שלום חברים

 הפעם אני מביאה סיפור בטעם ארכיאולוגי, ובסופו, כרגיל,  "המדע שמאחוריה האגדה". הוספתי גם פעילות לילדים. הסיפור נכלל בספרי "הלב והאבן - ירושלים לדורותיה", שכתבתי עם ידידתי ההיסטוריונית לאה סגל. הספר יצא אור בשנת 1996 בהוצאת כרטא ירושלים.

 תיהנו.

לתגובות כתבו לאתר או אליי: [email protected]

 

גלגוליה של אבן ירושלמית

אינני יודע להסביר לעצמי מדוע החלטתי להסתיר מאבנר, הארכיאולוג המפקח על החפירות, את האבן הזאת, שחשפתי לפני שלושה ימים מבעד לשכבה עבה של אשפה ואדמת סחף. מזה שנים אחדות, בחופש הגדול, אני מסייע לאבנר בחפירותיו, ומעולם לא העלמתי ממנו דבר. פעם מצאתי מטבעות עתיקים יקרי ערך, ופעם אף מצאתי כלי זהב קטן בעל פיה צרה, ששימש כנראה להחזקת בושם האפרסמון היקר, ואף על פי כן לא חמדתי את המטבעות או את הכלי, ולא עלה בדעתי להסתירם מאבנר. ואילו אבן גיר גדולה ופשוטה זו, שאין לה ערך כספי, ובקושי גררתי אותה אתמול והחבאתי אותה בין השיחים, קוראת לי מדי פעם לשלוח אליה בסתר את ידיי, למחות אל האבק שעליה, ללטף אותה ולנסות לפענח את הכתובות המשונות החרוטות באחת מפינותיה.

מדובר באבן גיר קשה שסימני סיתות ישנים ניכרים על פניה, ועל אחת מפינותיה מצאתי כתובת בת ארבע שורות. השורה הראשונה נכתבה באותיות עבריות עתיקות, שהיו נהוגות בארץ ישראל בימי בית ראשון, השורה השנייה נכתבה בכתב אשורי, שהיה נהוג בארץ בימי בית שני. השורה השלישית נכתבה ביוונית, והאחרונה, התחתונה ביותר, נכתבה בכתב ערבי עתיק. ידעתי שכתובות כאלה הן חלומו הנסתר של כל ארכיאולוג, ושוב נקפני מצפוני בשעה שנחבאתי בין השיחים, מיששתי את הכתובות וניסיתי לפענח את הכתוב בהן.

בראש האבן ניכרו שרידי המסד של עמוד עגול. אולי הייתה האבן אחת מן האבנים של העמודים שפיארו את בית המקדש? ואולי רק נדמה לי? עלי לשאול את אבנר...

אבל איך אשאל את אבנר, ואני לא סיפרתי לו שהחבאתי ממנו את האבן הזאת?! והרי הוא תמיד נותן בי אמון, ואף פקד עלי לפקח על חבריי החופרים אתנו. איך אשא אליו את עיניי עתה, שלושה ימים לאחר שהאבן הזאת נמצאת ברשותי, ואני לא סיפרתי לו עליה דבר?

ביום הרביעי חשתי שלא אוכל עוד להסתיר מאבנר את מעשיי. בבוקר, עוד לפני שנאספו רוב החופרים, ביקשתי ממנו לסור עמי הצדה, כי עלי להראות לו דבר חשוב.

"אבנר," אמרתי ולא הוספתי דבר. חשתי כאילו דבקה לשוני לחכי.

"מה קרה, יונתן?" שאל אבנר ושלח אלי את חיוכו הטוב.

 "אני... אני... אני עשיתי דבר נורא! גנבתי!"

"גנבת? אתה גנבת?! אינני מאמין לך, יונתן!"

 "כן... כן... גנבתי אבן..."

"אבן יקרה? או  תכשיט שמצאת בחפירות?"

 "לא. אבנר, גנבתי סתם אבן. אבן גדולה."

"אבל יונתן, הרי כבר שנים אחדות אתה  עוזר לי לחפור, ומעולם לא גנבת!"

"כן. אבל לפני שלושה ימים, כשחשפתי את האבן הזאת, לא יכולתי לעמוד בפניה. אתה מבין, אבנר, היא מלאה בכתובות."

