שלום ידידי
אני מביאה היום את הפרק האחרון בנובלה "דין
של אהבה". תודה לכם על הסבלנות ועל שהייתם עמי עד כה. אשמח לקבל מכם משוב על
הנובלה. אינני מתכוונת למחמאות אלא לביקורת בונה.
עתה, לאחר 72 סיפורים
ועשרה פרקים של הנובלה, המדור שלי יוצא לחופשה לזמן לא מוגבל
כדי למלא שוב את המאגרים. אם וכאשר אכתוב סיפורים חדשים, אשלח אותם לאתר.
ושוב תודה. רותי יצחקי-ריכטר [email protected]
ברכות חמות לרותי
מגולשי האתר > 
עוד פרקי
יומן (המשך)
עכשיו עדיין חופשת החגים בג'וליארד ויש
לי המון זמן. אני מרגישה מוסר כליות, כי כמעט לא ניגנתי, מלבד האימונים בפסנתר
הכנף הלבן, שעמד לרשותי מדי יום. שומר
הבית הזקן, המשמש גם גנן, לא הניח לי בתחילה להיכנס ולנגן בו, אבל הזכרתי לו את
החרציות שגזם בשבילי לפני ימים אחדים, ומניתי לתימהונו את שמותיהם של זני החרציות
החדשים ששתל באדניות שברחבת בית הספר, ולבסוף סיפרתי לו שדודי, יוסף, פיתח זני
סיפנים מיוחדים הנקראים על שמי ועל שם אחי.
"באמת?!"
שאל בתימהון כלא מאמין לדברי.
"כן, הוא פיתח
אותם לפני שתים עשרה שנים בתרביות רקמה. אם תרצה, אביא לך פקעות אחדות. יש לנו
זכויות יוצרים והיתר יצוא על הזנים האלה. הם נקיים ממחלות."
הוא הסכים וכך
התיידדנו. הוא פתח למעני את חדר הפסנתר כל יום, ואפילו בא להקשיב לנגינתי כשהוא
נלחם בקושי בעיניו הנעצמות ביגיעה.
אחרי הנגינה אני חוזרת לפארק, וקוראת ביומן
הישן.
12.12.1996
שלום יומן. אני יודעת שהזנחתי אותך ולא כתבתי כבר כמה שבועות,
אבל אני נורא עסוקה עכשיו. בקושי יש לי קצת זמן לנגן. אני מדריכה בצופים, והפעילות
הזאת גוזלת המון זמן.
בהתחלה, כשנבחרתי להיות מדריכה, הייתי נורא גאה, כי הרבה ילדים
רצו להיות מדריכים ולא בחרו בהם. אבל עכשיו אני רואה שזה לא קל. אני ודורון
מדריכים ילדים מכיתה ה' בשכונת מצוקה. הוא
מדריך את הבנים, ואני מדריכה את הבנות. הילדים האלה לא קלים. כמעט לכל אחד מהם יש
"סיפור" או בעיה קשה בבית, והם מוציאים את הזעם ואת הכעס עלינו בלי
חשבון. יש שם מופרעים שמתקשים להתרכז, וכשאני מנסה להעביר נושא על ערכים, אף אחת
לא מקשיבה. למשל אתמול הכנתי פעילות מעניינת על העוול שבשימוש בסטריאוטיפים,
והסברתי שאסור לשפוט ילד או בן אדם מבוגר לפי העם או העדה שלו. אבל החניכות שלי לא
השתכנעו. הן בטוחות שכל הרומנים גנבים, שכל המרוקאים אלימים, ושכל האשכנזים סנובים
ומקפחים את המזרחיים. לא הצלחתי לשנות את דעתן, והן צעקו וצרחו, ועשו בלגן נורא.
הן מתאפרות ומצחקקות על בנים כאילו שהן לפחות בנות שבע עשרה, ועוד לא הצלחתי ללמד
בשקט אפילו נושא אחד. גם דורון לא ממש מצליח, אבל הוא יותר תקיף ממני, וכשהוא צועק
תיכף משתרר שקט. אולי גם אני צריכה ללמוד לצעוק.
20.12.1996
שלום יומן.
אמנם החלטתי להפסיק לכתוב, אבל הבטחתי לספר לך איך השביתה שלי
נגמרה, ואת זה אני חושבת שאכתוב עכשיו. בעצם, אכתוב רק כמה שיהיה לי כוח, כי אתה
יודע שאני שונאת לכתוב על זה.
