30.11.07 בחינת בגרות : ספור מאת רותי ריכטר - יצחקי
אמא
מסתובבת בחדר, רוטנת בלחש, מרימה את בגדי הזרוקים על הרצפה, ושמה אותם בפיזור דעת
על הכיסא שליד מיטתי. בעיניים עצומות אני יכולה לזהות את מורת הרוח והרוגז הניכרים
בצעדיה הכבדים ובתנועותיה החפוזות. בבת-אחת היא מסיטה את הוילונות, ומניחה לאור
הבוקר המסנוור של יום קיץ חם והביל לפרוץ אל החדר ולשטוף אותו בזוהר מסמא וחריף.
"אורלי, קומי! מהר! שכחת שאת נבחנת
היום?!"
אני משתהה במיטה ואינני ממהרת לפקוח את
עיני, כי אני רוצה לדחות את הפגישה המאכזבת הצפויה לי עם המציאות ולזכות ברגעים
אחדים של שקט ובטלה. אבל אמא שלי לא מרפה:
"קומי, אורלי! אל תעמידי פנים! אני
יודעת שאת לא ישנה! אסור לך לאחר היום!".
אני פוקחת את עיניי בהיסוס. אמי עומדת
מולי וגבה מופנה אל האור המסנוור. קווי פניה אינם ברורים בגלל הצללים הנחים עליהם
כשהיא עומדת מולי והאור בגבה, אבל ידיה התומכות במותניה מרמזות לי שכולה קריאת
תיגר.
"לא אלך, אמא!" אני אומרת בקול שקול. "אני לא רוצה ללכת לבחינה
הזאת! את יודעת שאני לא זוכרת אפילו מילה אחת מכל מה שלמדתי! אני לא רוצה
ללכת!"
עכשיו היא משלבת את ידיה
ומביטה בי במבט קשה. תנועה זו משמשת אות בביתנו שכעסה גדול, והיא לא תסכים
לכל סימן של התנגדות או מרי.
"לא, גברת צעירה! את לא שכחת שום דבר!
ואת תקומי מיד מהמיטה שלך ותלכי להיבחן! כבר מאוחר!"
כשאמא שלי משלבת את ידיה ועיניה מבריקות, אני יודעת שאין לי ברירה אלא למלא את רצונה, וכל טענותיי לא יועילו.
אף-על-פי-כן אני מנסה שנית:
"אבל אמא, אני לא זוכרת! אני לא
יודעת את החומר!".
"את בריאה כעת, אורלי! כן, באמת! ככה
אמר הרופא! ואת לא צריכה לפחד! ואל תשכחי
שפעם היית תלמידה טובה..."
נכון. פעם הייתי תלמידה טובה. אבל זה היה לפני זמן רב. לפני ש"זה"
קרה לי.
"זה" הוא שמם של מחלתי ושל
הניתוח שנותחתי לפני חודשים אחדים. כך קוראים להם הורי, וכך אני מכנה אותם במחשבותיי. כשהתרבו והחמירו כאבי הראש
שלי, גילו הרופאים שגידול קטן לוחץ על מוחי, והחליטו לנתח אותי. מאז מתחלקים חיי
וחיי הורי לתקופה שלפני גילוי המחלה
ולתקופה שלאחריו, ואני מרגישה שמבול או שריפה נוראים פקדו את הבית השליו הזה,
והרסו בבת אחת את כל הטוב שבו.
בגלל מחלתי הסכים המפקח הפדגוגי של בית
ספרנו שאבחן בעל פה ולא בכתב, והיום אעמוד בבחינת הבגרות הראשונה שלי.
ודווקא בביולוגיה! המקצוע השנוא עלי!
אני משתדלת לא להציץ בראי הניצב מולי, כי
אני שונאת אותו, את הראי הזה! הוא אינו מחמיא לי ואינו מבשר לי טובות. בעיקר מרגיז
אותי מראה שערותיי הדלילות, הנחות על קודקודי כחסרות רוח חיים. לפני
ש"זה" קרה לי, נהגתי לקלוע את שערותיי הארוכות בשתי צמות עבות,
ולפעמים הנחתי לרעמה העבותה לגלוש על כתפיי
ולעטור לפני הילה ערמונית, אבל לאחר הטיפולים וההקרנות נשר השיער, ועכשיו החל
קודקודי להצמיח פלומה חדשה. אלא ששיער חדש
ודל זה, שאני מסתירה אותו בכובע צבעוני, אינו דומה כלל לשיערי הקודם, והיגיון
מיוחד יש לו. לעולם אין הוא נכנע למסרק, והוא חסר את הברק והגמישות שעליהם הייתה
גאוותי.
"אבא," אני אומרת, "אני
נבחנת היום בביולוגיה!"
