שלום לידידיי

גם היום אני מביאה שוב סיפור טרי, ישר מן התנור, העוסק בימי ילדותנו בקרית חיים. כרגיל, משחקים בו האמת והדמיון בערבוביה, ואני מבקשת מראש את סליחת הגיבורים, שאולי יזהו את עצמם בסיפור זה, ומזכירה להם שאינני היסטוריונית אלא סופרת, ולכן אני מרבה לסרס, לשנות, להגזים ואפילו לשקר, כי סופר הוא רמאי ברישיון, וזה הכיף הגדול בכתיבה.

ושוב, כרגיל, תודה לחברתי דבורה'לה (דבושה) גוטמכר (סלפ) בעלת שיקול הדעת ועיני הנץ על ההגהה האחרונה שלפני ההדפסה.

תיהנו.

לתגובות אנא כתבו לאתר או אליי

[email protected]

רק לא גלותי!

נהוג היה בבית הספר של קרית הפועלים, שעד אמצע כיתה ה' כתבו כל התלמידים בעיפרון, ואחר-כך הכריזה המורה שהגיעה השעה להתחיל לכתוב בעט נובע, שהוא עט ששואבים לתוכו דיו כחולה מקסת קטנה, כהה ושטוחה, וצריך לעשות זאת בזהירות, ולהקפיד שלא ללכלך את הידיים, את המחברת ואת השולחן. כדי לזכות בכבוד זה היו הילדים צריכים להוכיח תחילה שהם ראויים לכך. כלומר, המחברות שלהם נקיות, כתב היד ברור, והם מצליחים לא ללכלך את בגדיהם ואת מחברותיהם בדיו.

מדי יום שישי, בטקס קבלת השבת, הכריזה המורה מי נמצא ראוי להתחיל לכתוב בעט נובע, ומי לא עמד במבחן. בציפייה דרוכה, מורטת עצבים, חיכתה נעמי מדי שבוע שתקריא סוף-סוף המורה את שמה, אבל תמיד נכזבה תוחלתה, והיא המשיכה להביט בקנאה בחברותיה, שכבר שבועות אחדים כותבות בעט נובע, ומנפנפות בו בגאווה כנגד עיניה הרואות וכלות.

בתחילת השנה ישבה נעמי ליד גרשון. הוא היה ילד נוח, ומעולם לא התלונן או כעס כשלכלכה נעמי לא בכוונה את מחברתו בשרבוט לא רצוני של עיפרון, או כשנגעה ביראת כבוד בעט הנובע החדש שלו, וטיפות דיו כהות ניתזו על מחברתו, על בגדיו ועל שולחנו. הוא גם לא כעס כשהיא השתרעה בהיסח הדעת על השולחן כדי לחלום בשקט את חלומותיה, וכך עברה שלא במזיד את גבול האמצע המחלק את השולחן לשני חלקים שווים. הוא פשוט ידע שהיא חסרה יצרים טריטוריאליים, ואין לה כוונות סמויות לכבוש את חלקת אלוהים הקטנה שלו. שניהם היו תלמידים טובים למדיי, ולרוב מצאו עניין בדברי המורים, וכשהיו השיעורים משעממים, פרשו כל אחד לחלומותיו, ולא התפנו להפריע למהלך השיעור.

באמצע השנה החליטה המורה להעביר את נעמי ממקומה, ולהושיב אותה ליד יעקב, כדי שתלמד ממנו כיצד כותבים בכתב יד יפה וברור, בלא ללכלך את המחברת אפילו בכתמון קטנטן או בשרבוט מקרי ולא קרוא של עיפרון. וכך הסתיימו הימים הטובים של נעמי, והחלה תקופה קשה למדי בחייה.

יעקב היה תלמיד מצטיין. מחברותיו היו ללא דופי, כתב ידו היה מעוגל ונאה ככתב ידה של ילדה חרוצה, והאותיות שכתב במחברתו המסודרת דמו להפליא לאותיות בחוברת "כתיבה תמה", המיועדת לאימוני כתיבה בכתב יד נאה, שנעמי נידונה למלא בה כל יום לפחות שני עמודים. ספריו היו עטופים בקפידה, והוא אף פעם לא שכח בבית הספר את בגדי ההתעמלות או את כלי ההנדסה שלו.

