שלום ידידיי

לפניכם הפרק השלישי של הנובלה המתפרסמת בהמשכים במדור זה. שני הפרקים הראשונים פורסמו לפני שבוע ולפני שבועיים. כזכור, נועה'לה סיפרה לנו בפרק האחרון שהיא הולכת לבקר את סבתא שלה כדי לשאוב ממנה מידע על העבר. כאן ובשבוע הבא אספר את סיפורה של הסבתא אלזה כפי שסיפרה אותו לנועה'לה. להזכירכם, כל הדמויות הן פרי דמיון, ואין להן קשר למציאות.

תיהנו ותכתבו לי או לאתר את התרשמותכם.

שבת שלום

רותי יצחקי ריכטר

[email protected]

ג. אלזה והיינץ

שלום נועה'לה. אני שמחה שאת מבקרת אותי, את הסבתא הזקנה שלך. לא, מיין קינד, אני לא כועסת. אני יודעת שאת ילדה טובה, ולילדה בת ארבע-עשרה יש הרבה דברים אחרים לעשות.

נו, פעם, מתי שאת היית ילדה קטנה, היית באה אליי כל יום. את זוכרת? ואני עשיתי לך את המשקה המשונה הזה שאת נורא אוהבת מחלב חם ומגלידה קרה כמו קרח שאת קוראת לו קצ'פוצ'ה. את רוצה שאני אכין לך קצ'פוצ'ה עכשיו? יש לי גלידה וחלב במקרר. לא? את רוצה להכין לך לבד? נו, טוב, מיין קינד. למה לא? את כבר ילדה גדולה. את יודעת מה? אם את רוצה, את יכולה להכין גם לי קצ'פוצ'ה.

אבל נועה'לה, למה את עושה את הקצ'פוצ'ה שלך היום מקפה ולא מחלב? אבא מרשה לך? אבא שלך רופא, כמו שאני וסבא ארנסט היינו פעם, והוא יודע שקפה לא בריא בשביל ילדות קטנות!

נו, טוב, אני לא מספרת לו אם את לא רוצה. אבל רק היום, נועה'לה, את שומעת?! אני לא רוצה לשמור סודות מגיורא, הבן שלי!

מה פתאום את שואלת עכשיו על סבא היינץ ועל איך שאני התחתנתי עם הבעל השני שלי, עם סבא ארנסט? הרי סיפרתי לך כבר לפני הרבה זמן. בכלל, אני לא מבינה למה את תמיד שואלת כל-כך הרבה שאלות על החיים שלנו בקריה של היקים.

המורה אמרה שאת צריכה לעשות עבודה על השורשים של המשפחה שלך? נו, טוב, אם מורה אומרת, אז אני שוב פעם מספרת. את יודעת, נועה'לה, זה יפה מה שהמורה שלך אמרה, שאת צריכה לדעת את השורשים שלך. היא צודקת, נועה. אני אספר עוד הפעם, מיין קינד, למה לא?

אז את כבר יודעת שאני בהתחלה הייתי נשואה הרבה שנים לסבא שלך, היינץ, זכרונו לברכה, אבא של גיורא, ואנחנו היינו גרים בשכונה של היקים על-יד חיפה. אני הייתי רופאת ילדים בשכונה שלנו וגם בשכונה השנייה, בקרית הפועלים, שלא גרו בה כמעט בכלל יהודים מגרמניה. שם גרו אנשים שבאו ממזרח אירופה, והם אנשים טובים, נועה'לה, שיודעים ואוהבים לעבוד, והם כולם סוציאליסטים, לא כמו אנחנו, שבאנו מגרמניה והיינו בורגנים. והם קוראים לעצמם חלוצים, כי הם באים לארץ-ישראל בגלל שהם היו ציונים עוד ברוסיה ובפולניה וברומניה. והם אוהבים את הארץ אפילו שעוד אין אז הרבה עצים ובתים.