"המ... המ...", מהמהם אבא
מאחורי העיתון. אחר-כך הוא ממלמל: "אני יודע, ילדה, אני יודע. בהצלחה, בת,
בהצלחה!"
"אני לא זוכרת כלום, אבא. אני
אכשל!"
"שטויות! הרי לפני "זה" היית
תלמידה טובה!"
"אבל שכחתי את כל החומר! שכחתי
הכל!"
"הרופא אמר שהבראת. את לא שכחת,
אורלי, זה רק נדמה לך!"
אבא מנסה לעודד אותי, אבל נדמה לי שאני
שומעת הד של חוסר אמון בקולו, ושוב הוא מוצץ את מקטרתו הכבויה ומתחבא מאחורי
העיתון.
אני שותה לאט את החלב, ובוחשת בכוס בלא
מחשבה. החלב שנוא עלי, אבל אמא מכריחה אותי לשתות אותו. "זה טוב
בשבילך!" היא טוענת בתוקף, ואני יודעת שאם אסרב לה, תשקע בשתיקה ארוכה
ומאיימת, והקמטים הדקים שבצדי שפתיה יעמיקו בהעוויה משונה של מרירות וכעס.
ואין חיוך בפני או בפניה. נדירים החיוכים בבית הזה.
לאן הלכו חיוכיי? פעם היה החיוך עומד כמעט
דרך קבע בעיניה הצוחקות של אמא, ומרגיע את מזגי הסוער. עתה אוחזות בו כבדות ולאות, כשהיא רואה שאני בוחנת
את דמותי במראה. כרובוט אני חיה. אין בי
רגשות של שמחה או של צער, ורק
סבילות של השלמה יש בי, כאילו אני צועדת בדרך ללא מוצא, שלא אוכל לחזור
ממנה, וכאילו דרך העולם היא שחייב אדם לעשות את המוטל עליו בלא שמחה.
אני מסיימת לשתות את החלב, ומחליטה לטלפן
למורתי כדי לומר לה שבאמת לא כדאי. שכל התורה פרחה מזיכרוני... שחבל על הזמן!
שאינני רוצה!
המורה שלי איננה צעירה עוד. גופה גדול, ומשקפיים
עבי עדשות רכובים על גשר אפה. אבל תמיד
היא מחייכת וממהרת ורצה ומקפצת ברגל קלה כאישה צעירה. דומה שכל עולו של בית ספרנו
מוטל על כתפיה הרחבות, והיא שרויה בעשייה פעלתנית שאין לה סוף. אבל אף שהיא נוחה
לבריות וממעיטה לכעוס, רועדות ידי כשאני
מחייגת את מספר הטלפון של ביתה.
מן העבר השני של הקו נשמע קול ילדה:
"אמא יצאה כבר. היא הלכה לבית הספר."
אני מניחה את השפופרת באנחה ויוצאת מהבית.
בחדר המדרגות מפטפטות שתי שכנות מקומת הקרקע, וכשאני עוברת לידן הן משתתקות. תמיד
הן משתתקות כשאני פוגשות בי, ונרתעות מעט לאחור כאילו הפתעתי אותן באמצע מעשה חטא.
"שלום, אורלי." ממלמלת אמא של
דני, והשכנה השנייה מנידה את ראשה לעומתי, וסוקרת אותי במבט מוזר וסקרני. ודאי
תמשכנה לפטפט לאחר שתיסגר הדלת מאחורי, ותשפוכנה את רחמיהן על הורי המסכנים... אני שונאת את לחשושיהן
ואת רחמיהן, אבל אינני יכולה לעשות דבר. דרך העולם היא זו, ואני צריכה להשלים עמה.
אולי לא תאמינו לי, אבל לפני
ש"זה" קרה לי, שיחקתי עם דני ועם החברים שלו בכדורגל! באמת, אני לא רוצה
להתפאר, אבל פעם הייתי ספורטאית! אמא ניסתה אז לאסור עלי את המשחק, כי לדעתה אין
זה "משחק של בנות", אבל אני לא שמעתי בקולה. המשכתי לשחק, והייתי שוערת
מצוינת! ידעתי לעצור 'גולים' כמעט בטוחים!
ברחוב מסנוורת שמש בהירה של קיץ את עיני.
שעת בוקר מוקדמת עכשיו, אבל השמש אינה יודעת רחמים, ואורה הבהיר שוטף את הרחוב,
מרעיד את האוויר, מכה בבתים, מסנוור את העיניים, ומהבהב בברק העלים הירוקים של עצי
השדרה.
"דני, בוא לים!" קוראת מהרחוב נירה,
חברתי לשעבר, ונושאת את פניה לחלון הבית.
"שלום, נירה." אני מברכת אותה.
