18.9.08 שלום ידידיי
ראש השנה מתקרב ובא,
ועמו חשבון הנפש. לכן חשבתי שכדאי לכבוד השנה החדשה לבחון שוב כמה מן הערכים שלנו.
לפניכם סיפור שחיברתי לתלמידיי כדי לנסות ולהסביר להם מהו הנזק הנגרם מראייה
סטריאוטיפית ומגזענות. לדאבוני אין מרבים לעסוק בשאלות חשובות אלה במערכת החינוך,
אף על פי שאנחנו מדינה הקולטת מהגרים מארצות שונות, ויש להתחיל בחינוך כנגד ראייה
סטריאוטיפית כבר בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי. חינוך כזה גם יפחית את האלימות בחברה.
אני חושבת שכדאי שגם נכדיכם יקראו את הסיפור התמים הזה, ואולי
כדאי שתשוחחו אתם על המסר המובא בו.
הסיפור פורסם באסופה "הזכות לכבוד והחובה לכבד",
שיצאה לאור בהוצאת "אח" ומכללת גורדון לחינוך חיפה בשנת 1995.
תיהנו.
לתגובות אנא כתבו לאתר
או אליי: [email protected]
דעות קדומות
קוראים לי שחר, וכל החברים שלי מקנאים בי, כי ההורים שלי
אוהבים מאוד לטייל. אבל אני לא אוהב לטייל, כי תמיד אבא ואימא מתווכחים על המסלול
ועל תוואי הדרך, ואני ממש שונא את הוויכוחים שלהם! לעתים קרובות אני מתפלל בלבי
לאלוהים שיוריד גשם רב מהשמים, שהרוח תצלוף
בחוזקה, שהקור יחדור לעצמות, או שיבוא פתאום חמסין נורא, והטיול יתבטל.
היום שבו מתרחש סיפורנו היה יום אביב גשום של חול המועד פסח. הוריי התכוננו לצאת אתי
לטיול, ואני התפללתי בלבי לאלוהים, וביקשתי ממנו שהגשם יימשך עוד ועוד. אבל תפילתי
לא נענתה, ושמש טובה של בוקר יצאה מבין העננים, מחתה את טיפות הגשם התלויות אגב
נצנוץ בוהק בשולי העלים, וחייכה אל העולם.
מהמטבח נשמע כבר קולו של אבא: "נו, שחר, קום כבר! אנחנו
נוסעים היום לנצרת כדי לשמוע קונצרט ולצפות בנוף הנשקף מהמרפסת של הכנסייה
הסלזיאנית! שמעתי שהקונצרט נפלא, ורואים משם נוף נהדר!"
"אני לא רוצה לנסוע לטייל!"
אמרתי בכעס. "אני רוצה להישאר בבית!"
"לא, שחר," אמר אבא. "אנחנו נוסעים כרגיל, ואני מבקש שתבוא
אתנו."
"אבל אני שונא כשאתם רבים בדרך!" נפלטה האמת מפי.
"רבים?! אנחנו רבים?!"
שאלה אמא.
"כן! אתם מתווכחים כל הזמן! אמא רוצה
שנשאל אנשים, ואתה, אבא, מתעקש למצוא את הדרך רק בעזרת מפה!"
"אנחנו לא רבים, שחר, אנחנו רק
מתווכחים," אמר אבא. "אבל הפעם אני מבטיח שאשאל את האנשים שבדרך איך
מגיעים לכנסייה. הפעם לא אתעקש."
יצאנו לדרך. גלשנו מביתנו שבמרומי הכרמל
לעמק זבולון, חלפנו על פני ישובים קטנים
שתושביהם עוד נמו את שנתם, וכעבור כשעה ראינו מרחוק את בתי האבן של העיר הערבית נצרת.
בוקר של יום חול שטף את הרחוב הראשי של
העיר. סוחרים הכריזו בקול רם על מרכולתם, מסעדות נפתחו בחריקת תריסים, ואנשים
מיהרו לעבודתם. תלמידים נשאו ילקוטים בידיהם ומיהרו לבתי הספר, ואני הבנתי שהיום
הזה, יום חול המועד פסח, אינו חגם. להם היה זה סתם יום רגיל של חול.
עזבנו את מרכז העיר וירדנו לדרך צדדית.
אבא עצר את המכונית ובחן את דרכו במפה. "הנה, הכנסייה נמצאת כאן, בקרבת מקום,
אבל המפה שלי לא מפורטת וקשה להתמצא בה," אמר.