אבנר הסתכל בי במבט חודר, ובפעם הראשונה מיום היכרותנו היה דומה לאחד מהפרופסורים חמורי הסבר המלמדים באוניברסיטה ולא לאבנר, חברי המבוגר משכבר הימים.

"הראה לי את האבן הזאת," אמר בקול חמור, והביט בי בחשד.

פסעתי אל בין השיחים, והסרתי מן האבן שלי את יריעת הבד שעטפה אותה.

אבנר בחן את האבן בעיון, ואחר כך פרץ בצחוק רם.

"יונתן, אתה כבר באמת נגוע בשיגעון הארכיאולוגיה! הרי עמדת בפני כלי כסף ומטבעות זהב, ולא חמדת אותם, ודווקא אבן אפורה ומחוספסת זו משכה את לבך?! אמור לי. איך הצלחת לגרור אותה. הרי היא כבדה מאוד."

אתם מבינים? הוא לא כעס עלי בכלל! פניו נהרו כשראה את הכתובות החרוטות באבן, והוא שרק בהתפעלות. אחר כך מישש בהתרגשות את האבן, וגחן כדי לקרוא את הכתובות מקרוב.

"האבן הזאת נהדרת!" אמר אבנר, וטפח קלות על שכמי. "אתה רואה את העיגול הזה פה למעלה? ייתכן ששימש באחד העמודים שתמכו בסטיו של בית המקדש."

"מה זה סטיו?" שאלתי.

"סטיו הוא רחבת עמודים מקורה. הסטיו הוסיף הוד והדר לבית המקדש, ועמודיו תמכו בתקרה הגבוהה. בימי הורדוס מנה הסטיו הסמוך לקיר הדרומי של בית המקדש מאה שישים ושניים עמודים."

"ומדוע אתה חושב שאבן זו הייתה שייכת לבית המקדש?" שאלתי.

"אינני יכול לקבוע זאת עכשיו בוודאות. אני יכול רק להעלות השערות. נדבכי האבן שימשו בימי קדם כחומר בניין יקר, לכן כשחרב בניין שימשו אבניו להקמת מבנים אחרים."

"האם תוכל לנסות ולשחזר את גלגוליה של האבן הזאת?" שאלתי וידיי מיששו את הכתובות.

"אינני יודע, יונתן. אני צריך תחילה לבדוק בשיטות מעבדתיות ולקבוע את גילה של האבן. לפני שערכתי בדיקות אלה אני יכול רק לשער אך לא לקבוע בוודאות."

טוב. אני כבר יודע שיש מעט מאוד וודאות בארכיאולוגיה.

"נניח שאבן זו שימשה אמנם לבניין אחד העמודים שבבית המקדש הראשון. מה עלה בגורלה של האבן מאז ועד היום?"

"ייתכן שהיא נותרה בין הריסות המקדש כשבעים שנה, עד שבאו עולי בבל בראשותם של עזרא ונחמיה, והשתמשו בה לבניין בית שני."

"ואחר כך? אחרי חורבן הבית השני?"

"אבני המקדש וחורבותיו היו מקודשות, ולכן לא השתמשו בהם הרומאים להקמת מבנים אחרים. הסכם לא כתוב היה בין המלכים הרומאים והביזנטים ובין היהודים, שאין משתמשים באבניו המקודשות של בית המקדש לבנייה חדשה. וכך הייתה האבן מונחת בין ההריסות כחמש מאות שנה, כנראה עד למאה השישית לספירה, לפני כאלף וארבע מאות שנה."

אבנר שב וליטף את האבן, ומחשבותיו חרצו חריצים במצחו. לרגע חשבתי ששכח אותי, והשתדלתי לא להפריע לו בשאלותיי. אבל הוא שב ונשא עיניו אלי בחיוך.

"אתה בוודאי רוצה שנוסיף לנחש. נכון, יונתן?"

"כן."