תדעי לך, נועה'לה, שהאנשים שגרים בקרית-הפועלים לא למדו באוניברסיטה, כמו אנחנו, היקים, אבל הם יודעים יפה עברית ותורה ותנ"ך, כי הם למדו את זה עוד בחוץ-לארץ, והם עובדים קשה כל היום בבניין ובבית-חרושת, וכל שבת בבוקר שומעים בבית-העם שלהם הרצאות של אנשים חשובים מהסוכנות ומההנהגה של היישוב, שבאים להרצות על ארגון ההגנה ועל מדינה עברית שצריכה לקום ועל עלייה חופשית של יהודים לארץ שלנו. והם מדברים ומתווכחים אחרי ההרצאה איך צריך לבנות את ארץ-ישראל בשביל כל העם היהודי.

והאמהות שגרות בקרית-הפועלים נותנות לי הרבה כבוד, נועה'לה, אפילו שהן גם צוחקות הרבה מאחורי הגב שלי על העברית ועל המכנסיים ועל האופנוע הישן שלי. הן אוהבות ומכבדות אותי, כי אני מלמדת אותן איך צריך לטפל בילדים הקטנים, ומה הילדים צריכים לאכול בשביל לגדול, ואיך לשמור על הבריאות שלהן ושל הילדים, וגם איך לא לעשות הרבה ילדים. את צריכה לדעת, נועה, שהאמהות הצעירות מקרית פועלים עובדות מאוד קשה, ואין להם כסף, ואין להם מיקסר ומכונת כביסה וחיתולים מנייר כמו שיש היום, ואפילו פריג'ידר אין, רק ארון קטן ששמים בו כל יום קצת קרח בשביל לשמור את האוכל שלא יתקלקל, ובגלל זה האמהות צריכות כל יום לבשל אוכל חדש, ולעבוד בחצר ובבית, וגם לטפל בילדים, ואני לא רק מלמדת אותן מה הן צריכות לדעת בשביל לשמור על הבריאות, אלא גם שהן צריכות גם זמן בשביל לנוח. אבל האמהות הצעירות אומרות שאין להן זמן בשביל לנוח, כי כל יום צריך לבשל אוכל טרי, ולעבוד הרבה בגינה בשביל לגדל ירקות ופירות, ולפעמים גם לעבוד בלול קטן של תרנגולות.

את צריכה לדעת, נועה'לה, שבקיץ אצלנו בקריות נורא-נורא חם. אני חושבת שאצלנו חם ולח כמעט כמו בטבריה. האנשים מזיעים הרבה, וכל דבר שהם נוגעים בידיים שלהם נדבק ורטוב מזיעה. ואז עוד אין מיזוג אוויר, כי עוד לא המציאו את זה, ולאנשים אין כסף אפילו בשביל לקנות ונטילטור! והאמהות בקיץ כל היום שופכות מים על הרצפה, כי הן רוצות שהבית יהיה קצת יותר קריר. ולפעמים אני אומרת לאמהות הצעירות שהן צריכות לשים קצת קרם ולווטה על הפנים, בשביל שלא יהיו להן פנים כמו של זקנות, אבל הן צוחקות ואומרות שהפנים שלהן לא כל-כך חשובים. רק האופי של האישה חשוב ולא היופי שלה, ואין להם כסף לקנות קרמים של קוסמטיקה. אז אני מלמדת אותן שהן צריכות לפחות לשים על הפנים את השמן-זית שהן קונות בשביל הטוסיק של התינוקות, כדי שהעור שלהן לא מתקמט כל-כך מהר, והן באמת הרבה פעמים עושות ככה.

תדעי לך, נועה, שהאנשים בקרית-הפועלים אולי לא למדו בבית-הספר כל-כך הרבה שנים כמו אנחנו, היקים, אבל יש להם הרבה שכל בשביל דברים פרקטיים, ואני אביא לך כמה דוגמאות. למשל, מתי שהאנשים מקרית-הפועלים מתחילים לבנות את הבתים שלהם, עוד לפני שאנחנו היקים באים לארץ-ישראל, היה בארץ חוק של האנגלים שצריך לבנות חדרים גבוהים, וכל חדר צריך להיות גבוה לפחות שלושה מטרים ועשרים סנטימטר. נו, תגידי בעצמך, נועה'לה, בשביל מה צריך חדר כזה גבוה?! הרי אפילו אם יש איש גבוה מאוד, הגובה שלו פחות משני מטר. נכון? אז הם, האנשים של קריית-הפועלים, לא רוצים לבנות בתים כל-כך גבוהים, כי בנייה כזאת יקרה מאוד, והם שולחים אל האינספקטור האנגלי איש אחד שלהם, שהוא מאוד-מאוד נמוך - אני חושבת שהגובה שלו אולי פחות ממטר וששים – והאיש היהודי הנמוך אומר לקצין הבריטי הגבוה שאנחנו, היהודים, לא כל-כך גבוהים כמו האנגלים, ולנו מספיק חדר יותר נמוך. אז איש אנגלי מסתכל מלמעלה למטה על היהודי הנמוך וצוחק, ואחר-כך הוא כבר נותן רשות לכולם לבנות חדרים יותר נמוכים, ומתי שאנחנו באים לבנות את השכונה החדשה של היקים, הקצין האנגלי כבר יודע שהיהודים נמוכים, והם צריכים לבנות חדרים לא גבוהים כמו שהוא רצה קודם.

