שלום לידידיי
לפניכם הפרק האחרון בטרילוגיה
"תמונות מחיי בית הספר", ששני פרקיה הראשונים פורסמו במדור זה לפני שבוע
ולפני שבועיים. להזכירכם, חלק ניכר מן
המסופר בטרילוגיה זו מבוסס על מאורעות אמיתיים. אבל אין זו אמת היסטורית אלא אמת
ספרותית, והרשיתי לעצמי להגזים, להמציא ולהוסיף דברים שלא קרו.
תיהנו.
לתגובות אנא כתבו לאתר או אליי: [email protected]
ג. עמליה
עכשיו אני בחופשת שחרור מהצבא, ואני
צריכה להחליט בימים הקרובים אם לחתום קבע ולהמשיך בלהקה הצבאית או להשתחרר ולהשלים
את בחינת הבגרות במתמטיקה, כמו שהמורה מירה'לה ביקשה
לפני שהיא נפטרה לנו ככה סתם פתאום. אחר-כך אולי אלך ללמוד באקדמיה למוסיקה או
אמצא לי אמרגן ואהיה זמרת. ואולי פשוט אלמד הוראה ואהיה גננת, כי אני נורא אוהבת
ילדים קטנים. המורה רות מנסה לשדל אותי לעזוב את הרעיון הזה, כי לדעתה הוא נובע
מפחד מכישלון ולא מבחירה חופשית, אבל זה
לא נכון. אם אבחר בו, זאת תהיה הבחירה
שלי, והמורה רות תצטרך לכבד אותו.
בינתיים יש לי הרבה זמן לשבת בבית
ולחשוב. כמו שאני עושה עכשיו.
כל פעם שאני פוגשת את המורה רות, היא
מספרת לי כמה שהיא והמורה מירה'לה זיכרונה לברכה כעסו על היועצות, ששיבצו אותי בכיתה הזאת,
הכיתה של החינוך המיוחד, שבה למדתי כמעט שנתיים.
אבל אני חושבת שהיועצות האלה בכלל לא היו
אשמות. הן לא היו יכולות לדעת
שמאחורי הילדה הביישנית והמהססת שהייתי אז הסתתרה ילדה אחרת. הן לא יכלו לנחש שלא
יכולתי להקשיב, כי כל הזמן עלו לי בראש כל מיני שירים ומנגינות וגם כל מיני
חלומות, ולא יכולתי לעזוב פתאום סתם ככה
את החלומות האלה ולהקשיב לדברים המשעממים שאומרים בכיתה.
ואני ניסיתי. באמת ניסיתי. בכל כוחי
ניסיתי להינתק מהשירים ומהחלומות האלה, שמזמזמים לי כל הזמן בראש. אבל אחרי דקה או
דקותיים שוב המראתי בעקבות השירים והחלומות שלי.
וכל הזמן פחדתי שפתאום מישהו יגלה שאני
חולמת או ממציאה את השירים האלה. פחדתי שכולם יצחקו ממני וילעגו לי.
. הכיתה הזאת, שהיה לה שם כל כך יפה,
"הכיתה המקדמת", באמת הייתה
כיתה איומה. כל הזמן היה שם רעש נורא. אף אחד מהתלמידים לא הקשיב, ורבים מהילדים
היו אלימים או סתם עצבניים. לא הבנתי למה הם מתפרעים כשאפשר פשוט לחלום חלומות
בהקיץ ולהתנתק. אבל שיטת החלומות הייתה
השיטה שלי ולא השיטה שלהם. רינה, למשל, הילדה שישבה על ידי, לא יכלה בכלל
לשבת בשקט אפילו רגע אחד! היא כל הזמן תופפה באצבעות שלה על השולחן, הרעידה את
הברכיים, ושיחקה בכל מיני משחקים מתחת לשולחן. החבר שלה, יריב, ישב מאחוריי, משך
לי בצמות, וזה נורא כאב.