 "ובכן, במאה השישית מלך בירושלים הקיסר הביזנטיני יוסטיניאנוס. הוא הרבה לבנות בירושלים, אבל גולת הכותרת של כל בנייניו הייתה כנסיה נוצרית שנקראה "כנסיית הניאה". כלומר, "הכנסייה החדשה". כנסייה זו, שנמנתה על הכנסיות הגדולות בעולם, הכילה עמודי אבן רבים,  והם תמכו בתקרתה הגבוהה ובאולמותיה רחבי הידיים. כדי לבנותם חיפשו הבנאים מקור זול וקרוב לאבנים מסותתות. הם הפרו את ההסכם הלא כתוב, שהחזיק מעמד כשש מאות שנה. והשתמשו באבני הסטיו מימי בית שני כדי לבנות את עמודי הסטיו של  כנסיית הניאה. ליד הכנסייה הוקמו מנזר, אכסניה ובית חולים, ונחפרו כמה עשרות בורות מים כדי לספק את צרכיהם של שוכני המנזר ושל הצליינים שהתגוררו באכסניה. כנסיית הניאה התקיימה רק כשבעים שנה, ואחר כך נהרסה בידי היהודים תושבי הארץ ובידי הפרסים, שכבשו את הארץ מידי הביזנטים, ושלטו בה ארבע עשרה שנה."

"ומאז מונחת אבן זו כאן ללא שימוש?" שאלתי.

 "לא, יונתן. לא ייתכן שאבן גדולה ומסותתת כזאת תישאר ללא שימוש. אבניה של הניאה שימשו כנראה לבניין בתי הממשל של השליטים לבית אומיה, שהקימו את מרכזם על הר הבית, לא רחוק מהמקום בו עמד הכותל הדרומי של בית המקדש."

"מי הם ח'ליפי בית אומיה?"

"ח'ליפי בית אומיה שלטו בירושלים במאה השמינית לספירה, לפני כאלף ומאתיים שנה. הם היו ערבים מוסלמים, והקימו בו את מסגד אל אקצא ואת כיפת הסלע. קריית הממשל שלהם הכילה שישה בנייני ענק, שאחדים  מכותליהם נשענו על קירות החומה של הר הבית. המבנים הוקמו סביב חצר פנימית גדולה, והצטיינו בציורי קיר מרהיבים. כלי חרס ומטבעות עתיקים שנמצאו במקום העידו על תרבותם הגבוהה של ח'ליפי בית אומיה."

"ומה עלה בגורל קריית הממשל של ח'ליפי בית אומיה?"

"גם היא נחרבה, ואבניה שימשו, כנראה, כאבני שריפה להפקת סיד. מצאנו כבשני סיד רבים במקום שבו עמדה קריית הממשל."

 " ואבן זו ניצלה מן השריפה?"

"כנראה. אל תשכח שאנחנו רק מעלים השערות."

"ומה עלה בגורלה של אבן זו לאחר שחרבה קריית הממשל?"

,ייתכן ששימשה לבניין הכנסייה על שם מרים הקדושה או אחת הכנסיות האחרות שבנו הצלבנים במאה השתים עשרה. צליינים רבים ביקרו אז בארץ, והצלבנים בנו למענם כנסיות רבות."

"ומה עלה בגורלה של כנסייה זו? האם גם היא חרבה?"

אבנר צחק. "אני רואה, יונתן, שכבר הבנת את התהליך ההיסטורי. מבנה בא ומבנה הולך, וירושלים לעולם עומדת. אבל בוא נפסיק עכשיו, כי הנה הגיעו שאר החופרים, ואנחנו צריכים להתחיל בעבודה."

 "רק רגע, אבנר." לא ויתרתי. "מי הרס את הכנסייה ולאן התגלגלה האבן אחר כך?"

"הכנסייה נהרסה על ידי המוסלמים שחזרו לשלוט בעיר, ואבניה שימשו לבניית בתי מגורים, אורוות ומבני ציבור. אין על האבן רמזים מתקופה זו, ולכן אנחנו לא יכולים אפילו להמשיך לנחש. ועכשיו, יונתן, אעזור לך להחזיר את האבן למקום שבו נמצאה לראשונה. כי עלינו להמשיך לחפור, ואולי נמצא בחפירות רמזים חדשים לגלגוליה של האבן שלנו."

חזרנו את החופרים. שם, ליד החפירה העמוקה, כבר נערמו ערמות חדשות של עפר טרי שהוצא זה עתה מבטן האדמה, ושוב נחשפו מבנים עתיקים ונשלפו כלים שנוצרו לפני אלפי שנים. כרגיל, נשמעו גם היום קריאות התפעלות ושמחה כשהתגלו כד נדיר ביופיו או כתובת ישנה, כי אנחנו, החופרים, יוצאים כל יום להרפתקה חדשה בשבילי הזמן.