"שלום, אורלי." היא משיבה, ומיד
מתעלמת ממני וממשיכה בקריאותיה:
"דני, רד כבר! בוא לים!".
פעם, לפני ש"זה" קרה, נהגו נירה
ודני להכין אתי שיעורים, לפטפט ולהחליף
באנחה סודות חבויים, אבל עכשיו אחז פחד
בנירה ובאחדים מחברי, והם חוששים מפני מחלתי ומשתמטים מפני.
ואני זוכרת: באחד הימים, כשאיחרתי לשיעור,
שמעתי מבעד לדלת הפתוחה למחצה את דברי המורה לביולוגיה, שהסבירה לתלמידים מהם
גידולים סרטניים: "וזכרו, חבריא, שאין זו מחלה מידבקת, חלילה, ויחסכם אל
אורלי - אין לו הצדקה!"
ברחתי משם. עוד לפני כן חשתי בניכור
ובהסתייגות של אחדים מחבריי, אבל רק עכשיו שמעתי
איך קוראת המורה לדבר בשמו. התחבאתי בבית השימוש ורציתי לבכות, אבל הדמעות לא באו. שבועות אחדים הייתי כנדהמת, עד
שלבסוף השלמתי וויתרתי. אל תבינו אותי לא נכון. לא כל חבריי נטשו אותי. יש חברות
שבאות אלי, ואני יוצאת עם כמה מהן בלילות שבת למסיבות או לסרטים, אבל בכיתה אני
חשה דחויה, וכשאמא שלי מקדימה לצאת בבוקר מהבית והולכת לעבודה, אני מסתגרת בחדר
שלי, ואני לא הולכת לבית הספר.
בעוד שבועות אחדים יתגייסו בני כיתתי
לצבא, ורק אני אשאר בבית. אמא אומרת שאולי אוכל למצוא עבודה כלשהי, אבל אני חוששת
שלא אצליח, כי מי ירצה בי? מי לא יחשוש מצורתי המוזרה ומשיערי המזדקר?
והיום נגזר עלי להיבחן בביולוגיה!
כבר אמרתי לכם שמכל המקצועות אני ממש
מתעבת את הביולוגיה. מדע משונה זה גדוש בפרטי פרטים של מבנה ובשמות לועזיים, ואינו
מפיח בי שאר רוח או התרוממות נפש, אינני מבינה איך יכולים חבריי לחבב מדע מוזר זה
ולהעדיפו על לימודי הספרות או התנ"ך! תיאורי האברים הפנימיים ותמונותיהם
שבספר הלימוד מעוררים בי פלצות וגועל נפש, ולעולם
לא אסכים עם דבריה של מורתי, הטוענת שפענוח הצופן הגנטי ומנגנוני הוויסות
ההורמונליים הם "ממש שירה של הגניוס האנושי". לפעמים אני מצליחה לזכור
חלקים מהסיכומים ומההשוואות שלמדתי מתוך
המחברת, אבל התיאורים והמלים הלועזיות שבספר הלימוד נשכחים ממוחי זמן קצר לאחר
שלמדתי אותם, ואני חייבת לחזור ולשנן אותם שוב ושוב.
*
כשקשה
לי, אני משוחחת בלבי עם "הוא".
"הוא" הוא הרופא שלי. הכרתי
אותו בבית החולים, ואני פוגשת בו מדי חודש, כשאני באה לבדיקה השגרתית במחלקה.
"הוא" סיים את לימודיו בבית הספר שלנו לפני שנים רבות, ומשמש מקור גאווה
לכל מורי בית הספר שלנו ומופת לתלמידיו, ובעיקר גאה בו המורה לביולוגיה, כי שמו
יצא לפניו כרופא טוב, הקוצר הצלחה רבה
בביצוע ניתוחי מוח מסובכים.
נו, טוב,
כמובן שאנחנו לא ממש משוחחים אתם
כבר מבינים בעצמכם שאני רק חולמת בהקיץ את השיחות האלה.
"שמע!" אני אומרת לו בלבי,
"הרי אתה יודע שאכשל גם היום! אני לא מרוכזת! באמת, אני לומדת-ולומדת-ולומדת,
אבל אני שוכחת כל דבר!"
"שטויות!" הוא עונה לי
בחיוכו שאהבתי, ואצבעותיו הארוכות, אצבעות
של מנתח, מנגבות את משקפיו בממחטה של נייר. "הרי כבר אמרתי לך הרבה פעמים
שזיכרונך לא חולה! תזכרי, אורלי, את בריאה כבר! הבראת לחלוטין!"
"לא נכון! אני יודעת שאכשל!"
אני טוענת לפניו בעקשנות, וסוקרת בדמיוני את בלוריתו המאפירה בקצותיה ואת פניו השזופים, הצרובים משמש הקיץ.