"נשאל את האנשים והם יורו לנו את
הדרך," הציעה אמא.
"אבל את יודעת שאני שונא
לשאול!" רטן אבא.
"הבטחתם לי שלא תתווכחו!" אמרתי בכעס.
"כן, בן, אתה צודק," הסכים אבא.
"אבל איפה נמצא כאן, במקום השומם הזה, אדם שיראה לנו את הדרך?"
"הנה, שם, רחוק, הולכת אישה זקנה,
והיא תדריך אותנו," אמרה אמא.
אבא צחק. "האישה הזקנה והכפופה
הזאת?! עם הבגדים המסורתיים שלה?! הצחקתם אותי! כל אחד יכול לראות שהיא לא תוכל
לעזור לנו!"
הסתכלתי באישה. היא הלכה במרחק קצר
לפנינו. ראשה היה עטוף במטפחת גדולה, ושמלתה לא דמתה לשמלות
המודרניות של היום. היא נשענה על
מקל, וצעדה לאט בשולי הכביש.
"מדוע לא?!" אמרה אמא, ובקולה
ניכרו ניצנים ראשונים של כעס. פחדתי שהם
יתחילו לריב לי כמו בטיול הקודם, והתחלתי כבר לתכנן איך לפשר ביניהם.
"כי היא לא תדע להנחות אותנו! אני
בטוח שהיא לא יודעת אפילו שתי מלים בעברית!"
"ובכן," אמרה אמא. "אין
כאן אף אחד אחר! נצטרך בכל זאת לבקש את עזרתה של האישה הזאת."
אבא האט ועצר את המכונית ליד האישה באי-רצון.
"סליחה, גברתי, אולי את יודעת איפה
כאן הכנסייה הסלזיאנית?" שאל אבא.
האישה הביטה בנו במאור פנים. פניה היו
קמוטות מאוד, ובעיניה עמד חיוך.
"בוודאי!" ענתה. "הנה כאן,
בארנק, יש לי מפה מקומית. מיד אשרטט לכם
את הדרך על גבי המפה!" היא דיברה עברית רהוטה, ומיד שלפה את המפה מארנקה
הנחבא בשולי שמלתה, ופרשה אותה על חזית המכונית.
"הנה כאן, אדוני, נמצא בית החולים
האנגלי. אתה צריך לחלוף על פניו ולהמשיך במעלה ההר. לאחר שתיסע כמה עשרות מטרים,
תראה את הכנסייה הגדולה בצד הדרך."
"איך אוכל להודות לך, גברתי?"
שאל אבא.
"תוכל להסיע אותי עד בית החולים. כי
השעה מאוחרת, ואינני אוהבת לאחר לעבודה. אתם מבינים, המכונית שלי התקלקלה, ולכן
אני עולה היום ברגל."
"את עובדת בבית החולים?" שאלה
אמא, וצליל של הפתעה נשמע בקולה..
"כן, גברת, אני עובדת שם כבר ארבעים
שנה. אני רופאה. שמי דוקטור מחמוד."
אמא הביטה באבא בחיוך מנצח, ואבא פתח
לרווחה את דלת המכונית, והזמין את הרופאה להיכנס פנימה. אחרי שעה קלה ירדה הרופאה
בשערי בית החולים, ואנחנו המשכנו לנסוע בשתיקה. חיכיתי שאמא תתחיל להגיד לאבא שלי
"אמרתי לך!" וגם "ידעתי שככה יהיה!" והם יתחילו לריב לי פתאום.
אבל אמא רק חייכה ולא אמרה שום דבר, וגם אבא חייך חיוך נבוך ושתק.
הגענו לכנסייה, האזנו לקונצרט, ואחר כך צפינו בנוף המרהיב
שנשקף מהרחבה שליד הכנסייה. הרי נצרת עטרו לשדות העמק מצפון, ומולנו השתרע מרבד
משבצות של שדות מעובדים, שבקצותיו ראינו את הגלבוע הצופה בשדות כשומר נאמן.
בדרכנו חזרה, כשחלפנו
שוב במרכז נצרת, עצר אבי ליד חנות פרחים גדולה.
"האם אפשר לשלוח מכאן זר פרחים
לדוקטור מחמוד, הרופאה מבית החולים האנגלי?" שאל אבא.
"בוודאי!" אמר המוכר.