אז ככה:
אחרי שדיברתי עם לילי במרפסת, וניסיתי להוציא מידע מנורה,
וביקרתי את סבתא אלזה, שסיפרה לי המון דברים, אבל לא גילתה לי שום דבר חדש, אחז בי
פתאום רוגז נורא. היה בי כעס איום, ופתאום הבנתי איך אנשים יכולים ממש למות מרוב
כעס. הלב דפק לי כל הזמן מהר וחזק, עד שחשבתי שאנשים אחרים יכולים לשמוע אותו, ולא
יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. לא הלכתי לבית הספר, וכל היום חיפשתי בבית שלנו
ובבית של לילי ויוסף את המכתב של אמא.
כשכל בני המשפחה התאספו אצלנו לארוחת ליל שבת, לא באתי לשולחן
ולא דיברתי עם איש. אפילו עם יוסף ועם גדי לא דיברתי. שבועיים כמעט שלא הוצאתי הגה
מהפה, ולא אכלתי. רק שתיתי קצ'פוצ'ה כהה ומר.
כל יום, אחרי שכולם יצאו לעבודה, קמתי מהמיטה והתחלתי לחפש
ולהפוך ולנבור ולחטט. הפכתי את הבית שלנו ואת הבית של לילי וחיטטתי בכל מקום.
לפעמים חשבתי שהמכתב נמצא בכספת, ולפעמים חשבתי שאולי אמצא אותו במקום אחר. הוצאתי
סדינים ובגדים מהארונות וזרקתי אותם בחדרים, פיזרתי את הספרים שעל האצטבאות בכל
רחבי הבית, והפכתי את ספריית הדיסקים. אפילו בין כרטיסי החולים שבמרפאה חיפשתי
ובלגנתי, ושולה, שחושבת עכשיו את עצמה לבוסית הגדולה של המרפאה, נורא צעקה עלי, כי
לא החזרתי את הדברים למקום, ולא שמתי לב לנורה, שביקשה ממני לעזור לה לסדר את
הבלגן האיום שהשארתי. לא סידרתי בגלל שלא היה לי זמן. הייתי עסוקה בחיפושים כל
היום. אבל לא מצאתי שום דבר, כאילו בלעה האדמה את תיק המסמכים הכחול שהיה מונח כל
השנים בחדר העבודה של לילי, ועכשיו נעלם פתאום ואיננו.
אבא כעס עלי אחרי שעשיתי את הבלגן במרפאה, כי פיזרתי על הרצפה
את הבקבוקונים עם עדשות המגע היקרות, ואחר-כך הוא לא ידע למי מהחולים שייכת כל אחת מהעדשות. הוא ניסה
לדבר אלי בשקט, כאילו שאנחנו חברים, וכשלא שמעתי בקולו, ניסה לדבר אלי ברוגז, אבל
לא יכולתי להפסיק לחפש. הרגשתי כאילו שיגעון תקף אותי, ולא יכולתי לעשות שום דבר.
לרוב אפילו לא הסתרקתי ולא התלבשתי ולא אכלתי ולא שתיתי. התהלכתי בבית בפיז'מה,
ורציתי להספיק לחפש עוד ועוד. אפילו כשדורון צלצל וביקש לבוא ללמוד אתי, אמרתי
שאני מצטערת, אבל אני חולה ומבקשת שלא יבוא, כי אני לא מרגישה טוב.
יום אחד קרא לי יוסף לחממה, ואמר שאולי כדאי שנלך יחד ונתייעץ
עם מישהו. אולי אפילו נתייעץ עם סבא ארנסט או נפנה לעזרה מקצועית. אין בזה בושה.
גם הוא נעזר פעם, ולכן יכול היה לשקם את חייו עם לילי.
"בחייך, יוספיק, מה הקטע
שלך?" אמרתי לו. "אני רוצה רק את המכתב של אמא! אני לא זקוקה לעזרה
מקצועית אלא להסבר. וההסבר נמצא במכתב."
באותו היום, אחרי ארוחת הערב, באו יוסף ולילי לדירה שלנו, והסתגרו
עם אבא ועם נורה בחדר העבודה. בהתחלה הם דיברו בלחש, ורק שברי משפטים הגיעו
לאוזני. אבל אחר-כך התחממו הרוחות, הקולות גברו, ולא התקשיתי לשמוע את הוויכוח הסוער.