וגם האמהות של קריית-הפועלים מאוד פרקטיות, ואני אביא לך דוגמה. את בטח יודעת שאז עוד אין בכלל גלולות נגד הריון בעולם, ולפעמים קורה שהאמא בהריון, והיא אומרת לי שיש לה כבר בבית שני ילדים קטנים, והיא עייפה, ולא רוצה עכשיו את הילד הקטן שבבטן שלה, והיא מבקשת שאני עושה לה הפלה. אבל אני לא עושה אף פעם בחיים שלי הפלות, ואני שולחת אותה לבית-חולים בחיפה. אבל גם הרופאים שמה לא רוצים לעשות לה הפלה, כי החוק האנגלי לא מרשה לעשות ככה לאישה בריאה רק בגלל שהיא עייפה ואין לה כוח או כסף לגדל עוד ילד. אז מה את חושבת שהאמהות של קריית-הפועלים עושות? הן מוציאות מהארון שלהן את כל הסדינים והציפיות והציפות והמגבות והבגדים והמפות הנקיות והמגוהצות, והן מכבסות את כל זה עוד הפעם כאילו הכל מלוכלך, ומרתיחות את כל הכביסה בחוץ, בחצר, על מדורה של עצים, ומשפשפות את הכביסה חזק-חזק עם הידיים שלהם על הקרש-כביסה, אפילו שהכל היה קודם בארון שלהן נקי ומעומלן ומגוהץ. ואז עוד אין מכונות כביסה, נועה'לה, והאמהות צריכות לאסוף ענפים יבשים בחצר, ולעשות מדורה גדולה, ולהרתיח בדוד גדול את כל הכביסה הגדולה על אש בחוץ, ובינתיים הילדים שלהם שמים באש מתחת לדוד הרותח של הכביסה תפוחי אדמה, ומתלכלכים כאילו הם עושים קומזיץ ולא כביסה. והאמהות מתרגזות על הילדים ועובדות קשה מאוד, כי הן צריכות לשפשף הרבה את הבגדים והסדינים, ואחר-כך הן צריכות לשטוף את הכל בגיגית עם מים כמה פעמים עד שיוצא כל הסבון, ולתלות את כל הכביסה על החוטי-כביסה בשמש. והן גם מתרגזות על הילדים שהתלכלכו עם התפוחי אדמה. אחר-כך, בערב, האמא כבר נורא עייפה, והרבה פעמים היא מאבדת באופן טבעי את התינוק, וכבר לא צריכה לעשות ניתוח בשביל זה. ואם היא לא מאבדת את התינוק שלה, היא גם כן לא מצטערת, כי היא חושבת שאם התינוק לא נפל ביום קשה כזה, זה סימן שאלוהים רוצה ככה, ובסוף האמא אפילו שמחה שהתינוק נשאר בחיים.