 

המדע שמאחורי האגדה: כנסיית הניאה

אנחנו מתמקדים עתה בתקופה הביזנטית, לפני כאלף ושלוש מאות שנים, ומנסים לאתר את מקומה המדויק של כנסיית הניאה, אחת הכנסיות המפוארות של התקופה. "ניאה" ביוונית פירושו "החדשה". הכנסייה נקראת גם בשם "הכנסייה של  יולדת האל".

הקיסר יוסטיניאנוס יזם את הקמת הכנסייה. תיאור מפורט של הכנסייה נמצא בכתביו של ההיסטוריון פרוקופיוס מקיסריה. הוא מספר שהבנאים התקשו למצוא מקור לאבנים עבור עמודי הענק שיתמכו בקירות הכנסייה, כי היא הוקמה במקום מרוחק, הייתה מוקפת הרים גבוהים, והבנאים התקשו להביא ממרחק אבנים לבנייתה.

והנה "התרחש נס", כביכול, והאלוהים גילה לבונים מקום חציבה נסתר, שהקל על סיום הבנייה...

מדוע היה פרוקופיוס חייב לספר על "הגילוי" הפלאי של האבנים הנסתרות? ידוע שהשלטון הביזנטי נמנע מפגיעה בהר הבית, ולכן לא השתמשו הביזנטים להקמת בתיהם באבני ההריסות של בית המקדש. אבל בנאי הקיסר לא יכלו לעמוד בפיתוי. הם לקחו את שרידי העמודים שנותרו בהר הבית, והשתמשו בהם לבניין הכנסייה.

 פרוקופיוס, שהיה דוברו של המלך, חיבר את הסיפור הדמיוני כדי להסוות את מעשי השוד וההרס של אבני בית המקדש, ותלה את מקור האבנים בנס,

מקומה המדויק של הכנסייה היה מוטל בספק, והארכיאולוגים הסתייעו במפת מידבא כדי לאתר אותו. הם התבוננו היטב בפסיפס הססגוני, וראו שהכנסייה גובלת בקארדו הראשי. בשנת 1975 חפר הארכיאולוגי אביגד ברובע היהודי, ומצא בה שרידי אולמות גבוהים, מקומרים ומטויחים. שניים מהאולמות נשארו בשלמותם. הארכיאולוגים שיערו שאולמות אלה היו בריכות לאגירת מים, ושימשו את אחד האגפים של כנסיית הניאה.

במהלך החפירות התגלתה על אחד הקירות כתובת, וזה תרגומה:

"גם את המפעל הזה נידב קיסרנו פלביוס יוסטיניאנוס בהשגחתו של קונסטנטינוס אב המנזר..."

ידוע שקונסטנטינוס היה אב המנזר שליד כנסיית הניאה, ויוסטיניאנוס היה בונה הכנסייה. לכן רואים ארכיאולוגים בכתובת זו עדות למקומה של כנסיית הניאה. המקום המשוער נמצא מתחת לרובע היהודי של ימינו. כך מאמת הגילוי הארכיאולוגי את המתואר במפת מידבא.

 

פעילות לילדים: רפאות כלים

פעילות זו מתמקדת בקשיים שהארכיאולוגים נתקלים בהם בבואם לשקם, לשחזר ולתארך ממצאים ארכיאולוגיים. כידוע, רוב כלי החרס הנמצאים בחפירות אינם נמצאים בשלמותם אלא בצורה של שברים שונים מתקופות שונות, והחוקר צריך להדביקם ולשחזר את צורתם המקורית. בפעילות זו נשחזר את פעולתו של רפא הכלים, ונכיר אחדים מהקשיים העומדים לפניו.

 

כלים וחומרים

 2-3 כלי חרס קטנים או כלי אחד בינוני. (בגובה של כ-10 ס"מ).

דבק מגע

 פטיש

שקיות פלסטיק קטנות

קערית קטנה

 

מהלך הפעילות

מכניסים כל כלי חרס לשקית ומכים בה בעדינות בעזרת פטיש כדי שהכלי יישבר ל4-5 חתיכות.  מערבבים את כל השברים של כל הכלים בקערית קטנה. אחר כך מנסים להתאים את השברים זה לזה, להדביקם וליצור מהם שוב את כלי החרס בשלמותם.

ילדים קטנים יסתפקו בשברי כד חרס אחד.

לתגובות אנא כתבו לאתר או אליי: [email protected]