יעקב קיבל את נעמי בפנים חמוצות. כנראה שניבא לו לבו שגם לו צפויים עכשיו חיים לא קלים. תחילה שלף מתיקו את סרגל העץ ששימש אותו בשיעורי ההנדסה, מדד בדייקנות את השולחן, ושרטט בעיפרון כהה את קו האמצע המדויק, המפריד בין שני המושבים. אחר-כך ציווה על נעמי שלא תעז לחצות את קו הגבול הזה. הוא אסר עליה באלף איסורים לגעת בכל דבר השייך לו, ובעיקר אסור לה לגעת בעט שלו או בקסת הדיו שלו, כי כולם בכיתה יודעים שכשהיא רק נוגעת בהם כל הסביבה מתלכלכת, ואמא שלו אמרה לו שכתמים של דיו לא יורדים בכביסה, והיא, נעמי, בוודאי יודעת, שאם היא תלכלך את המחברות שלו, הוא יצטרך להעתיק הכל מחדש, כי הוא ממש לא סובל לכלוך או כתמים בדברים שלו.

נעמי חייכה בהסכמה, והבטיחה להשתדל למלא את רצונו, אבל הימים חלפו, והיא לא הצליחה לעמוד בהבטחותיה, כי איך אפשר לא לגעת בעט הנכסף או להימנע מלמשש את קסת הדיו הקסומה? ואיך אפשר לא להשתרע על השולחן כשחולמים, וכך לעבור את קו האמצע הקדוש?

במשך הזמן פרצו מריבות של ממש בין נעמי ויעקב, ומי יודע לאן היו הדברים מגיעים, אלמלא נכנסה יום אחד המורה לכיתה כשהיא אוחזת בידו של נער שחרחר, לבוש בבגדים "גלותיים", כלומר במכנסיים המגיעות לו עד הברכיים, בחולצה "של אבאים" ובכובע קסקט משונה.

"זהו קלמן," אמרה המורה, והביטה בנער במבט מלטף. "הוא חדש בארץ, והוא מצטרף לכיתה שלנו. אני מקווה שתעזרו לו להיקלט אצלנו."

הילדים הסתכלו בנער המוזר וקולות של גיחוך עלו בכיתה. "לא קוראים לו במקרה זלמן?" היתמם מלך הכיתה, וכולם פרצו בצחוק כשמפינת החדר זמזם מישהו את השיר "זלמן יש לו מכנסיים".

"לאבא שלי קוראים זלמן," אמר הילד בסבלנות. "לי קוראים קלמן."

"איזה מין ילד גלותי!" פלט מישהו, והמורה אמרה שאין דבר כזה שנקרא "גלותי". גם ההורים שלנו באו "משם", וצריך להתייחס יפה לילדים האלה, שסבלו כל כך הרבה, ניצלו מהמלחמה הנוראה בעור שיניהם, וזכו בעמל רב לעלות בספינת מעפילים רעועה לארץ ישראל.

"נעמי, את תשבי ליד קלמן ותעזרי לו בלימודים!" ציוותה המורה.

נעמי שמחה מאוד. היא מיהרה לארוז את חפציה לפני שהמורה תתחרט ותחזור בה, והתאפקה בקושי רב שלא לגעת נגיעה אחרונה בעט ובקסת הדיו של יעקב. אחר-כך ישבה בספסל הפנוי שהועידה לה המורה ליד קלמן, וסקרה בסקרנות את שכניה מלפנים ומאחור.

קלמן הביט בנעמי בחביבות ואמר:

"את לא להצטער אני פה לשבת בספסל שלך, אני לא לדעת עברית, אבל אני לדעת הרבה חשבון, ואם צריך, אז אני לעזור לך גם כן."

נעמי לא הצטערה. היא שמחה לעבור לשבת ליד הילד החדש ולהיפטר ממשטר האימים של יעקב, והיא חשבה שזה חשוב לעזור לילד חדש שכולם צוחקים ממנו.

"למה ילדים לצחוק אותי?" שאל קלמן בלחש, כשהמורה הסבה את פניה כדי לכתוב על הלוח.