ואני אתן לך עוד דוגמה, נועה'לה. למשל, אם אנשים בקרית הפועלים רוצים לשמוע חדשות, ואין להם כסף בשביל לקנות רדיו, בגלל שאז רדיו היה מאוד יקר. באמת, אני חושבת שזה ממש עלה כמו שהיום עולה טלוויזיה! נו, אז מה את חושבת שהם עושים? הם קונים את הרדיו שתי משפחות ביחד: משפחה אחת שומעת חדשות ברדיו בבוקר, והמשפחה השנייה שומעת את החדשות בערב. ולפעמים הם גם ככה קונים את העיתון שלהם שנקרא "דבר". שתי משפחות חותמות על העיתון ביחד. משפחה אחת קוראת את העיתון אחרי-צהריים, מתי שהאבא בא מהעבודה שלו בבניין או בבית-חרושת, ואחר-כך, כשהם גומרים לקרוא, הם נותנים את העיתון למשפחה השנייה, וככה הם יכולים לקרוא את העיתון כל יום, והילדים שלהם לא יודעים שיש בעולם עוד כל מיני עיתונים, כי הם חושבים שרק העיתון "דבר" יש בעולם.

אבל מה, האמהות מקרית-הפועלים, אפילו שהן אוהבות אותי ונותנות לי הרבה כבוד, הן גם צוחקות מאחורי הגב שלי, ואומרות שאני והיינץ וארנסט והאישה שלו, גרטרוד, האחות הגדולה שלי שיודעת לנגן בפסנתר כל-כך יפה, אנחנו ככה, סתם, נו, תסלחי לי, נועה'לה, אנחנו סתם יקים פו... יקים פו... יקים מצחיקים. והאמהות של קריית-הפועלים צוחקות בגלל שאני לובשת מכנסיים ולא שמלה, ונוסעת אליהן באופניים של מוטור או באופנוע הישן שלי כדי לבקר את הילדים החולים, ואני תמיד שמה מקל כביסה במכנסיים בשביל שהם לא נכנסים בגלגלים, כי אז רק גברים לובשים מכנסיים ונוסעים באופניים עם מוטור או באופנוע. והן גם צוחקות איך אני מדברת עברית, ואני שומעת איך הן אומרות מתי שאני יוצאת מהבית שלהם: "לא יפה בוכה ילד קטן!" כמו שאני אומרת תמיד לילדים הקטנים מתי שאני באה אליהם לביקור בית. והן צוחקות גם על הבעל שלי, על היינץ, שגמר את הדוקטורט שלו במזרחנות בברלין, אבל כמה ימים לפני שהוא צריך לקבל את התעודה שלו הוא בורח מגרמניה, כי בלילה לוקחים הנאצים את החבר הכי טוב שלו למחנה-ריכוז, והוא מפחד, היינץ שלי, שאולי בלילה השני הם באים לקחת שמה גם אותו. ובגלל זה עוד באותו היום אנחנו בורחים מברלין לארץ-ישראל.

פה אין להיינץ עבודה, והוא מנסה בהתחלה לעשות לנו משק עם קצת חקלאות. אבל היינץ יודע לנגן יפה בכינור, ויודע יפה לדבר ערבית ספרותית, ויודע מזרחנות, אבל לא יודע שום דבר על פרות, ואחרי קצת זמן הפרות ההולנדיות שלנו חולות ומתות פתאום. היינץ מצטער הרבה על זה, ואני אומרת לו שהוא לא צריך להתרגז, כי הכי חשוב שאנחנו והבן שלנו גיורא בריאים, וזה רק פרות מה שמתו ולא אנשים.

אז לנו יש רק חובות ואין הרבה מה לאכול, ואני עובדת הרבה שעות בקופת-חולים ונוסעת ברחובות של קריית-הפועלים עם האופנוע, ועושה לילדים החולים ביקורי-בית, כי אז עוד אין לאנשים אבטומובילים, והם לא יכולים לקחת את הילד החולה שלהם באוטו לקופת-חולים כמו היום. לאמהות אין כסף בשביל טקסי, ואין אנטיביוטיקה כמו שיש עכשיו, ואני לא רוצה שהאמא תיקח את הילד החולה החוצה מהמיטה החמה שלו. אני באה אליהם לביקורי-בית, ואני אף פעם לא אומרת לאמא שהיא צריכה להביא את הילד שלה אצלי למרפאה כמו שהרופאים עושים היום. אני תמיד מבקרת את הילד החולה בבית שלו. גם בגשם וגם בחמסין. ותדעי לך, שאני מאוד אוהבת את העבודה שלי, ולפעמים היינץ צוחק ואומר שאולי אם קופת-חולים פושטת את הרגל, ואין לה כסף לשלם את המשכורת שלי, אני בכל זאת הולכת לעבודה.