נורה אמרה שאני מנסה אותם, כי אני רוצה להיות בטוחה באהבה
שלהם, ולכן צריך להתאזר בסבלנות ולא לצעוק עלי, אפילו שזה נורא קשה. להיפך, צריך
דווקא עכשיו לפנק את הילדה, זאת אומרת אותי, ואז השיגעון יחלוף מאליו. אבל לילי לא
הסכימה. "אנחנו מוכרחים לתת לה את המכתב!" אמרה בקול נשבר, ויכולתי
לראות בדמיוני את מבטה הנבוך כשהיא מביטה בעיניו האפורות של אבא. "הילדה
נהרסת! היא הולכת לאיבוד!"
כמובן שאבא לא הסכים. הוא אמר שהבטיח לאמי לתת לי את המכתב רק
כשאהיה גדולה, ואיך הוא יכול להפר ככה סתם את הבטחתו?! לא! הוא לא מסכים בשום
אופן! הוא לא ייכנע לניסיונות סחיטה של ילדה קטנה! הוא תמיד שומר את המלה שלו, ולא
נוהג להפר הבטחות בגלל פטפוטים של נשים מטופשות בסופרמרקט!
לילי ענתה שהיא נאלצת לתת לי את המכתב עכשיו, אפילו שגיורא לא
מסכים. היא תיתן לי את העותק שלה, ומצטערת שככה התגלגלו הדברים, כי ממש כבר אי
אפשר לראות איך אני סובלת.
פתאום אבא הרים את קולו וצעק על לילי. הוא אמר שכולם יודעים
שאין לה אופי. האופי החלש והמחורבן שלה מביא רק צרות, והיא נכנעת בקלות במקום
להילחם. לילי הרימה גם היא את קולה וזעקה: "אני גאה מאוד באופי החלש שלי,
לעזאזל! ותדע לך, גיורא, שיש לנו מזל שהבית הטוב הזה עומד על האופי החלש שלי ולא
על האופי החזק שלך! כי אם זה לא היה ככה, כבר מזמן היה הכל
נהרס פה! ואתה חסר לב, גיורא! אתה רשע! הלוואי שלא הכרתי אותך ואת האופי החזק שלך
מעולם! אני מתביישת בך!"
אחר-כך לילי יצאה מהבית, והדלת נטרקה מאחוריה. יוסף יצא אחריה,
אבל לפני כן הביט בי במבט מאשים. התביישתי ודמעות עלו בעיני, כי מעולם לא כעס עלי
האיש הטוב הזה, ופחדתי להרגיז אותו בגלל הלב החולה שלו. הוא הביט בי במבט קודר ואמר: "הנה, הכל נהרס בגללך! הכל נהרס!"
אמרתי שאני כבר לא יכולה לחזור ולהתחרט. אני לא מסוגלת לחשוב
על דברים אחרים, ומרגישה שמשימה חשובה עומדת לפני, ולא אנוח עד שאבצע אותה.
אחרי שהם הלכו בכיתי, כי אבא שלי ולילי אף פעם לא רבים, ואני
אוהבת את שניהם, ולא ידעתי לצד מי אני צריכה להיות ומי מהם צודק, ראיתי שכואב להם
בגללי, אבל כבר לא יכולתי לוותר ולעצור. לא יכולתי לעשות שום דבר.
תראה, יומן, כתבתי
המון, וכבר אין לי כוח. זה לא קל לכתוב את כל זה. אולי אמשיך מחר או ביום אחר.
28.12.1996
שלום יומן
היום אולי אצליח לגמור
לספר לך את סוף הסיפור, כי את הדברים הקשים כבר כתבתי, ועכשיו זה כבר לא
נורא. אחר כך אני לא יודעת אם אמשיך
לכתוב, כי ההדרכה בתנועה לוקחת את כל הזמן החופשי שלי, ואני לא מספיקה לנגן. אפילו
שאני אוהבת לנגן את האפסיונטה ואת הקטע החדש של
רחמנינוב.
אז ככה:
אחרי כמה ימים לילי קראה לי לבית שלה. היא עמדה ליד הפסנתר
הגדול, לבושה בבגד-ים ובחלוק הרחצה הישן ואמרה: "אני רוצה ללכת לים, אבל
איבדתי את המפתח, ואני לא יכולה לנעול את הדירה. אולי את מוכנה להישאר ולשמור על
הבית?"