"כי המכנסיים והכובע שלך מצחיקים," אמרה נעמי, ומייד התחרטה על דבריה. היא לא רצתה לפגוע בו, אבל המלים נפלטו מפיה בלא שתתכוון לכך.

"למה מצחיקים?" שאל קלמן.

"אצלנו לא לובשים מכנסיים כאלה. לובשים מכנסיים קצרים שמגיעים רק עד אמצע הירך, וכשמקפלים אותם אפשר לראות את הכיסים."

"מה זה 'ירך'?"

"ירך זה 'פולקע, החלק הגדול העליון של הרגל," הסבירה לו נעמי בסבלנות.

"ואיזה כובע אני צריך לובש? המשיך לשאול קלמן.

"כובע שנקרא 'כובע טמבל'. לא כובע גלותי כמו שלך."

"מה זה המילה הזאתי 'גלותי'?

"'גלותי' זה דבר מצחיק מה שבא מחוץ לארץ."

"ומה עוד צריך בשביל לא להיות 'גלותי'?

"צריך אופניים. אצלנו בקריה אין דבר כזה שלילד לא יהיו אופניים."

"אני לבוא מפולניה. אז גם אני 'גלותי'?"

"בערך..."

"אני לבוא שמה מהמלחמה. סבא וסבתא שלי ובני דודים שלי ודודים ודודות שלי וכל שכנים שלי. הם למות שמה במלחמה. את לשמוע על מלחמה?"

"בטח!"

"את יודעת כמה יהודים למות שמה? שישה מיליון יהודים!"

"שישה מיליון?!"

"כן. את לדעת כמה זה שישה מיליון?!"

"אני חושבת שזה מספר שש עם עוד שישה אפסים," ענתה נעמי.

קלמן הביט בה בתימהון. "את לא ממש להבין, נעמי!" אמר בלהט. "זה קשה לחשוב כמה זה שישה מיליון, ובגלל זה אני להסביר לך לאט-לאט עד שאת בסוף בכל זאת מבינה. אם יעמדו הרבה-הרבה-הרבה אנשים צפופים-צפופים-צפופים עד שאי אפשר לעבור ביניהם, והם יעמדו ביחד בכל הרחובות של קרית חיים ובכל הרחובות של קרית מוצקין ובכל הרחובות של קרית ביאליק, אז גם כן אולי יהיו פחות משישה מיליון אנשים! והם כולם כבר מתו! הם כבר כולם אינם, וגם הילדים שלהם אינם בגלל שהגרמנים המנוולים הרגו אותם!"

נעמי הביטה בקלמן באהדה, ובלבה ניקר חשש שנכונו לו ימים קשים של לעג ולגלוג. היא לא שגתה. אף שהמורה חזרה וביקשה מהילדים כמעט מדי יום להתייחס יפה ולא ללעוג לילדים שהגיעו "משם", הם התקשו לקבל את הילדים האלה, שנקראו בפי המורה "עולים חדשים" או "מעפילים". הזר נראה להם מוזר ומגוחך, ויום-יום שמע קלמן צחקוקים ועקיצות של לעג מאחורי גבו. אף שלא הבין היטב עברית, ידע שהבדיחות והצחקוקים מכוונים אליו, ותכופות חש מבוזה, נעלב ומושפל. אבל הוא היה מהיר תפיסה, למד במהירות את השפה החדשה, ושמע בדבקות לעצותיה של נעמי. כבר למחרת קיצרה אמו את מכנסיו, ורכשה לו בצרכניה "כובע טמבל" במקום כובע הקסקט שלו, והוא עשה כמיטב יכולתו להתערות בחברת הילדים, הצטרף מייד לתנועת הנוער, והיה תמיד ראשון למתנדבים. למזלו, האיר לו המזל יותר מאשר לעולים חדשים אחרים שהצטרפו לכיתה, כי הוא היה ילד יפה תואר, הצטיין במשחק הכדורגל, ואף השיג את יעקב ואת גרשון בלימודי החשבון וההנדסה.