אחר-כך היינץ רוצה לעשות עוד פעם רפת, אבל עכשיו הוא מחליט לשים ברפת רק פרות ערביות, כי הם רגילות באקלים בארץ-ישראל, ולא מתות לנו כל-כך מהר. אז היינץ קונה לנו כמה פרות ערביות, והם באמת בריאות. אבל גם לא נותנות לנו הרבה חלב. בגלל זה פעם אחת היינץ אומר לי שהוא רוצה ללכת להיות מורה לערבית בבית-ספר של קריית-הפועלים, והוא לא רוצה לשמוע כשאני אומרת לו שהילדים בארץ שלנו מאוד חצופים, והם לא נותנים כבוד לאנשים מבוגרים. ובאמת הילדים צוחקים עליו הרבה, והם עושים הצגות איך היינץ מדבר ערבית באקצנט גרמני, והוא לא שמח שמה, בבית-ספר, אבל הוא גם לא מספר לי, כי היינץ רוצה להראות לי שגם הוא מביא כסף הביתה ולא רק אני. אבל אצלנו, בקרייה, אין סודות, ואני יודעת איך הילדים צוחקים עליו מאחורי הגב, ואני אומרת לו: "היינץ, למה לך את כל זה?! יותר טוב שאנחנו פותחים לך חנות, ואתה מוכר ספרים ומחברות ועפרונות ואולי גם תווים ותקליטים כמו שאבא שלך היה עושה בברלין לפני המלחמה.” אבל היינץ לא מסכים, ואומר שהוא לא בא לארץ-ישראל בשביל להיות סוחר כמו בחוץ-לארץ.

אחרי שנה המנהל של בית-ספר קורא להיינץ ואומר לו שהוא לא מתאים להיות מורה לערבית לילדים. נו, את שומעת, נועה?! היינץ שלי, שגמר באוניברסיטה של ברלין בהצטיינות תואר דוקטור במזרחנות, ויודע ערבית יותר טוב מכל הערבים שהמנהל של הבית-ספר מכיר, לא מתאים להיות מורה לערבית?!

בהתחלה אנחנו כועסים הרבה, אבל אחרי כמה חודשים היינץ לוקח הלוואה בבנק אנגלו-פלשתינה, קונה אוטו קטן, והוא וכמה חברים שלנו עושים בחיפה תחנה של טקסי, שהיום קוראים לזה מוניות, וסוף-סוף היינץ שלי שוב שמח וצוחק כמו פעם, בחוץ-לארץ, לפני שאנחנו באים לפלשתינה, זאת אומרת לארץ-ישראל.

את יודעת, נועה'לה, הקצ'פוצ'ה הזה שעשית לנו באמת טוב מאוד.

נו, נועה'לה, אז איפה הייתי?

כן. אני זוכרת.

בינתיים גם האחות הגדולה והיפה שלי גרטרוד והבעל שלה ארנסט באים לארץ-ישראל, והם גרים מול הבית שלנו. גרטרוד מלמדת ילדות קטנות לנגן בפסנתר, וארנסט עובד בבית-חולים פסיכיאטרי של קופת-חולים. והוא אוהב מאוד את גרטרוד, כי היא אישה מאוד יפה, ויש לה גוף יפה ועיניים גדולות. נו, לא כמוני... והיא מלמדת לנגן בפסנתר גם את לילי, עוד כשלילי הייתה ילדה קטנה. וכולם אוהבים את האחות שלי, כי היא צוחקת הרבה, והיא לא מספרת לאף אחד כמה היא וארנסט עצובים בגלל שאין להם ילדים. רק אני יודעת איך לגרטרוד ולארנסט כואב הלב. אז גרטרוד אוהבת את גיורא, הילד שלי, וגם את לילי, התלמידה הקטנה שלה, כאילו שהם ילדים שלה, ומכינה להם תמיד עוגות וגלידה תוצרת בית שרק היא יודעת לעשות.

