו מתי שהם לא אומרים לו בדיוק את הכל.

אחר-כך אני אומרת לו שאולי הוא לא באמת אוהב אותי. אולי הוא רק חושב ככה בגלל שהוא מפחד שוב להיות לבד, וכשהוא עכשיו בא לבית שלו, ושוב ראה את הרדיו והפסנתר והקירות, הוא הרגיש נורא לבד. ארנסט אומר שגם הוא חשב ככה בהתחלה, אבל אחר-כך, מתי שהוא ניגן את הלארגו של בטהובן, הוא פתאום הרגיש שהוא מוכרח שוב לראות איך אני מסתכלת עליו בעיניים הצוחקות שלי, שכל הזמן מסתכלות פנימה, אל תוך הלב שלו, ואיך אני מדליקה את הסיגריה החדשה בסיגריה הישנה, והוא רוצה לשמוע שוב את הקול העבה שלי צוחק בטלפון עם לילי.

תשמעי, נועה'לה, אני עכשיו יספר לך משהו יפה שארנסט אמר לי שם, בחדר-אמבטיה, ואני מבקשת ממך שלא תגידי את זה לאף אחד, מיין קינד, כי זה סוד רק שלי ושלך. אני רוצה לספר לך איך אחר-כך, מתי שאנחנו עוד יושבים על הבנקט של האמבטיה, פתאום ארנסט מחזיק לי בכתפיים ומסתכל שוב לתוך העיניים שלי, ואומר דבר מאוד יפה. כן, נועה'לה, דבר מאוד-מאוד יפה. הוא אומר שהוא אוהב לאהוב את האהבה שלנו בגלל שהיא כמו מים שקטים שהולכים להם לאט-לאט בנחל, ולא כמו גלים של ים סוער עם הרבה קצף. בהתחלה אני אומרת לארנסט שאני לא מבינה אותו, כי אני מכירה את ארנסט הרבה שנים, ויודעת שהוא בנאדם מאוד פרקטי, ואף פעם לא מדבר באופן פואטי. אז ארנסט אומר שהוא מתכוון שהאהבה שלנו מביאה לנו סוף-סוף שקט ולא רעש כמו שהיינו צעירים. ואולי כדאי לנו לשמוע עכשיו את וגנר כמו פעם?

אחר-כך, בלילה, הוא אומר שהוא נעשה פתאום נורא רעב, ואולי יש לי עוד קצת מהמרק-ירקות הטוב הזה שאני בטח קניתי במסעדה לארוחת צהריים. אבל אני מסבירה לו שאני לא קניתי את המרק. אני עשיתי אותו עם לילי כאן, בבית, במטבח, וגם את האפלשטרודל לא קניתי בקונדיטוריה. אני מראה לו את המחברת של הרצפטים לבישול שלילי ואני עשינו, והוא צוחק ומחבק אותי, ובבוקר אני עוזרת לו להחזיר את הדברים מהבית שלו לבית שלי.

אחרי כמה שנים אנחנו עוזבים את הבית שלנו בקריה של היקים על יד חיפה, וקונים ביחד את הבית-חולים הזה כאן, על-יד תל-אביב, בגלל שארנסט אומר שהוא רוצה לנסות את הדרך שלו בבריאות הנפש. הוא חושב שיש לו דרך חדשה שהוא קורא לה "אנליזה מקוצרת", והיא טובה להרבה אנשים חולים. היום אין זמן לאנשים לעשות פסיכואנליזה הרבה שנים כמו שפרויד רצה, בגלל שהם עוברים רבע או חצי מהחיים עד שהאנליזה שלהם נגמרת, ובינתיים החיים מבוזבזים. אבל לפעמים החיים בעצמם מרפאים. אולי לא אנשים ממש פסיכופטים, אבל אנשים שהמצב שלהם יותר קל. למשל, אנשים במשבר קשה אבל זמני. לפעמים אנשים פוגשים אהבה אמיתית או יש להם הזדמנות ליצור קשר טוב ולתת ולקבל חום, והוא חושב שאם הם עושים אנליזה מקוצרת ביחד עם שיטות ריפוי אחרות ועם התרופות החדשות שיש לנו היום, אולי הרבה חולים יבריאו ככה יותר מהר, או לפחות ירגישו הרבה יותר טוב.

פעם אחת אני קוראת בעיתון שמוכרים בית-חולים קטן על-יד תל-אביב, ואני מסבירה לארנסט שזאת ההזדמנות שלו, ונותנת לו מה שנשאר לי מהפיצויים ומהחסכונות שלי, כי אני לא רוצה שהוא יהיה מאוכזב ומריר כמו היינץ, וארנסט לוקח את הכסף שלי ואת כל הכסף שלו, וגם לוקח הלוואה גדולה בבנק, ואנחנו קונים את הבית-חולים הזה איפה שארנסט עובד עד עכשיו.

אחרי זה אבא שלך, גיורא, פתאום מתאהב באמא שלך, ביעל, הוא מתגרש מלילי, והיא באה להיות קצת אתנו, בבית-חולים שלנו. ושם היא פוגשת את יוסף, שהיה פציינט של ארנסט הרבה שנים. גיורא מתחתן את יעל , ולילי מתחתנת את יוסף, והיא ויעל שתיהן בהריון. לפני שאמא שלך מתה היא אומרת ללילי שהיא צריכה לעזור לגיורא לגדל אותך, והיא באמת עושה ככה. אבל את זה כבר אבא שלך יספר לך.

