שלום לכם ידידיי

גם השבוע, כמו בשבוע שעבר, אני מביאה סיפור ב"טעם" ארכיאולוגי. הסיפור לקוח מספרי "ים כחול שלי", שיצא לאור בספרית מעריב בשנת 1991. הוספתי גם את "המדע שמאחורי הסיפור".

תיהנו.

לתגובות אנא כתבו לאתר או אליי: [email protected]

בראותך איש רעב אל תיתן לו דגים.

למד אותו לדוג!

החניתי את מכוניתי הישנה, שהורגלה לנסוע אתי בדרכי עפר חבוטות, ליד מחנה המשלחת הארכיאולוגית שהוקם בחוף קיסריה. מרחוק ראיתי את אבי הזקן, שרכן אל כד חרס עתיק ולא הבחין בבואי. גם עתה, לאחר שעסק באומנותו שנים רבות, חיבב אבי את עבודתו, וכששקע בה לא הבחין בנעשה סביבו. זקנו ירד עד לצווארון חולצת העבודה שלו, ובלוריתו הלבנה התבדרה ברוח הים. פרופסור אורי עמד ליד אבא, והביט בהתפעלות בכד שאת שבריו הדביק אבי ביד אמן. התבוננתי בשני האנשים הזקנים, היקרים לי מאוד, וזכרתי כיצד התחיל אבי לעבוד לראשונה במלאכה מדויקת וקשה זו של רפאות כלים עתיקים.

הדבר היה לפני שנים רבות, כשהייתי עדיין נער מתבגר. לילה כחול כהה של קיץ, זרוע כוכבים מבהיקים, עטף את סככת החופרים. אפלה שררה בסככה, ורק קולות נשימותיהם של האנשים העייפים מעבודת החפירה והצלילה המתישות נשמעו בחלל. התהפכתי בחשיכה על משכבי, ולא יכולתי להירדם. מדי פעם שלחתי מבטי אל כד החרס הגדול, המלא במטבעות עתיקים ויקרים שהעלו היום הצוללנים מן הספינה הטבועה במעמקי הים. מחשבות מציקות ומבישות מילאו את מוחי ולא נתנו לי מנוח. זכרתי את תרועות ההתפעלות שהשמיעו החוקרים הצוללנים כשהעמסנו את הכד על אוניות המחקר ואת הצלילים העמומים שהשמיעו מטבעות הכסף העתיקים, המכוסים בוץ ואצות, כשפתחנו את הכד האטום. בושה עזה צרבה את לבי, כי חמדתי את הכסף ורציתי לגנוב אותו. התביישתי במחשבות הבצע, אך לא יכולתי שלא לחשוב על העוני והדלות השוכנים כבר שבועות אחדים בביתנו מאז פוטר אבי ממפעל המתכת שנסגר בעיירה. אבי היה אז כבן חמישים, וחשש שלא יוכל למצוא עבודה ולפרנס בכבוד את משפחתנו מרובת הילדים. הוא שקע בדיכאון, מיעט לאכול והרבה לדאוג ולרגוז, כי חשש פן יצטרך לעזרת הבריות. כל ימיו עבד אבי ביושר ובחריצות, ופרנס אותנו בצמצום אך בכבוד, ועתה נפגעה גאוותו, והוא חש מושפל ומבוזה.

הייתי נער מתבגר בן שש עשרה, ועבדתי בחופשות הקיץ עם מדעני המשלחת הארכיאולוגית, שצללו וחפרו בימה של קיסריה כדי לגלות את שרידי הנמל העתיק. אהבתי לעבוד בחברת המדענים והצוללנים השזופים שעבדו אתנו, הנערים, בכל עבודה קשה, התייחסו אלינו בכבוד, ונהגו בנו מנהג של חברות. גם היום, כשאני כבר ארכיאולוג ותיק, אני אוהב את הרטט, ההתפעלות, וההתרגשות שאוחזים בנו למראה כד מרהיב ביופיו. בהתפעלות אין קץ אני מסתכל במלאכתם המדויקת של רפאי הכלים, המדביקים בסבלנות את שברי הכדים והכלים המועלים מן הים. אז נותן אני דרור לדמיוני, ומנסה לתאר לעצמי איך חיו כאן אבותינו לפני שנים רבות, ומצאו את מחייתם בדיג, בספנות ובמסחר ימי.