ותמיד ביום שישי, נועה'לה, אחרי ארוחת ערב, עוד כשאבא שלך, גיורא, היה ילד קטן, אנחנו עושים בבית שלנו או בבית של ארנסט וגרטרוד קונצרט. באמת, נועה'לה, אנחנו עושים קונצרטים נהדרים! כל השכנים והמכרים באים לשמוע את הקונצרטים שלנו. גרטרוד או ארנסט מנגנים בפסנתר, והיינץ מנגן בכינור, וחברים שלנו באים לפעמים מתל-אביב או מחיפה, ומנגנים אתנו בצ'לו ובוויולה, ולפעמים אנחנו מתווכחים עד הבוקר איך צריך לנגן את הקוורטט. אחר-כך אנחנו שותים קפה של יקים וצוחקים קצת, כי אנחנו עוד צעירים ועוד לא יודעים שההורים והאחים והאחיות וכל הדודים והקרובים שלנו כבר מתו שמה, בגרמניה, במחנות אצל היטלר.

פעם אחת, כמעט בסוף המלחמה, בא אלינו מגרמניה חבר אחד שלמד עם ארנסט ואתי באוניברסיטה בברלין, והוא מספר לנו הכל. הוא אומר שההורים והאחים והאחיות שלנו ושל ארנסט ושל היינץ כבר אינם. ואנחנו בוכים הרבה ביחד, ואחר-כך הרבה ימים אנחנו בוכים כל אחד לחוד, כשאף אחד לא רואה. וכשאנחנו נפגשים עם ארנסט ועם גרטרוד ביום שישי בערב, אני תמיד רצה לסגור את הדלת של החדר-אורחים, שגיורא הקטן לא ישמע מהחדר שלו איך גרטרוד בוכה.

אחר-כך היינץ אומר כל הזמן שאולי אם הפרות ההולנדיות שלנו לא מתות, או אם הוא ממשיך ללמד ערבית עוד קצת בבית-ספר, אז אולי יש לנו מספיק כסף בשביל להביא את ההורים והאחים והאחיות שלנו מגרמניה, והם לא מתים במחנות אצל היטלר. ואני מסבירה לו שזה לא נכון, כי אני יודעת שהיה להם כסף, אבל הם לא רצו לבוא! ואני מבקשת ממנו לא להתרגז, כי זה לא טוב בשביל הלב שלו, שכבר אז היה לא בסדר. אבל הוא לא רוצה לשמוע, וכועס ומצטער וחושב רק על זה כל הזמן, וכבר לא יכול לדבר או לחשוב על דברים אחרים.

אני מבקשת מארנסט שאולי הוא יכול לעזור להיינץ, כי ארנסט פסיכיאטר מומחה. אבל ארנסט אומר שהוא כבר ניסה לעזור לו הרבה פעמים אבל לא הצליח, כי היינץ לא רוצה עזרה.

ככה עובר הזמן, ובינתיים גם גיורא ולילי נעשים גדולים, והם אוהבים מאוד אחד את השני, אפילו שהם עוד ילדים. לילי הייתה אז בדיוק בגיל שלך כשהיא פתאום אוהבת נורא את גיורא שלי, שהיה מדריך שלה בשומר-הצעיר, והוא כל הזמן מסביר לה ולחברים שלה שכולם צריכים ללכת לקיבוץ ולבנות את הארץ בידיים שלהם.

פעם אחת אחותי גרטרוד אומרת ללילי שהיא לא צריכה ללכת לקיבוץ, כי יש לה כישרון גדול מאוד במוסיקה, והיא צריכה ללמוד באקדמיה ולהיות פסנתרנית וירטואוזית. אבל לילי צוחקת ואומרת שהיא רוצה לבנות את ארץ-ישראל ולחיות בקיבוץ. היא לא רוצה להיות פסנתרנית, כי בארץ שלנו כולם צריכים לעבוד עם הידיים שלהם ולבנות את ארץ-ישראל יותר מהר. היא כבר אהבה אז מאוד את אבא שלך, ומתי שהיא מסתכלת עליו אני חושבת שאני שומעת איך הלב שלה דופק מהר, ורואה איך הפנים שלה נעשות אדומות והעיניים שלה מבריקות, ובאמת, אחרי כמה שנים, כשלילי גומרת ללמוד בגמנסיה - אני חושבת שזה היה כבר בשנת חמישים ושלוש בערך - היא וגיורא הולכים לקיבוץ, והוא נעשה שם מפקד שלה. אבל אפילו שהוא קבלייר שלה, הוא לא עושה לה פרוטקציה, ופעם אחת, כשהיא ואמא שלך בורחות מהמחנה באמצע הלילה בלי רשות בשביל לראות את החצבאני, אפילו שיש אז סכנה של חבלנים שנקראים פדאיון, גיורא נותן להם עונש קשה שנקרא ריתוק, והן לא יכולות לבוא הביתה שלושה חודשים שלמים. אבל גם הוא, גיורא, נשאר אתן במחנה, כאילו שהוא מעניש ככה גם את עצמו.