ואני מיד ראיתי. על השולחן הגדול שליד הפסנתר היה פתוח תיק
המסמכים הכחול... הבטתי בה וראיתי שהיא ממש הזדקנה בשבועיים האחרונים. בצמתה
הארוכה והבהירה, המונחת תמיד ברישול על כתפה, נשזרו חוטים של שיבה, וכבר אי אפשר
היה לחשוב שרק האור הזוהר מבריק בשערותיה.
עיניה היו אדומות, וצללים כהים חרשו מסילות מתחתיהן.
"אני אהיה על שפת הים, במקום הקבוע שלנו, על הדיונה
הגבוהה, ואם תרצי, תבואי לשם. אני אחכה לך," אמרה לילי, ומבטה עקב אחרי מבטי
הסוקר בקוצר רוח את תיק המסמכים.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ __ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
_ _ _ _
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
_ _ _ _ _ _ _
מכתבים
שלום לך ילדתי, משוש חיי ומאור עיני.
אני רוצה להגיד לך שאני אוהבת אותך בכל לבי. מעולם לא אהבתי
אדם ככה. את כל מה שיש לי, ואני אסירת תודה שקיבלתי אותך. רציתי בך בכל מאודי,
ואני שמחה שאת כאן. אינני מאמינה שיש עולמות אחרים, אבל אם הם בכל זאת קיימים,
הייתי רוצה לצפות בך ממרומים, לשמור עלייך ולהנחות אותך בכל דרכייך. חבל שאינני
יכולה להאמין בכך. הייתי רוצה להאמין שתוכלי להביט בעננים ולדמיין שאת רואה אותי
שם, כמו שעשיתי כשהייתי ילדה, וחיפשתי בשרטוטי העננים את דמות סבתי האהובה שהלכה לעולמה.
אני משערת שאת יושבת עכשיו ליד שולחן האוכל הגדול והחום,
המקרין אלייך משחר ילדותך שלווה וביטחון, וקוראת את מכתבי. בוודאי תחזרי ותקראי בו
פעמים רבות, ואני מקווה שהוא ינחם אותך בשעות קשות.
אני יודעת שילדותך תהיה מאושרת. לילי ויוסף ידאגו לכך, וגם
אביך יעשה זאת לאחר שיתאושש. אין לי ספק שהם
יעניקו לך המון אהבה וחום. הנה, את רואה, ילדתי? לא נטשתי אותך. הפקדתי
אותך בידיים טובות של אנשים נפלאים.
אנ רוצה לספר לך על אהבתי הנואשת לאבא. אני רוצה לספר על הגל העצום
שאחז בי כשראיתי אותו לראשונה ועל קנאתי האיומה בלילי. חטא כבד ונורא חטאתי לה.
אין לי כפרה, אבל אני רוצה שתביני שכוח גדול ממני אחז בי, ולא יכולתי לו. ניסיתי
להילחם בו ולא הצלחתי. רציתי בך בכל מאודי, נועה. חלמתי עלייך בלילות ארוכים של
בדידות, וידעתי שלא אוכל להרות לאיש אחר. אני מקווה שלילי כבר סלחה לי, ושגם את
תביני ותסלחי לי. אני מקווה בכל לבי שסליחתה של לילי אמיתית וכנה, כי אינני רוצה
שתעביר את ימיה בשנאה ובמרירות. אלה רק מחלישים את האדם ומשחיתים את הטוב שבו.
אהבתי את גיורא מהיום הראשון שראיתי אותו ועד יום מותי. אהבה
משכרת ומקוללת שאין מוצא ממנה אהבתי את אבא שלך, וקנאתי בלילי לא ידעה גבולות.
קינאתי בה בשל ילדיה, בשל נגינתה, ובשל הזכות שלה לעשות למען גיורא דברים פעוטים
ולהיות שלו בכל עת. קנאה עזה כמוות קינאתי בה ולא יכולתי להיגמל מקנאתי, ממרירותי
ומשנאתי. אינני יודעת אם הרביתי לחטוא בימי הקצרים, אבל חטאי זה גדול מכל החטאים,
וכבר נענשתי עליו כשבאה עלי המחלה הנוראה הזאת שאין מחלימים ממנה. שמרי על גיורא
ועל לילי, נועה, שמרי עליהם לעת זקנתם, למעני ולמענך."
שלך
בכל האהבה שיש בעולם
אמא
והיה שם עוד מכתב
אחד, המכתב של לילי.