כשלמדתי בכיתה האיומה הזאת, כיתה ח'
מקדמת, המורה מירה'לה נכנסה לכיתה שלנו בפעם הראשונה,
וניסתה ללמד אותנו פרק בהיסטוריה. אבל אני מייד ידעתי שהיא לא תצליח, כי היא לא
הייתה תקיפה ולא אהבה להעניש. אבל אותי היא קלטה תיכף ומייד. כבר כעבור שבועיים
היא קראה לי לפינת השיחות שלה בחדר המורים, הגישה לי כוס תה חם, ואמרה לי שהיא
רוצה לדבר אתי. התרגשתי מאוד, וכל הדם קפץ לי לראש. פתאום הבנתי שהיא מנחשת
שאני בכלל לא מקשיבה, אפילו שאני יושבת
מולה בשקט ולא מפריעה, ורק עושה לה תנועות עם הראש שלי כל הזמן כאילו שאני מבינה.
לא שתיתי מהתה החם שהיא מזגה לי, והתביישתי לבקש ממנה להביא לי כוס מים קרים במקום
התה הרותח כדי לצנן את הפנים הלוהטות שלי.
"עמליה,
את בכלל לא מקשיבה." קבעה מירה'לה בנחת, בלי לנזוף
ובלי להאשים, וחייכה אליי בנעימות.
לא עניתי. איך היא יודעת, המורה הזאת?
הרי אני כל הזמן עושה לה עם הראש כאילו הבנתי! מה?! היא אולי קוראת מחשבות?!
"אני לא קראתי לך כדי להאשים
אותך." המשיכה מירה'לה ונגעה קלות בכף ידי המונחת
על השולחן. "אני בכלל לא חושבת שאת אשמה במשהו. גם אני לא הייתי יכולה להקשיב
בכיתה הזאת."
שוב הבטתי בה ולא עניתי. פשוט לא יכולתי
להוציא הגה מהפה.
"אני חושבת שיש לך מחשבות טובות
ויפות, והן מעניינות אותך יותר מהדיבורים של המורים בכיתה. נכון?" המשיכה
המורה מירה'לה.
"נ...
נ... נכון." גמגמתי בלחש. בקושי היה אפשר לשמוע אותי.
"את מבינה, עמליה,
יש אנשים שיש להם חיים כפולים. הם נקראים
אמנים, יש להם כל הזמן בראש שלהם עולם מלא חלומות, והם חיים גם בחיי היום-יום וגם
בחלומות שלהם, וזה נורא קשה להם לעבור מעולם אחד לשני. גם את כזאת."
את הדברים המסובכים האלה בכלל לא הבנתי
אז, כי הייתי רק ילדה בכיתה ט', ואני לא בטוחה שאני מבינה אותם היום. אבל התביישתי להגיד לה את זה.
"אני?! אמנית?! מה פתאום?!"
שאלתי בתימהון.
"גם אני הייתי כמוך," אמרה מירה'לה. "אהבתי לחלום ולא הקשבתי."
"מה?! לא הקשבת ועכשיו את
מורה?" שאלתי.
"כן,
עמליה. לימדתי
את עצמי להקשיב," ענתה מירה'לה.
"אבל איך?" שאלתי בשקיקה, כי
באמת רציתי להיות כמו כולם. רציתי להקשיב לדברי המורים ולהביא להורים שלי ציונים
טובים במקום הציונים הגרועים שהבאתי להם עד עכשיו, ורציתי לא להשתייך לכיתה
המקדמת, שכולם בבית הספר ובשכונה שלנו יודעים שהיא הכיתה של הילדים הכי טיפשים.
רציתי ללמוד עם ילדים חכמים יותר בכיתה רגילה.
"תראי, עמליה,
לימדתי את עצמי פשוט לכתוב כל מילה שהמורים אומרים. את מבינה, כשאת כותבת, החלומות
בורחים, ואת מוכרחה להקשיב."
לא רציתי להגיד לה שאני בכלל לא רוצה
שהחלומות יברחו לי.