עכשיו רועם קולו בכעס: "מה השטויות
האלה, אורלי?!" ואחר-כך מחייכות פתאום עיניו, והוא אומר ברוך: "תבואי
לספר לי אחר-כך מה קרה בבחינה. טוב?"
כשעיניו מחייכות אלי אני מרגישה שפתאום
טוב לי. ושקט לי. ממש שקט מבורך. אבל אני עדיין מהססת. הרי ילדה חולה אני! חולה
באמת!
רוח קלה מלטפת את פני ומחליקה על השיער.
חופשת הקיץ בעיצומה, ומתרחצים רבים נוהרים אל החוף השקט, הסמוך לבית החולים. נערים
ערביים מוכרים בשולי הכביש תאנים, "סברס" וכעכי שומשום בזעתר,
וקריאותיהם מרעידות את האוויר. מרחוק, מבעד למרווחים שבין בתי השיכון, מבהיק הים,
אך קולו לא נשמע עדיין. כשהייתי קטנה
חשבתי שהים כחול תמיד, אבל היום אני יודעת שפנים רבות לו, לים שלי. לפעמים הוא
ירוק, ופסים של כותנה לבנה חוצים את שדותיו, ולפעמים הוא מבהיק כמתכת רקועה מול
השמש העומדת באמצע השמים, ויש שפניו חרושים בתלמי גלים לבנים הרודפים זה אחרי זה
במרוץ אינסופי, ושועטים אל החוף כפלוגות חיילים היוצאות לקרב. ממיטתי שבבית החולים
למדתי להכיר את הים. שעות רבות הבטתי בו בימים שלאחר הניתוח, ואני מכירה את כל
דרכיו. בבוקר הוא שובב גדול, הים שלי, וגליו משחקים בנחת "תופסת" עם החול, בצהרים הומה חופו
מתרחצים, וסירות צחורות מפרש שטות בו מול האופק, ובערב, בעת השקיעה, שוקט ורוגע
משטח המים, ומכסה ברוך בשמיכת המים שלו את כדור האודם השוקע בו. אז נדמה לי שהוא כבר עייף מעמל היום ושאונו, והוא רוצה
לשקוע עם השמש בשינה ארוכה.
השהייה הממושכת בשמש והרחצה בים אסורות
עלי, אבל עדיין אני יכולה להיזכר במגע המים בעורי, במכות הגלים בברכי, במכוות המלח
בשפתי ובקצף הגלים הרוחף על פני.
פעם הייתי שחיינית טובה.
טוב, אבל אמרתי לכם כבר, שכל זה היה לפני
ש"זה" קרה לי.
*
לחזית הבניין של בית ספרנו צורה משונה של
פני אדם. לא, לא, אל תצחקו. אינני בודה את הדבר מלבי! בחזיתו של הבניין הגבוה
והקודר קרע האדריכל שני חלונות גדולים ומעוגלים, דמויי עיניים, וחלון ארוך דמוי אף
מפריד ביניהם. הכרכוב שבקצהו התחתון דומה לפה, והרי לכם פרצוף אמיתי!
המורה לביולוגיה מקדמת בחיוך את פני.
"את לא צריכה לחשוש, אורלי, אני בטוחה שתצליחי!"
היא אומרת וטופחת קלות על כתפי.
"שכחתי הכל." אני אומרת לה.
"זה רק נדמה לך!"
"לא, באמת, למדתי ושכחתי!"
מולי יושבת הבוחנת, מורה צעירה, גבוהת
קומה וקצרת שיער, שפניה נקיות מאיפור, ומבעד לשמלתה מציצות כתפיותיו של בגד ים
פרחוני. אולי היא מתכוונת לשחות בים אחרי
שתחדל לענות אותי. חיוכה בהיר ועיניה מזמינות כשהיא מציעה לי לשבת מולה. אני מניחה שסיפורי ידוע לה. בוודאי סופר לה כשתמהה מדוע הורשיתי להיבחן בעל-פה במועד מאוחר
מן הרגיל. מורתי יושבת לידי, גווה נוטה מעט לאחור, ולכן אינני מיטיבה לראות את
פניה. אולי היא רומזת עכשיו לבוחנת מאחורי
גבי שאני קצת... נו, ככה... חולה... ובבקשה לרחם... ולהתחשב... הרי ילדה
מסכנה לפנינו...
הבוחנת מסתכלת בי בחיוך של אהדה.
"בואי, אורלי, נתחיל!" היא
אומרת, ומניחה לפני עיפרון ודפי טיוטה.
"מה הם חלקי מערכת העיכול
ותפקידיהם?" היא שואלת.
חלקי מערכת העיכול... נדמה לי שאני זוכרת,
אבל לשוני אינה מצייתת לי, ואני מסתכלת סביבי אובדת עצות.