"שלום לך נועה'לה, ילדה אהובה
שלי.
אני רוצה להסביר לך שכנראה גם אני אשמה במה שקרה אז, ולא רק
אביך ויעל, כי כשזוג נכשל בחייו המשותפים שני האנשים אשמים, וכמו שבריקוד של זוגות
צריכים שני שותפים, ככה זה גם בנישואים וגם בגירושים. כן, נועה'לה,
גם אני אשמה. תמיד ראיתי באבא שלך את המדריך החזק, היפה והנערץ מהתנועה, ולכן הוא
אף פעם לא היה יכול לבכות לידי או לגלות לפני סימנים אחרים של חולשה. הייתי תלויה
בו, וסירבתי לראות בו איש פשוט של בשר ודם. אבל אצל אמא שלך הוא היה יכול להיות לא
רק דוקטור ברנדשטטר הנערץ, אלא גם איש חלש שיש לו
חסרונות, חולשות ורגעים קשים. אני תמיד הרגשתי על ידו כמו האישה הקטנה שיש צורך
להגן ולסוכך עליה, ואולי גם גיורא נהנה בהתחלה להיות האיש החכם, הטוב, הנדיב,
הגדול והחזק, אבל אחר-כך הוא הרגיש שהוא צריך חברה שתעזור לו, ולא ילדה קטנה
שנתלית בו. מעולם לא דיברנו על זה, אבל ככה אני חושבת עכשיו, אחרי שאני חיה כבר הרבה
שנים עם יוסף, עוזרת לו ונעזרת על ידו. כנראה שכבר לעולם לא אגמל מההרגשה שאני
ילדה קטנה על יד גיורא, כי אפילו עכשיו, כשאני אוהבת אותו כמו שאוהבים אח ולא כמו
שאוהבים בעל, אני עדיין אוהבת אותו כאילו הוא דווקא האח הגדול שלי ולא אחי הקטן.
את בטח לא מבינה מה בדיוק אני מתכוונת להגיד, אבל כשתגדלי תביני יותר טוב את
כוונתי.
אני רוצה שתדעי שאבא שלך היה תמיד נאמן לי עד שהתאהב ביעל,
והוא באמת איש טהור ונאמן וישר מאוד. הוא מימיו לא נגע קודם באישה אחרת, אבל הוא
אהב גם אותי וגם את יעל, וזה היה גיהינום בשבילו. ועכשיו לא כדאי ואי אפשר לשפוט
אותו, את אמא או אותי. כל אחד מאתנו סבל וכאב מאוד, כפי שאת בוודאי יודעת, ועכשיו
כבר חלף הכל. הזמן עשה את שלו וריפא את רוב הפצעים,
ואני חושבת שיש לנו משפחה די טובה. נכון?
באהבה
רבה
לילי
שעה ארוכה ישבתי שם עם שני המכתבים האלה, ואחר-כך הלכתי לדירה
שלנו. והתקלחתי, והסתרקתי, וזרקתי למכונת הכביסה את הפיז'מה, שלא פשטתי כבר המון
ימים. ולבשתי את מכנסי הג'ינס הקרועים שגברת צוקרמן לא מרשה לנו ללבוש בבית הספר,
כי הם גזורים בכוונה בברכיים, ונעלתי את נעלי הספורט שקשקשתי עליהן בטושים. ופתאום
הייתי נורא רעבה ואכלתי אוכל אמיתי. אכלתי לחם!
טוב, אדון יומן, זה מספיק להיום. כתבתי כל כך הרבה שממש כואבת
לי היד. יש לי עוד כמה דברים לספר לך אבל זה יכול בהחלט לחכות למחר או לשבוע הבא.
31.12.1996
שלום יומן.
היום אספר לך מה עשיתי
אחרי שקראתי את שני המכתבים וסיימתי את השביתה.
אז ככה. בהתחלה טלפנתי לאבא שלי, אבל הוא היה כמו תמיד בחדר
ניתוח. ביקשתי מהאחות שתמסור לו שמצאתי את מה שחיפשתי, ואני מרגישה בסדר גמור. אני
הולכת לבית-הספר, ואגש ואגיד את זה גם לנורה שנמצאת בטח כמו תמיד בחדר היועצות.