אבא ואמא קנו ממיטב הפרחים ושלחו לרופאה זר נאה, ואנו המשכנו
בדרכנו הביתה.
המדע שמאחורי הסיפור
(מתוך הספר "דמוקרטיה
וביקורת" מאת לאה
הוצאת מכון מופת 2006
הסטריאוטיפ הוא הכללה המבוססת
על כשל לוגי, ומייחסת לציבור שלם תכונות מסוימות, לרוב שליליות, וכך נגרמת תחושה
של קיפוח ואי צדק בציבור זה. לפי הגדרה אחרת המובאת אצל טורניאנסקי (2003)
סטריאוטיפ הוא ייצוג קוגניטיבי או התרשמותי לגבי קבוצה חברתית, הנוצר על ידי
קישורים בין תכונות ורגשות מסוימים ובין הקבוצה.
לפי המילון למדעי החברה
הסטריאוטיפ הוא:-
"דימוי פשוט יחסית, המייחס מכלול
של תכונות לכל האנשים המשתייכים לקטגוריה חברתית נתונה. לסטריאוטיפ נודע תפקיד
מרכזי בבניית תמונת עולם של הפרט... הסטריאוטיפ אינו מוסר תיאור מדויק של כל בני
הקבוצה האמורה, כי אם מציג את הקבוצה כישות הומוגנית תוך התעלמות מהבדלים
אינדיבידואליים."
השימוש
בסטריאוטיפ אינו מבוסס רק על עובדות, אלא מעורבים בו גם גורמים רגשיים המחדדים את
הקיטוב, עוזרים בקיטלוג של קבוצות חברתיות, ולעתים מלווים באגרסיביות ובתוקפנות
בין קבוצות עוינות.
הסטריאוטיפים משרתים משטרים טוטליטריים כשהשליטים משתדלים להשמיץ
מיעוטים מסוימים, כגון פרסום קריקטורות ומאמרים אנטישמיים בברה"מ לשעבר ובמשטר
הנאצי, או פרסום מאמרים בארצות קומוניסטיות המשמיצים את הארצות הקפיטליסטיות
ותושביהן. השימוש בסטריאוטיפים אינו אופייני רק למשטרים טוטאליטריים, והוא מופיע
גם בעיתונות ליברלית במדינות דמוקרטיות-ליברליות, שלא תמיד קיימים בה קודים
פנימיים המצמצמים את השימוש בסטריאוטיפים.
דוגמאות למכביר אפשר למצוא בעיתונות הכתובה. דב אלבוים כותב ב"העין
השביעית" מיולי-אוגוסט 1996:
"רק כלפי דתיים... ובעיקר אם הם חרדים, מוצאים גודש כזה
בשימוש במונח "שחורים": "כפייה דתית שחורה", "כוחות
השחור הקלריקליים של מאה שערים", "שחורים הולמים שוב" (גדעון סמט
הארץ 8.8.1987) "ב11- במרץ 1992 חגג
ח"כ פורז את נצחונו הגדול על כוחות השחור…" (רן כסלו "מסביב לשעון התפילות" הארץ 30.8.1994),
"נמלים שחורות" (ידיעות אחרונות" 9.12.1992)
עם זאת, בעיתון "חדשות"
של רשת שוקן, שנסגר לפני שנים אחדות, היה קיים איסור להשתמש בכותרות כגון:
"ערבי רצח…", "עולה גנב…" וכיוב'.
השימוש בסטריאוטיפים אינו נובע דווקא
מרצון רע. כל אדם מתנסה בימי חייו במיון ובקיטלוג עצמים ותופעות שהוא נתקל בהם.
הילד הרך ממיין לפי קריטריון אחד בלבד, אבל במהלך התפתחותו הוא משכלל את המיון,
ובהדרגה הוא לומד להשתמש בקריטריונים אחדים, לכן יש לראות את הצורך במיון כצורך
טבעי. אבל מאידך, מבט סטריאוטיפי הוא אחד הגורמים לחוסר שוויון הזדמנויות בחברה,
והוא גם הביטוי של חוסר שוויון זה.