לא היה מאושר מקלמן כשהעיר מלך הכיתה בעת הטיול השנתי שקלמן כבר כמעט "צבר", וכמעט שאין בו שום דבר 'גלותי'. המלך שאל את קלמן היכן למד לשחק כדורגל, וקלמן הסביר לו שהוא למד את רזי המשחק בגטו. "לא היה לנו ממש כדור," הסביר לילדים, "אז לקחנו הרבה סמרטוטים ביחד ושמנו בתוך ציפית של כרית וזה היה הכדור שלנו."

עתה הפרידו בין קלמן הכמעט-צבר לאושר המוחלט רק זוג אופניים. הוריו עבדו קשה, ובקושי סיפקו לו את לחמו, והוא ידע שידם אינה משגת לקנות לו את זוג האופניים הנכסף, אבל הם ראו בצערו, והבטיחו לו שיקנו לו ליום הולדתו אופניים חדשים. ולא סתם אופניים פשוטים כמו שיש לכל חבריו בכיתה, אלא אופניים מהודרים מתוצרת בית החרושת "ראלי", שהם אופניים יקרים מאוד, ואין להם מתחרה בחוזק ובהידור. אפילו מהלכים יש להם, ממש כמו במכונית, ובעזרתם אפשר לעלות כל עלייה או גבעה משופעת, ולא צריך לרדת ולהוביל ביד את האופניים הסרבניים, כמו שיש לעשות באופניים רגילים ופשוטים, שכוחם אינו עומד להם בעליות תלולות.

יום השישי שלפני חג השבועות היה אמור להיות יום גדול ומיוחד לנעמי ולקלמן. המורה הבטיחה לנעמי שביום זה תרשה לה סוף-סוף לכתוב בעט נובע, אף-על-פי שכתב ידה לא ממש השתפר, ומחברותיה עדיין אינן מסודרות, וקלמן הבטיח להביא את אופניו החדשים לבית הספר.

בבוקר היום החגיגי לבשה נעמי לכבוד שני המאורעות האלה את שמלתה היפה ביותר, וחיכתה עם שאר התלמידים לקלמן בשער בית הספר כדי לצפות באופניו החדשים. אך הפעמון צלצל, הילדים נכנסו לכיתות, וקלמן לא הגיע. אולי הוא חולה? חשבה נעמי. הרי הוא אינו נוהג לאחר! מה קרה לו? אולי, חס ושלום, פגעה בו מכונית בדרך? הרי לא ייתכן שהוא לא יבוא לבית הספר דווקא היום! אבל השיעורים נקפו בזה אחר זה, וקלמן לא בא. רק לקראת סוף השיעור האחרון, בטקס קבלת השבת, מיד לאחר שהכריזה המורה סוף-סוף שגם נעמי רשאית לכתוב בעט נובע כמו שאר חברותיה, הופיע קלמן בדלת הכיתה כשרגלו מגובסת, ידו חבושה בתחבושת צחורה וגדולה, ורטיות פלסטר עוטרות את פניו היפים.

"מה קרה, קלמן?" שאלה המורה לאחר שהתגברה על תדהמתה.

"נפלתי מהאופניים," ענה קלמן בקול עצוב והביט ברצפה. "נפלתי מהאופניים ושברתי את הרגל."

"וזה בטח נורא כואב!" אמרה המורה באהדה.

"לא נורא!" אמר קלמן, והשתדל להעמיד פני גיבור.

"ומה קרה לאופניים?" שאל מלך הכיתה.

"הם נשברו, ואדון טרטיליס, מתקן האופניים, אומר שהוא לא חושב שאפשר לתקן אותם."

הילדים הסתכלו בקלמן בלב נכמר, והמורה אמרה: "אין דבר, קלמן, זה רק אופניים! תודה לאל שיצאת בפציעה לא קשה מהנפילה הזאת!"

קלמן הביט בה בעצב ואמר: "לא כל-כך אכפת לי ששברתי את הרגל, אבל אכפת לי ששברתי את האופניים. הרגל תתרפא בעוד שבועות אחדים, אבל ההורים שלי כבר לא יקנו לי אופניים חדשים..." קולו נשנק, והוא כבש שוב את פניו הסמוקות ברצפה, והשתדל שלא לפרוץ בבכי.

"נו! אמרתי לכם! גלותי נשאר גלותי!" התפרץ מלך הכיתה, "איפה נשמע דבר כזה, שילד לא יצטער על הרגל שלו אלא על האופניים שלו?! רק בגולה זה ככה!"