אחר-כך טלפנתי לבית-החולים הפסיכיאטרי, וביקשתי מאוד בנימוס מהמרכזנית שתיתן לי
לדבר בבקשה עם הגנן יוסף, כי היא תמיד מנסה להגיד שהיא לא יכולה ללכת עד קצה הגן
כדי לקרוא לו. אבל אמרתי לה שמדברים מביתו של דוקטור רשף-ברנדשטטר,
כי זה תמיד עוזר כשאומרים ככה, והיא רצה לגן וקראה לו. גם ליוסף אמרתי שמצאתי את
המכתב, ואני עכשיו בסדר, ועוד מעט אלך לבית הספר. והוא כל הזמן אמר: "אני
נורא שמח, ילדה, אני נורא-נורא שמח. באמת, נורא-נורא שמח..." והקול שלו רעד כזה... ופתאום רציתי מאוד לראות את החיוך
שלו, שפושט מהר-מהר-מהר בבת אחת על כל הפנים השזופות והמקומטות שלו, שהן בכלל לא מכוערות כמו שאמא של דורון אמרה. אמרתי
שאעבור דרך בית-החולים ואראה אותו לפני שאלך לבית-הספר, והוא שמח ואמר שזה יהיה
מאוד נחמד אם אבוא אליו, ואנחנו נוכל לקשקש ולפטפט לנו קצת כמו שעשינו פעם.
כשבאתי אליו הוא חייך את החיוך הגדול שלו, ואחר-כך לחץ לי את
היד, וליטף את המצח והשערות, ופתאום ראיתי שהעיניים שלו נעשו לחות, והלחי והסנטר
המרובע רטטו, אז מהר הפניתי ממנו את הראש, ועשיתי את עצמי כאילו שאני שותלת כמה
שתילים כדי לא להביא אותו במבוכה.
אחר-כך, כשכבר הייתי על-יד השער, נזכרתי פתאום שהוא חולה עם
הלב שלו, והתפללתי במחשבות שלי שהניתוח-לב שלו יהיה בסדר, כי אני לא אוכל לסבול אם
הוא חס וחלילה ימות לי פתאום. חזרתי לגן וחיבקתי אותו חזק-חזק-חזק כמו בימים
שהייתי תינוקת, וליטפתי לו את הלחי הלחה שלו, וחשבתי שאולי כל העניינים שלי פחות חשובים
ממה שחשבתי.
אחרי שנפרדתי מיוסף
הלכתי לפגוש את לילי על הדיונה. בחוץ היה יום מעונן ומחניק של קיץ, ולילי
ישבה על הדיונה הגדולה והביטה בים הסוער, שגליו נשאו פלוגות של קצף לבן אל החוף.
ישבתי על החול הרך והחמים, והיא שאלה אם הכל בסדר, ואם
יש לי שאלות מיוחדות לשאול אותה.
שמתי את היד על הכתף שלה, ואמרתי שהכל
בסדר אתי. אחר-כך שתקנו והסתכלנו קצת על הים, שהוא בעצם אף פעם לא ממש כחול כמו
שחושבים, ופטפטנו לנו ככה סתם. לילי אמרה שמחר יום ששי, והיא תזמין את כולם לארוחת
ערב, ואולי תבשל אוכל סיני שאבא שלי נורא אוהב, אפילו שזה המון עבודה לחתוך את
הבשר והירקות לחתיכות קטנות ומדויקות כמו שהוא רוצה. היא אמנם אמרה אתמול לאבא
דברים קשים, אבל תתנצל ותבקש סליחה, כי ככה זה במשפחה. לפעמים מתפרצים וצועקים
ואומרים דברים קשים שאחר כך מתחרטים עליהם. אבל זה בכלל לא חשוב, כי אם אוהבים, אחר-כך משלימים, והכל
בא על מקומו בשלום. אמרתי לה שלא תדאג, כי
כשאחזור מבית-הספר אעזור לה לחתוך את הירקות, אבל אני לא יכולה לחתוך את הבשר, כי
זה מגעיל אותי, ולילי אמרה שהיא תחתוך את הבשר ולא אצטרך לגעת בו, אבל זה יהיה
יופי אם אחתוך בשבילה את הירקות, ונוכל בינתיים לפטפט קצת, כי כבר לא פטפטנו הרבה ימים.
אחר-כך לקחתי את התיק והלכתי לבית-הספר. הצצתי
לחדר היועצות, אמרתי לנורה שלום, והיא שמחה שבאתי וחיבקה אותי חזק, כי היא תמיד
מחבקת בלי חשבון, ואחר-כך הלכתי לכיתה.