"אל תמהרי." אומרת לי הבוחנת.
"יש לנו זמן."
"כתבי את שמות האברים ותפקידיהם בדף
הטיוטה, תארגני לך את המחשבות, ואחר כך תעני. יש לנו הרבה זמן." מייעצת המורה
שלי. אני מפנה את פני אליה ומספיקה לראות את קצהו של מבט הרחמים שהיא מחליפה עם
הבוחנת.
"קיבה, ושט, מעי דק, כבד, לבלב, מעי
גס..." אני כותבת את שמות האברים ואת תפקידו של כל אחד מהם על דף הנייר
שלפני.
הבוחנת מוסיפה מספר אברים ששכחתי ושאלותיה
קולחות במהירות:
"מה הם תפקידי הכבד?"
תפקידי הכבד... אני זוכרת שהם מפורטים שם, בספר הלימוד, בצד
שמאל, בחלקו העליון של העמוד. שנים-עשר תפקידים שונים מנה המחבר לכבד, ואף סימן
אותן באותיות לפי סדר הא"ב. כן, באמת, בחלק השמאלי של הדף! ואיך אצליח לזכור
את כולם?!
אני עונה תשובה חלקית. והבוחנת ממשיכה:
"מה זה עיכול? מדוע צריך לעכל את
המזון?"
שאלה קלה היא, ואני עונה בשטף, אבל אני כשאנחנו
חורים אל הכבד, אני מצליחה לזכור רק עוד שלושה
מתפקידיו.
"נניח לזה." אומרת הבוחנת,
"נעבור לנושא אחר: מהם תפקידיה של מערכת הדם?"
שאלה זו קלה למדי. הרי אמרתי לכם כבר שאני
מיטיבה לזכור את הכתוב במחברת שלי, אבל אני מתקשה לזכור את פרטי הפרטים המודפסים
בספר הביולוגיה המאוס. מורתנו סיכמה את תפקידי הדם בפרוטרוט, והם כתובים במחברתי,
בצד ימין, בחלק התחתון של העמוד... אני מדקלמת את התשובה, אבל לדאבוני אני זוכרת
רק חלק ממכלול התפקידים שהתברכה בהם מערכת הדם.
הבוחנת ממשיכה לחייך: "חשבי מעט
ותיזכרי."
אני יודעת שלא אזכור. "שכחתי."
אני ממלמלת במבוכה, "באמת למדתי, אבל שכחתי..."
מה הן רוצות ממני?! אני לא רוצה! אני לא
זוכרת! אני לא יכולה! אני לא מסוגלת! ומה אם אקום ואברח פתאום?!.
הזמן
חולף באיטיות. נדמה לי שכבר שעות רבות אני מתענה כאן, אבל שעוני מורה שרק עשר דקות
חלפו מתחילת הבחינה..
על הענף הנשקף מבעד לחלון מקנן זוג
דרורים. הם מביטים בי בתימהון, ולרגע אני מסיחה את דעתי מהבחינה ומהבוחנת.
"סליחה, מה שאלת? לא הקשבתי..."
אני אומרת במבוכה. הבוחנת חוזרת בסבלנות על שאלתה. היא מנסה לחזור לתפקידי הכבד,
אבל אני כבר באמת לא יכולה לזכור את כולם, לכן אנחנו עוסקים עכשיו בחלקי הצמח
ובתפקידיהם.
מורתי מחייכת כרגיל את חיוכה הנצחי. היא
יושבת מאחורי, ומבטי הרחמים שהיא מחליפה עם הבוחנת חולפים מעלי ודוקרים בראשי.
אינני רואה אותם, אבל אני חשה בהם היטב.
לפתע עולה באוזני קולה של הבוחנת:
"זהו, אורלי. הבחינה הסתיימה ואת יכולה ללכת. תודה לך."
אני נדהמת. הבחינה הסתיימה כבר? האם עברתי?
אוכל לדעת זאת רק לאחר שהבוחנת תעזוב את בית הספר, כי אין זה מנומס לשאול מיד.
הבוחנת והמורה עדיין מחייכות. "תודה,
אורלי, את יכולה ללכת עכשיו." חוזרת ואומרת מורתי, והבוחנת השקועה בהרהורים
מוצצת לאטה מהסיגריה, ועיניה נמנעות מלפגוש את עיני.
אני יוצאת לרחוב ופונה אל הטלפון הציבורי.
קולה של המזכירה עונה לי מעברו השני של הקו:
"בית הספר התיכון."
"מדברת אורלי."
"איזו אורלי?"
"אורלי מכיתה י"ב, שנבחנה עכשיו בביולוגיה."
"אה, כן," קולה של המזכירה
מתרכך פתאום, "מה רצית, אורלי?"