כשהייתי ילד נהגתי לדמות שיש לי חבר נסתר שחי כאן פעם. ניסיתי לדמיין את ביתו ואת הכלים ששימשו אותו ואת בני משפחתו ולתאר לעצמי את אורח חייו. אבל באותו ערב לא חשבתי על ידידי הדמיוני אלא על המטבעות הממלאות את הכד הגדול הניצב בפינת הסככה. זכרתי שאבי המעיט בשבועות האחרונים לקנות פירות ובשר, אחי הצעיר ויתר על הטיול השנתי של כיתתו, כי לא יכולנו לשלם את מחירו הגבוה, ואחותי הלומדת בסמינר למורים בחיפה בכתה על יצועה בלילות, כי חששה שתיאלץ להפסיק את לימודיה בגלל שכר הלימוד הגבוה. אחיי הקטנים ידעו שאינם יכולים לבקש עכשיו ממתקים או בגד חדש, ואני ניסיתי למצוא לי מדי פעם עבודות מזדמנות כדי לעזור בפרנסת המשפחה.

ידעתי שהמטבעות שבכד יקרים מאוד, ואם אגנוב רק אחדים מהם, אוכל לתמוך בבני משפחתי ולהצילם מן העוני שקפץ עלינו לפתע. אך לא יכולתי לעשות זאת. אורי, הפרופסור המנהל את עבודת המשלחת, נתן בי אמון מלא, ואף ביקש ממני לשמור על אוצר המטבעות, ואיך אוכל לבגוד בו? אבל שוב ושוב זכרתי את העוני המחכה לי בביתנו, את מבטו המודאג של אבי, את דמעותיה של אחותי ואת המרירות שאחזה באמי.

התגנבתי ממקום משכבי אל הכד שעמד בפינה. אמרתי לעצמי שרק אתבונן במטבעות, ולא אשלח את ידי אליהם. אך ידי נשלחה כמו מאליה אל הכד, וחפנה צרור מטבעות גדול. הם היו מצופים בבוץ, באצות ובשברי צדף, ורק לאחר ששפשפתי אותם בכנף בגדי ראיתי שמצוירים עליהם ראשי קיסרים, עוגנים מאונקלים ואוניות שתורניהן הגבוהים הזדקרו אל השמים.

שעה ארוכה התבוננתי במטבעות, ואחר כך החזרתי אותם אל הכד. שמטתי אותם לתוכו בבהלה, כאילו בער מגעם בעורי, וקול צלצולם העיר את פרופסור אורי שישן על ידי.

"יוסף, מה אתה עושה שם, ליד הכד?" שאל אורי

"אני רק רציתי להתבונן במטבעות האלה. לא לקחתי דבר!" עניתי, ודמעות חנקו את גרוני.

אורי התבונן בי במבט חודר. על אף החשיכה לא יכולתי להסתיר את הדמעות, שהבליעו את המלים שביקשתי לומר.

יוסף שאל חרש: "מדוע חמדת את המטבעות, יוסף? הרי נער ישר אתה, ואני סמכתי עליך!"

"אמנם חמדתי אותם, אבל לא לקחתי. אינני גנב!" אמרתי בתוקף.

"אבל מדוע רצית בהן?" שאל אורי ברוך ובאמון.

אז סיפרתי לאורי על אבי שפוטר מעבודתו ועל המחסור וחוסר הביטחון השוררים בביתנו. אורי הקשיב לי בתשומת לב. עיניו נצצו באפלה, אחר כך שקע בהרהורים, ולבסוף אמר:

"אני רוצה לתת לך כסף, יוסף. אני איש אמיד, אבל חיי ריקים. אני ערירי, ואין לי אישה או ילדים משלי."

נעלבתי. "אינני רוצה נדבות!" אמרתי ברוגז ועלבון נשמע בקולי. אחר כך הוספתי: "אבי נוהג לומר: 'בראותך איש רעב אל תיתן לו דגים. למד אותו לדוג!'"

אורי שקע שנית במחשבות ואחר כך שאל: "במה עסק אביך לפני שעליתם לישראל?"

"הוא היה צורף, ועסק גם בכתיבת ספרי תורה," עניתי.