אחר-כך לילי וגיורא מתחתנים בקיבוץ. אבל עוד הרבה זמן לפני זה, כשגיורא ולילי עוד לומדים בגימנסיה, נכנסת אליי פעם גרטרוד בצהריים, ואני רואה שהעיניים שלה אדומות, והיא בוכה ואומרת שהיא מרגישה פתאום שיש לה מקום קשה בשד. אז אני אומרת לה בשקט שהיא לא צריכה לדאוג, כי לא כל גידול בשד עושה סרטן, והיא לא צריכה לבכות ולהצטער. אבל כשאני נוגעת בשד, אני תיכף ומיד רואה שהגידול כנראה לא טוב, ולוקחת אותה לבדיקות בבית-חולים בחיפה, איפה שעובד חבר שלנו מברלין. הוא בודק את השד, ואחר-כך מרדים את המקום ולוקח ביופסיה, ומסביר לנו שהוא לא יודע אם הגידול טוב או רע וצריך לשלוח את הבדיקה לירושלים.

אני כבר רואה בעיניים שלו מה הוא חושב, ולא אומרת לגרטרוד שום דבר. אבל האחות שלי לא טיפשה, ומרגישה תיכף מה אני חושבת.

אחר-כך, כשאני וארנסט נמצאים בחדר לבד, הוא מבקש ממני להגיד לגרטרוד שהיא תהיה בריאה, כי היא רק בהתחלה של המחלה, וצריכה להילחם ולעשות את כל הטיפולים וההקרנות ולא לבכות כל היום. אבל גרטרוד לא מאמינה שהיא תהיה בריאה, וכשהיא עושה את הטיפולים וההקרנות היא מרגישה רע מאוד.

אחרי שגרטרוד גומרת את הסריה הראשונה של הטיפולים, היא וארנסט לוקחים את הכסף של השילומים שלהם, שקוראים לו היום פיצויים מגרמניה, שארנסט קודם לא רצה לקחת, בגלל שהוא לא רצה לגעת בכסף של הגרמנים הרוצחים. בכסף הזה הם נוסעים לברלין, כי גרטרוד אומרת שהיא רוצה לראות עוד פעם אחת את הבית שלנו ואת המורה הזקנה שלה למוסיקה, והיא רוצה רק עוד פעם אחת לא להיות אמיגרנטית כמו שהיא מרגישה עכשיו פה. אחר-כך לילי כועסת על גרטרוד, ואומרת שהיא לא מבינה איך גרטרוד וארנסט נוסעים לארץ ששם רצחו את ההורים שלהם.

כשגרטרוד וארנסט חוזרים מברלין, הם לפעמים נוסעים לבקר את לילי וגיורא בקיבוץ, ולפעמים גרטרוד לא רוצה לנסוע לשום מקום, ויושבת כל היום על יד הפסנתר, ומנגנת בלי סוף את האפסיונטה או את הלארגו הטרגי מתוך הסונטה של בטהובן, ולפעמים היא רק יושבת ובוכה כל היום.

והיינץ גם כן אומר לי כל הזמן שהוא לא רוצה לקחת את הפיצויים שלו, אפילו שזה הרבה כסף, והוא מבקש שגם אני לא לוקחת את הפיצויים שלי, כי הגרמנים הם רוצחים, והם לא יכולים לשלם לנו כסף בעד המתים שלנו. אבל אני אומרת לו שאולי גיורא ולילי צריכים כסף אם הם יעזבו את הקיבוץ, כי הם ירצו בית שיש בו מקום גם לילד קטן או שניים, והם צריכים כסף גם בשביל ללמוד. בהתחלה היינץ מתרגז עליי, אבל אחר-כך אני לוקחת את הכסף שלי, והוא כבר לא מתערב, אבל את הכסף שלו הוא לא לוקח.