בהפסקה ראיתי את דורון
ליד השער. הוא היה מוקף בהמון בנות, כרגיל, וראיתי שהוא נהיה עוד יותר יפה אפילו,
אבל פתאום שמתי לב שיש לו פנים של תינוק,
ונדמה לי שאני כבר לא שפוטה עליו כמו פעם, לפני שחליתי. אחר-כך חשבתי שאולי אני
מרגישה ככה מפני שהוא לא בראש שלי עכשיו, והאהבה
תחזור אלי כשהכל ייגמר.
"שלום, נועה, איפה היית כל הימים האלה?" שאל אותי.
"הייתי חולה," אמרתי. תכף ראיתי שהאמא שלו לא סיפרה
לו מה קרה בסופרמרקט, ואולי זה דווקא טוב
ככה.
"ברצינות, נועה, מה הקטע שלך?" הוא שאל.
"הייתי נורא חולה."
"ועכשיו? עכשיו
את בריאה?"
"אני לא יודעת, דורון, אני באמת לא יודעת, אבל אני מקווה
שעכשיו אני בריאה."
אחרי הצהריים, כשעזרתי ללילי לחתוך את הירקות, וסתם ככה קשקשנו
על כל מיני דברים, היא פתאום הפסיקה לעבוד, והסתכלה בי, וליטפה לי את היד וחייכה.
אחר-כך היא חיבקה אותי פתאום, ונישקה המון פעמים על המצח ועל הלחיים, ואמרה
בהתרגשות ובעיניים נוצצות:
"נועה'לה, ילדה קטנה שלי, את
יודעת מה נעשה? ביום ראשון תבואי אלי
לשיעור, ונתחיל לנגן את האפסיונטה!"
סוף או
התחלה?
סגרתי את היומן
והמשכתי להביט לפנים על הסנטרל פארק המתרוקן ממעט מבקריו. התעלמתי מהרוח העוקצת
בבשרי, וחשבתי על חמישיית הפסנתר שלי. מחר תסתיים החופשה, והחיים יחזרו למסלול של
שגרה. שוב אחלק את זמני בין חזרות של החמישייה, אימוני פסנתר, קונצרטים, תחרויות
והרצאות. אני שמחה שהסתיימה החופשה, כי בימי הלימודים, כשאני עסוקה, נחלשים
הבדידות והגעגועים.
עכשיו, כשסיימתי
להתעמק בעבר, פתוחה הדרך למחשבות על העתיד. האם אני רוצה להיות פסנתרנית מפורסמת
בכל מחיר? היומן לימד אותי שבמשפחה שלנו חוויית ההורות היא הדבר העיקרי. לילי
ונורה אמרו פעם, כששוחחנו שיחת נשים על כוס קפה, שהאימהות הייתה החוויה המשמעותית
ביותר בחייהן, אבל איך אוכל להיות פסנתרנית מפורסמת ואם? איך אוכל לעמוד בפרידות
ממושכות מילדי? לילי נוהגת לומר שאין גבול להישגים. אולי אין גבול, אבל יש להם
מחיר כבד שאינני בטוחה שאני רוצה לשלם. ואולי אסתפק בכך שאהיה חלק מחמישיית פסנתר
טובה? אינני רוצה להידחק, להילחם, להתחרות, להתמרפק
ולרמוס גוויות כדי לנגן עם התזמורת המעולות בעולם.
ואולי דווקא כן?
למה אני משקרת לעצמי? הרי אני אוהבת את מחיאות הכפיים, את ההדרנים ואת הכרת הטובה
והכרת התודה של קהל המאזינים. לרגע אחד אני נאהבת בלא גבול, וכולם מריעים לי
ומעריכים את נגינתי. והרי יוסף טוען תמיד שהצימאון להערכה אינו נופל מהצימאון
לאהבה! אני רוצה לנגן עם התזמורות של ניו יורק, ברלין, וינה וכמובן – עם
הפילהרמונית שלנו! אני רוצה להופיע בקרנג'י הול,
ב"בקתה ביער" בברלין, בפסטיבל מוצרט בזלצבורג ובמקומות נחשבים אחרים.