אורי חייך באפלה. "יופי! הבא אותו אלי מחר. הוא רגיל בעבודות מדויקות, ואולי נוכל להעסיק אותו בשחזור כלי חרס עתיקים."

למחרת הצטרף אבי לעבודת המשלחת. אורי לימד אותו להדביק בזהירות את השברים זה לזה ולרחוץ את כדי החרס מן המלח והאצות הדבוקים בהם, ואבי למד את המלאכה בשקידה. הוא היה בנעוריו תלמיד חכם הבקיא בתנ"ך, במשנה ובתלמוד, וציטוטיו סייעו לחוקרים בקביעת תפקידיהם של הכלים ובתיארוך גילם. הוא הרבה לקרוא בספרי ארכיאולוגיה והיסטוריה, וברבות הימים נעשה אמן מומחה במלאכתו.

שנים רבות חלפו מאז. לאחר שסיימתי את שירותי הצבאי למדתי באוניברסיטה, ועתה אני אדם מבוגר, מרצה לסטודנטים, נשוי ואב לילדים, אבל לעולם לא אשכח את עזרתו של אורי, שגאל את משפחתנו מן העוני, לימד את אבי לעזור לעצמו, והחזיר לו את גאוותו.

הגלריה התת ימית של גייזי > http://www.pbase.com/geyzi/fish&page=all

המדע שמאחורי האגדה

הארכיאולוגיה התת-מימית התפתחה בעיקר במאה העשרים. שולי ספוגים ביוון ודייגים בארצות הים התיכון נתקלו לעתים קרובות בפסלי ברונזה יפהפיים או בשרידי אוניות טבועות וכלי חרס אבודים, ומשו אותם ממעמקי הים. כך נוצר מדע חדש הנקרא ארכיאולוגיה תת-ימית. כיום משתמשים החוקרים והצוללנים בכלים ובמכשירים טכנולוגיים משוכללים. אלה מקלים על מלאכתו של הצוללן, ומעניקים לו בטיחות מירבית.

בעבר היה קו החוף מרוחק הרבה יותר, וכפרים ששכנו על שפת הים נמצאים היום במעמקיו. החוקרים מנסים לחקור את מבנה הבתים הקדומים, האוניות הטרופות והכלים השונים, ולעמוד על פיהם על אורח החיים של התושבים הקדמוניים שחיו בארצנו ועל התפתחות הספנות והדיג.

אחת הבעיות העיקריות במחקר התת-ימי הוא איתור הממצא. לרוב מתכסים הממצאים בחול, והם מתגלים בעקבות סערות הגורמות לנדודי החול התת-ימי. רק סערות חול גדולות יכולות לחשוף את הנעשה תחת הערמות שנערמו על הממצאים. כן מכוסים הממצאים במלח, באצות ובבעלי חיים קבועי מקום כגון בלוטי ים וצדפות. עד כה העלו הצוללנים מאות רבות של עוגנים, כדים, מטבעות, אבני ריחיים ועוד.

במחקר משתמשים באמצעים מתוחכמים, כגון: מצלמות טלוויזיה הנשלחות ללא אדם למעמקים, תצלומי אוויר וגלי קול החוזרים בהיתקלם בגופים מוצקים, ומאפשרים לגלות חפצים הנמצאים בעומק רב או קבורים בחול. בדיקות כימיות שונות מאפשרות לחוקרים לקבוע את גילו של הממצא. החוקרים ממפים את השטח וממהרים לשמר את הכלים, כי לאחר הוצאתם מהמים הם מתכלים במהירות.

לא במקרה התפתחה הארכיאולוגיה התת-ימית לאורך חופי הים התיכון. בחופים אלה התקיימו בימי קדם תרבויות עשירות וחיי ספנות מפותחים. מצפון ומדרום לארץ ישראל שכנו מעצמות ימיות גדולות, וביניהן הפליגו אוניות והתקיימו קשרי מסחר אינטנסיביים.

משערים שבמעמקי הים התיכון טמונות מאות ספינות שטבעו במהלך השנים. החוקרים מנסים לאתר אותן, את שרידי נמליהן ואת כפרי הדייגים ששקעו בים, וכך לעמוד על אורח החיים של תושבי החוף בימי קדם.

לתגובות אנא כתבו לאתר או אליי: [email protected]