הסטריאוטיפ הוא אחד ממאפייני השסעים החברתיים בכל חברה, ולעתים קרובות הוא
פועל כנבואה המגשימה את עצמה. בחיי
יום-יום נפוצים הדיבורים על "כל החרדים האלה…", "כל הערבים אותו הדבר…", "יוצאי עדות המזרח
הם...", "אנשי ש"ס חושבים...." ועוד. חשיבה קיבוצית זו,
המתבטאת גם בבדיחות בעלות אופי גזעני, היא ביטוי להפחתה בערכו של הפרט הבודד, והיא
גורמת לזלזול בערכים של ליברליזם
והומניזם. נגע זה פושט גם בחברת הילדים, ולדאבוננו לא כל המורים נקיים ממנו. לכן עלינו לחנך למניעת
חשיבה סטריאוטיפית אצל סטודנטים המכשירים עצמם להוראה.
אנו רואים את הסטריאוטיפ ככשל
לוגי. לפי תפישה זו פיתוח חשיבה ביקורתית יצמצם את התפישה הסטריאוטיפית.
לרוע המזל דווקא
רבים מנפגעי הסטריאוטיפ השלילי מאמצים להם תדמית לא נכונה זו במקום להכחישה, בטענות ש"אין עשן בלי
אש", או "אם כולם חושבים כך, סימן שיש אמת בדברים אלה". כך הם
מקנים לעצמם דימוי עצמי נמוך ורגשות נחיתות שאינם מוצדקים, ומסייעים
ל"נבואת" הסטריאוטיפ להגשים את עצמה.
גם בישראל אנחנו מרבים לשמוע דווקא מעולים שחוו על בשרם תופעות אנטישמיות
קשות אמרות כגון: "רק היהודים כה רעשניים", "היהודים מרמים
במסחר" וכדומה.
לדאבוננו, גם בישראל נוטים
רבים לייחס לבני עדות מסוימות תכונות
סטריאוטיפיות, כגון: "כל האנשים שעלו מארץ X הם
רמאים וגנבים", או "כל האנשים המשתייכים לעדה Y הם קשי
תפיסה" ו"כל אנשי העדה Z אלימים
ונוהגים להכות אל נשותיהם". למעשה,
לא הייתה עלייה שלא הושמצה לשווא ורוותה לעג חסר היגיון. תופעה זו הומחשה היטב
בכתביו של קישון או בסרט "לול". כשהגיעו אנשי העלייה השנייה לארץ בראשית המאה
העשרים, זכו לקבלת פנים לא מלבבת מאנשי העלייה הראשונה. בתגובה נקראו אנשי העלייה
הראשונה על ידי אנשי העלייה השנייה בשמות גנאי כגון "בועזים"
ו"בעלי בתים", ואנשי העלייה הראשונה כינו את אנשי העלייה השנייה בשמות
כגון "פטפטנים", "בטלנים" וכדומה. גם אנשי העלייה השלישית והרביעית
זכו לבוז ולהשפלות, ובדיחות רבות הומצאו
אז על "הפולנים" ואופיים הקשה,
כיצד אפשר להפחית את האמונה
בסטריאוטיפים? ההשערה הנפוצה ביותר היא "השערת המגע". לפי השערה זו,
ריבוי מגעים בין חברי קבוצות שונות יפחית את הדימוי הסטריאוטיפי. לרוע המזל שיטה
זו לא תמיד מצליחה, וזאת – בגלל הסיבות הבאות:
1.
ריבוי מגעים מביא מידע מגוון ולא עקבי
על חברי הקבוצה האחרת, לעתים הוא מביא לניסיון חיובי ולעתים לניסיון שלילי, ולכן
אין הוא מסייע להקטנת הראייה הסטריאוטיפית.
2.
עקב מגע לא עקבי נוצרות תיאוריות על
תת-קבוצות בתוך הקבוצה הגדולה, שעליהן לא חל הסטריאוטיפ. דוגמה: אני לא אנטישמי.
רבים מידידי הם דווקא יהודים!"
3.
תיאורית ה"יוצא דופן":
כלומר, הטיעון ש"אמנם האנשים שאני הכרתי אינם מתאימים לסטריאוטיפ הקבוצתי,
אבל זאת רק מפני שהם יוצאי דופן". דוגמה: אם הכרתי רופא בדואי, אין הדבר גורם
לי לשנות את דעתי על רמת השכלתם של הבדואים.
אז
מה עושים?
טורניאנסקי
(2004) טוענת שרק מגע ישיר אישי, כן, מרובה ועקבי יכול להיות אמצעי להתמודדות עם
חשיבה סטריאוטיפית. אמצעי אחר הוא הבאת דוגמאות ל"יוצאי דופן" רבים ככל
האפשר בתוך הקבוצה, כדי לנתץ באמצעותן את הדימוי הסטריאוטיפי הנפוץ.