למה את שואלת דווקא אותי מה זה "דין התנועה"? את צריכה לשאול את אבא שלך. הוא היה מדריך בנוער העובד והוא יודע דברים כאלה יותר טוב ממני.

נו, טוב, אני ינסה להסביר לך כמו שגיורא פעם הסביר לי, אבל אני חושבת שלא בדיוק הבנתי. דין התנועה זה משהו שאת צריכה לעשות אפילו מתי שאת בכלל-בכלל לא רוצה לעשות את זה, בגלל שכולם אומרים שזה נכון ומביא תועלת לקהילה שלך. את חייבת לעשות את זה אפילו אם זה לא מתאים או לא נוח או לא טוב לשאיפות ולרצון שלך או למצפון שלך. ככה אני הבנתי. ואני אביא לך דוגמה: למשל, כשגיורא ולילי גמרו ללמוד, הם עזבו את השומר הצעיר, כי אז אנשי השומר הצעיר האמינו בקומוניזם הרוסי, וזה לא התאים ללילי. הם הצטרפו לגרעין של הנוער העובד והתגייסו לנח"ל. אחרי האימונים בצבא שלחו אותם להיות חברים בקיבוץ ותיק. אבל גם בקיבוץ הזה הרבה חברים וגם גיורא שלי אהבו מאוד את רוסיה והיו כמעט קומוניסטים. הם חשבו שהרוסים הקומוניסטים יקימו עולם טוב וצודק. אבל לילי ויעל וחברים אחרים לא האמינו בזה, כי כבר אז שמענו שמועות על הגולאגים בסיביר ועל האנטישמיות ורדיפת היהודים של סטאלין, וחבל שהחברים שהאמינו בקומוניזם הרוסי לא רצו להאמין בשמועות האלה. הם היו ממש כמו עיוורים. כל היום הם קראו ספרים של סופרים רוסיים ושרו שירים רוסיים. היו שם, בקיבוץ שלהם, ויכוחים פוליטיים ומריבות, ואי אפשר היה כבר לחיות ביחד, בגלל שכל היום התווכחו ורבו ואפילו הרביצו מכות. בסוף החברים שלא האמינו בקומוניזם הרוסי היו צריכים לעזוב את הקיבוץ ולהקים להם קיבוץ חדש. גיורא נשאר בקיבוץ הישן ולילי עזבה ועברה עם עידו התינוק למקום החדש. ככה גיורא ולילי חיו הרבה שבועות בקיבוצים שכנים, וגיורא היה בא לקיבוץ החדש כל ערב בשביל לראות את עידו ולהיפגש עם לילי. בסוף לילי אמרה שהיא מצפצפת על הדין-תנועה הזה שהורס משפחות. היא ויתרה לגיורא וחזרה לקיבוץ הישן איפה שהוא גר. אפילו שהיה לה מאוד קשה, כי כל היום היא שמעה דיבורים על אמא רוסיה הטובה ועל הקומוניזם שיציל את העולם, ולא יכלה להביע את הדעות שלה, כי החברים כעסו מאוד על מי שדיבר נגד ההשקפה שלהם. רק בשנת חמישים ושש, כשסטאלין עשה משפט ראווה נגד רופאים יהודיים ברוסיה, גיורא והחברים שלו הבינו כמה שהם טעו. אבל לילי כבר לא רצתה להישאר יותר בקיבוץ, והם עזבו עם עידו הקטן והלכו ללמוד בירושלים.

מה פתאום האמא של דורון אמרה דבר טיפשי כזה, שלילי גידלה אותך בגלל דין התנועה?! לא מיין קינד. לילי גידלה אותך כי היא אהבה אותך ולא בגלל הדין-התנועה הטיפשי הזה. לא אוהבים ילד בגלל שהתנועה אומרת שצריך לאהוב אותו. אוהבים ילד בגלל שרוצים לאהוב.

נו, נועה'לה, אני רואה שאמרתי לך דברים שלא הייתי צריכה להגיד. כנראה שאני כבר אישה זקנה ולא חכמה כמו שהייתי פעם.

נו, מה את בוכה פתאום, נועה'לה? די, מיין קינד, די כבר! תנגבי מהר את הדמעות שלך! הרי אמרתי לך כבר הרבה פעמים: לא יפה את בוכה כמו ילד קטן!

די, די... נו, מיין קינד, אני רואה שאת לא יכולה להפסיק, אז את יודעת מה? את כבר לא ילדה קטנה, ואני חושבת שכבר מותר לך לבכות כמה שאת רוצה ומתי שאת רוצה. את יכולה לשים את הראש שלך על הכתף שלי ולבכות עד שאת מרגישה יותר טוב, ואחר-כך נעשה לנו עוד פעם קצ'פוצ'ה לפני שאת הולכת הביתה. אבל עכשיו אני עושה לך קצ'פוצ'ה לבן של ילדים, נועה'לה, קצ'פוצה מחלב, ולא קצ'פוצ'ה עם הרבה קפה של גדולים כמו שאת שתית קודם.