"אולי את יודעת אם הצלחתי
בבחינה?"
"חכי רגע, בבקשה." ולאחר דקות
אחדות אני שומעת רשרוש נייר מעברו השני של הקו, והמזכירה עונה: "הצלחת,
אורלי, קיבלת את הציון 'טוב'!"
לא ייתכן! לא יאומן! 'טוב'?!'
"את בטוחה?" אני שואלת בהיסוס.
"בטח, אורלי! כתוב כאן בגיליון הציונים
שחור על גבי לבן!"
"תודה." אני מצליחה למלמל בקול
חנוק.
הרחוב מיטשטש כנגד עיני. הרי הייתי בטוחה
שנכשלתי! בלי דעת אני מניחה את השפופרת
ויוצאת מהתא. לאן אלך? למי אספר? לאט אני פוסעת הביתה, ואינני מחכה לאוטובוס. יום
חם היום, ו"הוא" אינו מרשה לי לשהות בשמש, אבל אינני יכולה לשאת עוד את
הציפייה, ורגלי נושאות אותי מאליהן. לעזאזל! צריך לספר למישהו! אבל למי?! אמא ואבא
יתקשו להאמין לי, והם אינם בבית עכשיו. הם בעבודה שלהם. פעם, לפני הניתוח, לא היה
הציון 'טוב' מעורר התפעלות בבית שלנו, אבל עכשיו, לאחר שזכיתי בחודשים האחרונים רק
ב'מספיק' של רחמים, אין לי ספק שהורי ישמחו בציון שלי, וסוף-סוף אוכל לגרום להם
קצת נחת.
לפתע גומלת בלבי החלטה נועזת: אני אלך
לבית החולים ואספר לו! ל"הוא"! לרופא שלי! הרי "הוא" תמיד
חביב אלי. בשקט ובחביבות הוא נוהג להסביר
לי את מהלך הניתוח שנעשה בי ואת תהליך ההבראה. "הוא" בוודאי ישמח מאוד!
אני מהססת, מתלבטת, הופכת במחשבתי הלוך ושוב, ובינתיים נושאות אותי רגלי
כמאליהן לבית החולים. לבי הולם בחוזקה,
פני שטופות סומק עז ונשימתי קצרה, אבל
אינני מסוגלת לחזור. בניד ראש של הכרות אני מברכת לשלום את שומר השער הבודק
את תיקי, ואחר-כך אינני מחכה למעלית אלא דולגת במהירות במדרגות המוליכות אל
"המחלקה שלנו". הים נשקף אלי מבעד לחלונות, ואני רואה שהוא כחול היום!
באמת! היום הים כחול ממש! אחיות בלבן ממהרות לידי, וסניטר נושא עגלת כביסה יוצא
מהמעלית ומתנגש בי, אבל אני כמעט שאינני
מבחינה בו. מחשבה אחת ממלאת את לבי: לספר לו! לספר ל"הוא"! לספר למישהו!
לעזאזל! למי?!
"קיבלת ציון 'טוב'." אמרה
המזכירה! פעם, לפני "זה", הייתי באמת תלמידה טובה! 'טוב'! אלוהים
אדירים!
*
האחות מלכה יושבת כהרגלה ליד הדלפק של חדר
האחיות. היא מכירה אותי, ומקדמת את פני באדיבות:
"במה אוכל לעזור לך, אורלי?"
"אני צריכה לשוחח עם דוקטור ח."
"הוא עסוק עכשיו בחדר-ניתוח, ויבוא
יותר מאוחר. את מבינה, הביאו היום פצועים מהמלחמה בלבנון. אולי נדחה את
הדבר?"
מלחמה... ואני שכחתי אותה! צר עולמי כעולם
נמלה! רק את סביבתי הקרובה אני רואה, כאילו המלחמה אינה נוגעת לי! איך יכולתי
לנהוג באנוכיות כזאת?! אבל אינני מסוגלת לחזור בי, וכוח עליון מצמיד אותי למקומי.
"אחכה לו." אני אומרת ויושבת על
הספסל שליד חדר הרופאים.
זה לא יפה, אורלי, את צריכה ללכת הביתה.
מלחמה עכשיו, ואת מפריעה כאן! אני מהרהרת, אבל אינני זזה ממקומי. חולים חולפים על
פני בחלוקים מפוספסים, ואנשים שראשיהם חבושים מטיילים במסדרון הצר הלוך ושוב,
ומביטים בי, הבריאה, כזרה שאינה שייכת לעולמם.
מוזר, רק כאן, במקום המדכא הזה, אני נחשבת
לבריאה!