פעם אחת, כשהיינץ נוסע בטקסי שלו, הוא רואה איש אחד שעושה לו סימן עם היד שהוא רוצה 'ספיישל'. כשהיינץ מתקרב, הוא רואה שזה שכן של ההורים שלו מברלין. חבר שלנו, שבא אחרי המלחמה מגרמניה, סיפר שהאיש הזה מסר לגסטאפו את האבא והאמא של היינץ, ואחר-כך לקח את הרכוש שלהם שבתוך הבית. היינץ עוצר ולוקח את האיש ישר למשטרה, ומספר שם את כל הסיפור. אבל האיש אומר שהוא יהודי, והוא עולה חדש מגרמניה, והוא לא מכיר את היינץ. אחר-כך יש לאיש משפט, והשופט אומר שאין לו הוכחות שהאיש באמת היה שכן של ההורים של היינץ והרג יהודים, כי האיש אומר שכולם בחיפה יודעים שהיינץ לא בדיוק בסדר, ומדבר כל היום רק על נקמה בגרמנים שרצחו את הקרובים שלנו. הוא תמיד אומר לנוסעים שלו שאי אפשר לישון בלילה בגלל שכל הנאצים הרוצחים חיים עכשיו טוב מאוד בגרמניה או בדרום אמריקה, ולא קיבלו את העונש שמגיע להם. נו, אז השופט גם כן מכיר את היינץ, כי השופט נוסע אתו בטקסי הרבה פעמים, ותמיד שומע איך היינץ מדבר על הגרמנים. אז בסוף השופט משחרר את האיש בערבות.

אחרי זה בלילה היינץ נורא מתרגז. הוא אומר לי שבטח עכשיו האיש הזה יוותר ויצפצף על הכסף של הערבות ויברח מהארץ. ובאמת אחרי כמה ימים ככה האיש עושה! נו, תגידי בעצמך, נועה'לה, את הרי ילדה חכמה: אם האיש לא אשם, והיינץ סתם משוגע, אז למה האיש מוותר על הכסף של הערבות ולוקח מהר את האישה והילדים ובורח מהארץ בלילה, ועוזב כאן את כל הרהיטים והכלים והבית החדש שלו?!

היינץ מקבל מזה התקף של אנגינה-פקטוריס, ואני לוקחת אותו באמבולנס לבית-חולים. בהתחלה הוא מרגיש שם יותר טוב, ואני חושבת שאם הוא יצא מזה בשלום, אולי אני והוא נוסעים קצת לנוח בירושלים או בבית הבראה של קופת-חולים. אבל אחרי שבוע היינץ שוב לא מרגיש טוב, והוא שוכב בבית-חולים הרבה ימים.

פעם אחת, היינץ אומר לי להביא לו לבית-חולים את כל הדוקומנטים של הפיצויים, ובסוף הוא גם כן חותם עליהם, כי הוא רוצה שגיורא יכול לבחור מה שהוא רוצה באמת לעשות בחיים שלו, ולא כמו שהוא, היינץ, לא יכול לבחור, ותמיד היה צריך לעשות מה שהחיים רוצים ממנו, ולא מה שהוא רוצה מהחיים.

יומיים אחרי שהיינץ חותם על הדוקומנטים הוא מקבל טרומבוזה בלב. אז עוד אין טיפול נמרץ משוכלל כמו שיש היום, ואחרי כמה ימים הוא מאבד את ההכרה ומת.

אחר-כך אני לא יודעת מה לעשות, כי אני מאוד-מאוד מפחדת להיות לבדי עם הגעגועים להיינץ. אני עובדת בקופת-חולים הרבה שעות. ולא רוצה לבוא מוקדם הביתה ולשבת רק עם הרדיו ועם הקירות, ואני גם לא רוצה ללכת כל יום ללילי ולגיורא, שעזבו אז את הקיבוץ, כי אני לא רוצה שלילי וגיורא יחשבו שאני נודניק שלהם. בגלל זה אני באה אליהם רק פעם אחת באמצע השבוע ועוד פעם אחת ביום שישי, כשאמא של לילי עושה ארוחת ערב של שבת עם גפילטע פיש, מדליקה נרות, ומזמינה גם אותי.