לפעמים אני חושבת
שלילי רוצה להגשים דרכי את חלומותיה שנכזבו, ולכן היא דוחפת אותי להישגים חדשים,
פעם, כשניסתה לרשום אותי לתחרות הפסנתר על שם רובינשטין
בלי לשאול רשות, הרמתי שלא כמנהגי את קולי עליה, ואמרתי בכעס שאינני צריכה להגשים
את חלומותיה! יש לי חיים משלי, ואינני חייבת להיות עבד כנעני לפסנתר! יש עוד דברים
חשובים ונעימים בחיים ולא רק אימוני פסנתר מפרכים!
לילי הסמיקה ואמרה
שאין לה כוונות לחיות דרכי ניצחונות ומאוויים שלא הצליחה להגשימם, והיא מבקשת
סליחה ומתנצלת. כמובן שמיהרתי להתחרט, וכרגיל השלמנו בשיעור הפסנתר הבא.
כשאמרתי ללילי
שאינני רוצה להיות עבד לפסנתר היא חייכה חיוך עגום ומלגלג, וידעתי שאיננה מאמינה
לי, כי גם היא, שלפני חודשים אחדים מלאו לה שישים ושש, עדיין נאבקת בכיבוש הטכניקה
המסובכת של קטעים חדשים, ומופיעה ברחבי העולם עם חמישיית הפסנתר שלה. "את כבר עבד לפסנתר כמוני, נועה'לה," אמרה וחייכה חיוך עגום, ואני זכרתי את הימים
המפרכים, כשניסיתי לכבוש את הקונצרט לפסנתר ליד שמאל של רוול או את הקונצרט השלישי
לפסנתר של רחמנינוב. לא ראיתי אז את אור השמש במשך ימים רבים, וכל זה בשביל מה?!
כדי לשמוע את מחיאות הכפיים?!
ואולי אני פשוט
מתחרה כנגד עצמי כמו אבא שלי? אולי אני צריכה להנמיך את הציפיות? אומרים שמי
שממריא לעוף, נפגע קשה כשהוא נופל, ואני מפחדת, אינני רוצה לשבור את כנפי. אבל
אינני רוצה לוותר בלא מאבק. אני צריכה לפחות לנסות...
מרחוק מתקרבת אלי
דמות גבוהה, גמלונית, נושאת צ'לו בידה. "ידעתי שאפגוש אותך כאן, במקומך
הקבוע," מחייך סטיב. הוא מניח
בזהירות את הצ'לו היקר על הספסל ומתיישב לידי. "כולם מחפשים בניו-יורק את
העיר, ורק את מחפשת בה מראות של טבע," הוא מלגלג ברוח טובה, וידיו הגדולות
חובקות את כתפי, עיניו מחפשות את עיני, ונוכחותו משקיטה לרגע את התלבטויותי והיסוסי.
"אמא ואבא
מוסרים לך דרישת שלום. הם מקווים לראותך שוב."
"אתה מתכוון
לומר שעברתי את הבחינה?" אני מלגלגת.
"בוודאי! עברת
אותה בציונים גבוהים מאוד." אצבעותיו
הארוכות מלטפות את לחיי, והוא מציץ לתוך עיני במבט חוקר. "אני מצטער שהבכתי
אותך בארוחה ההיא. פחדתי והייתי קצת שיכור."
"פחדת? למה
פחדת?"
"הרגשתי שגם הורי וגם אני עומדים למבחן."
אנחנו שותקים מעט,
וסטיב שואל: "איך הייתה החופשה שלך?"
"הייתי עסוקה כל הזמן."
"באמת? מה
עשית? ניגנת?"
"חשבתי. כל הזמן חשבתי. הייתי עסוקה במחשבות."
הוא מסתכל בי ופניו
מתקדרות בארשת מוטרדת. חששותיו ניבטים מעיניו המתחננות אלי שלא אעזוב אותו. לבסוף
הוא מעז לשאול בהיסוס: "ומה החלטת?"
"החלטתי לא
להחליט עדיין," אני עונה, ופניו המתוחים מתרפים באחת כשחיוך טוב, בוגר
ומתון פושט על פניו, ומשקיט לרגע באורח
פלא את סערותי.
אולי רק אהבה רוגעת
ושלווה היא אהבה אמיתית? כמו שאמר ארנסט לאלזה לפני שנים רבות, כשהשווה את אהבתם
לנחל שקט הזורם לאטו בין עצים חסונים? האם אני רוצה באהבה כזאת? אולי כן ואולי
לא. אני לא חייבת להחליט על כך עכשיו.
.
רות
ריכטר
ינואר
2009