זיכרונות מימי האשפוז עולים בי. הלם
המחלה, השהייה הממושכת בבית החולים, שיחתי הראשונה עם "הוא", הורי
הסועדים אותי לאחר הניתוח וביקורי ידידי... והרי גם אני לבשתי חלוק פסים ששנאתי,
הצצתי מהחלון אל הים, וחשבתי שלעולם לא אוכל לעבור את המחיצה הגבוהה, האטומה, הלא
נראית, המפרידה ביני ובין עולמם של הבריאים.
והפחד הנורא! אולי לא יצליח הרופא בניתוח?
ואולי אמות?
והספקות המענים לאחר הניתוח...
ועכשיו מתבוננים בי החולים כאילו אני
שייכת לעולם אחר, ואני רוצה להסביר להם שהם טועים
בי. שגם אני עוד שייכת לכאן. כן! הרי יש טעות כאן! מדוע הם לא מבינים?!
ילדה קטנה שמצחה חבוש עומדת מולי ואצבעה
בפיה: "יש לך שיער מצחיק!" היא אומרת לי. "למה יש לך מעט
שערות?"
אני מוצאת בי כוח לחייך אליה.
"השיער יגדל, ילדה, אל תדאגי."
אני אומרת לה ברוך ומלטפת את שערה הדליל כשיערי.
לפתע נפתחת דלת הפרוזדור ו"הוא"
נכנס. צעדו כבד, מבטו כבוש בקרקע, כתפיו שמוטות, וקומתו הזקופה כפופה מעט. מה קרה
לצעדו הנמרץ ולחיוכו המאיר?
נו, שוב
שכחתי! הרי מלחמה עכשיו! והוא בא מחדר הניתוח! למה באתי להכביד עליו בבעיותיי
הקטנות?!
"שלום." אני אומרת לו בהיסוס.
הוא נושא אלי את עיניו מהרצפה ומתבונן בי
בהפתעה: "שלום, אורלי, למי את מחכה?"
אני נבוכה והדם מציף את פני. למה באתי?! טיפשה שכמוני! אבל עכשיו כבר אין דרך לנסיגה.
"אני... אני... רציתי להגיד שנבחנתי
היום בבחינת בגרות בביולוגיה... קיבלתי ציון 'טוב'".
"הוא" בוחן את פני. מבטו עייף
ועיניו כבויות. אחר-כך הוא מתיישב באיטיות על הספסל שלידי, ידו על כתפי, והוא נאנח
בלאות.
"'טוב' הוא ציון לא רע... באמת, לא
רע. כשמו כן הוא: 'טוב'!"
אלוהים אדירים! הוא לא מבין?! הוא חושב
שאני מאוכזבת?!
"אבל אתה לא מבין!" אני אומרת
בקול חסר גוון, "חשבתי שאכשל! חשבתי שלא אזכור! שאשכח הכל! אבל זכרתי! זכרתי
את הכתוב במחברת. זה היה שם, בצד ימין למטה, ואני זכרתי."
עכשיו הוא מבין. חיוך עצוב ולאה מציף את
פניו, ובעיניו העייפות מבליח שבב של אור.
"יפה, אורלי, יפה. אני שמח."
הוא אומר, אבל אינני שומעת שמחה בקולו. ודאי עייף הוא מהניתוחים ומהמלחמה ומהחום,
ואני מטרידה אותו בבעיותיי הקטנות!
עכשיו הוא אומר שלא לעניין: "שערך
מתחיל להתאושש, אורלי." וידיו מלטפות את ראשי ליטוף אבהי. "למה שלא תקני
לך פאה יפה?"
"אני רוצה שיאהבו אותי ככה, כמו
שאני!" אני אומרת בתוקף והדם פורץ לפני.
"צריך לעזור לאנשים לאהוב, אורלי. זה
לא קל! צריך לעזור לאנשים לאהוב." הוא אומר בקול חרישי ומהוסס, השונה כל-כך
מקולו האחר, הבוטח. וכבר הוא מתרחק בעצב וצעדו נמוך ואיטי.
"שלום..." אני אומרת אל גבו
המתרחק, ורגלי נושאות אותי אל החוץ הבהיר, המסנוור.
*
מדוע אני רצה?
ממה אני בורחת?
בבית הקריר, שתריסיו מוגפים ורצפתו נרחצה
זה עתה, מקדמת אמא את פני: "נו, ספרי
כבר, אורלי!"
"בסדר." אני עונה לה בקיצור
וממהרת לחדרי. אני רוצה רק לנוח, לשכב בחדר האפל, להיות לבדי, לישון, לישון,
לישון... אבל אמא לא מרפה:
"מה 'בסדר'?! הצלחת?"
"כן, אמא. קבלתי 'טוב'."