רק עתה פרצו הדמעות מעיניו של קלמן, והוא קם ממקומו וברח לחצר. נעמי מיהרה לרוץ בעקבותיו, ובלא לשאול רשות עזבה את הכיתה, ופנתה גם היא אל החצר. בלבה ידעה שקלמן אינו בוכה בגלל רגלו השבורה או בגלל האופניים המרוסקים, אלא בגלל הכינוי "גלותי" שהדביק לו עכשיו מלך הכיתה. היא רצתה לנחם את הילד הבוכה ולנסות לעזור לו, אבל המלים המתאימות לא באו, והיא ישבה לידו בשתיקה על המדרגה האפורה שליד הברזייה, והסבה ממנו את פניה כדי לא להביך אותו. היא רצתה להגיד לו שבעיניה הוא ממש חברה'מן, והוא באמת כמעט צבר, והיא חושבת שהוא ממש ילד גיבור, והוא כבר בכלל לא גלותי, אבל היא חשה שהמלים האלה רק יקטינו את ערכו של הנער הבוכה בעיני עצמו, והן נראו לה מזויפות, כאילו היו מיועדות לתינוק בוכה שיש לפייס אותו בדברי הבל. לכן הסתפקה בהושטת ממחטה לבנה ומגוהצת ששלפה מכיס מכנסיה הקצרים, ואחר-כך מילאה מים בספל הפח המחובר לברזיה, וביקשה מקלמן לשתות מעט מים ולשטוף היטב את פניו הבוערים לפני ששניהם יחזרו לכיתה.

סוף דבר

כעבור חמישים שנה התכנסו ילדי הכיתה בבית הספר לכנס מחזור. המורה כבר לא הייתה בין החיים, אבל כמעט כל תלמידי הכיתה הגיעו לפגישה. הם ישבו בחדר שלהם במעגל גדול על כיסאות נמוכים של תלמידים, וכל אחד סיפר על משפחתו ועיסוקיו.

גרשון וקלמן, שהצטיינו בלימודי החשבון, עסקו בהנדסה.

יעקב היה מנהל כוח אדם באחת מחברות הייצור המצליחות בישראל, וברבות הימים עבדה בתה של נעמי שנים אחדות תחת מרותו. "אני מקווה שהוא לא יורד לחייך!" אמרה נעמי לבתה, אבל זו אמרה בפליאה: "אבל אמא, מה פתאום?! הוא איש נפלא! הוא אנושי, חביב וטוב לב!" ונעמי, שלמדה במשך השנים שרוע לב פוגע בבעל התכונה הזאת אף יותר משהוא פוגע בסובבים אותו, שמחה בעבור יעקב, ואמרה בלבה שהאדם הוא יצור דינאמי ומשתנה, ואין לדון אדם בבגרותו לפי תכונותיו בנערותו.

קלמן הזכיר שנעמי עזרה לו מאוד בימיו הראשונים בבית הספר, אבל היא לא זכרה שעשתה למענו משהו מיוחד, ואמרה שהייתה אסירת תודה לו על שסלח לה על כתמי הדיו שפיזרה לא בכוונה ביד רחבה על מחברותיו, ולא הקפיד עמה על קו האמצע.

ונעמי? מה קרה לה?

נעמי הייתה מורה ואהבה מאוד את עבודתה ואת תלמידיה. לצערה, לא הצליחה להתגבר על מכת כתמי הדיו גם בבגרותה, והיא המשיכה ללכלך את ידיה בנוזל הכחול גם לאחר שפרצו לחיינו העטים המודרניים, שאין צורך לשאוב דיו לבטנם מתוך קסת כהה. היא ניסתה סוגי עטים שונים, אבל אצבעותיה היו כמעט תמיד מוכתמות בקצותיהן, עד שבא עידן המחשב וגאל אותה מכתמים אלה.

וקלמן? הוא רוכב מדי יום למקום עבודתו על אופניים.

מתוצרת "ראלי" כמובן.

רות ריכטר 23 באוגוסט 2008

לתגובות אנא כתבו לאתר או אליי: [email protected]