"יפה!" אומרת אמא בחיוך. כבר
סיפרתי לכם שחיוכיה של אמי נעשו נדירים מאוד מאז שחליתי. אמא שלי היא עכשיו אישה
מרת נפש הכועסת על כל העולם, ובעיקר היא כועסת על נירה ודני שפסקו לבקר בבית שלנו. ולפעמים נדמה לי שגם
עלי היא כועסת על שהבאתי את המחלה ואת העצב לביתנו. אז אני מרגישה בכעס ובמורת
הרוח העומדים בדיבורה. מרד תמידי יצוק בפניה, והיא מרבה להתלונן ולרטון. ואני כבר
אינני חשה שמחה על שהבראתי ומועקה תמידית שוכנת בחזי. פעם נהגתי למרוד בהורי,
להערים עליהם ולעקוף את איסוריהם, אבל עכשיו אני מצייתת להם בכל. אינני נלחמת בהם
עוד, ואני ממלאת את כל הוראותיהם.
מחדר המדרגות עולים קולותיהם של נירה ושל
דני החוזרים מהים. במעומעם אני נזכרת שבדרכי מבית החולים הביתה ראו אותי שני חבריי מרחוק, ומיהרו לעבור למדרכה שמנגד. אינני
מתרגזת, כי אני כבר רגילה לכך. שוב אין הדבר מכאיב לי. אינני מאשימה אותם עוד. אני
יודעת שהם פוחדים ממני, ממראי המוזר, משערותיי הסומרות וממחלתי הקשה, ואני כבר לא
מרשיעה אותם בלבי. אני כבר סלחתי.
עכשיו הם עולים במדרגות, ופטפוטיהם נשמעים
היטב בדירתנו. במאמץ רב אני פותחת את הדלת ומביטה בהם.
"שלום." אני אומרת בחיוך מאומץ.
הרי "הוא" אמר שצריך לעזור לאנשים לאהוב... "תיכנסו בבקשה, תשתו משהו."
מתי חייכתי אליהם לאחרונה? אינני זוכרת...
הם נכנסים בהיסוס ומצחקקים כדי לחפות על
מבוכתם, ואמא מוזגת לנו מיץ, ופניה הקשים מתרככים מעט.
"נבחנתי היום בביולוגיה וקיבלתי
'טוב'!" אני מספרת להם כדי להפר את השתיקה המעיקה.
"יופי!" אומר דני ומחייך
במבוכה.
"יופי!" חוזרת אחריו נירה כהד,
וכבר הם ממהרים לשתות את המיץ ואינם מסתירים את רצונם להימלט מביתנו הקודר וממראי
המשונה. לפתע אני מבינה שהם חוששים מהמוות, מהכאב, מהזרות ומהחורבן שמביאה מחלתי,
והם מתקשים לראות בי, הקירחת למחצה, את חברתם מימי הילדות, ששחתה עמם בים ושיחקה
עמם בכדורגל ובתופסת ובמחבואים ובשאר משחקי הילדים. ואני מרחמת עליהם פתאום,
ואינני יודעת איך לעזור להם. אני מתכוונת להגיד שאני באמת רוצה לעזור להם, אבל אני
לא יודעת איך לעשות את זה!
"תבואי, אורלי, באמת. היכנסי אלי,
כמו פעם!' אומר פתאום דני, ונירה מוסיפה בהיסוס: "את יכולה להיכנס אלי היום
אחרי הצהרים אם את רוצה." וכבר הם פונים אל דלת היציאה.
*
...אחר כך ישנתי שינה כבדה, חסרת חלומות.
שינה של מועקה ישנתי, וכשהתעוררתי לפנות ערב כאבו שרירי גווי, וראשי היה כבד
וסחרחר.
'טוב'! אלוהים אדירים! 'טוב'! ואיש אינו
מבין!
אבל בערב, כשצפינו בטלוויזיה, התרחש סוף-סוף
הנס. אבא ישב מול המכשיר כשעיתונו הנצחי מאהיל על פניו, ואמא, כרגיל, נמנמה
בכורסתה.
"אבא," אמרתי, "קיבלתי
ציון 'טוב' בבחינה!".
"המ... המ... אמא כבר סיפרה
לי." אמר אבא. "'טוב' זה יופי של ציון, ילדתי." אבא הניח את העיתון
וחיוך אמיתי של שמחה בצבץ בפניו, נבט במצחו, גדל ולבלב אל עיניו ואל קמטי לחייו,
ולבסוף פרח על שפתיו, ואני זכרתי פתאום את השמש היוצאת ביום חורף מבין העננים
האפורים. אבא שלי ישב וחייך כמו פעם! כמו לפני ש"זה" קרה לנו! ונדמה לי
שגם אמא שלי חייכה אלינו חיוך קטן ושמח בשעה שנמנמה בכורסתה.
מחר אתחיל ללמוד לבחינה הבאה.
.