"אבל אני לא יכולה לכתוב מהר. אני
כותבת לאט," אמרתי בביישנות. ובאמת זה ככה, כי כשלמדנו לכתוב בכיתה אלף, אמא
שלי כל הזמן אמרה לי שצריך לחשוב על כל אות שכותבים, ולהשתדל שהאותיות יצאו ממש
יפות, ושצריך למחוק מהמחברת אותיות שלא
יוצאות יפה. ומירה'לה כאילו קראה את המחשבות שלי ואמרה:
"זה לא חשוב כל-כך, עמליה. אל תשתדלי בכלל לכתוב יפה. ותכתבי רק כמה שתספיקי. אני
מציעה שתנסי את "הפטנט" הזה שאני המצאתי כשהייתי ילדה, ותראי שהוא יעזור
לך."
בשיעור הבא התחלתי לכתוב. לא הספקתי לכתוב הכל, והשלמתי קטעי
משפטים אחרי השיעור. אבל לפעמים לא רציתי לכתוב, והייתי מניחה את העט בצד וחוזרת
לחלומות שלי.
באחד השיעורים, כשראתה מירה'לה שאני לא כותבת,
ניגשה אלי ושאלה:
"למה את לא כותבת, עמליה?"
"העט שלי התקלקל," שיקרתי.
מירה'לה שלפה מכיס
שמלתה הרחבה עט פשוט ואמרה: "קחי, עמליה, תכתבי
בעט הזה. הוא לא מתקלקל אף פעם עד שהוא נגמר." ופעם, כשראתה מירה'לה שחזרתי לחלומותיי, קראה לי לשיחה ב"פינת השיחות
של מירה'לה" והסבירה לי:
"את עכשיו מעבדת את האבל שלך, עמליה. זה טבעי שקשה לך לכתוב."
"את האבל?!" שאלתי בחרדה.
"למה?! מי מת?!"
"את מתאבלת על עמליה
החולמנית שהיית פעם," אמרה מירה'לה. "אבל זה יעבור
לך בסוף, ותראי שתוכלי לעבור מהכיתה המקדמת לכיתה שלי."
שוב לא הבנתי דבר מכל הדיבורים מוזרים
האלה, אבל שתקתי.
"היועצות לא תסכמנה. הן חושבות
שאני ילדה טיפשה," אמרתי בלחש,
"אני אשכנע אותן." אמרה מירה'לה, וליטפה לי את המצח כמו שאני תמיד רוצה שאמא שלי
תלטף.
כשהציעה לי מירה'לה
לעבור לכיתה שלה די פחדתי, כי בכיתה המקדמת הייתי תלמידה מצטיינת, וידעתי שבכיתה
של מירה'לה אצטרך להתאמץ מאוד. פחדתי מכישלון, כי כשכל הילדים
בבית הספר מסתכלים עלייך כל השנים כמו על ילדה טיפשה, את בעצמך מתחילה להאמין בזה.
חודשים אחדים חזרה מירה'לה וביקשה
שאעבור לכיתה שלה, אבל רק אחרי פסטיבל הזמר, כשהצלחתי בביצוע השיר של המורה
רות, עמד בי הכוח לנסות.
היה לי קשה מאוד בכיתה
של מירה'לה, המורים דיברו נורא מהר, ולא הספקתי לכתוב הכל, בשיעורי המתמטיקה לא הבנתי שום דבר, ופשוט ניגנתי על השולחן
את השירים שהמצאתי, וגם הייתה לי הרגשה שאני משקרת את כולם שנעשיתי פתאום ילדה
חכמה במקום הילדה הטיפשה שהייתי פעם, ופחדתי שיתפסו את השקר שלי. אבל אחר-כך
התרגלתי, כי הייתי מקובלת בכיתה החדשה והיו לי המון חברות חדשות.
בלהקה הצבאית נורא טוב לי. אני חושבת שזאת התקופה
הכי טובה בחיים שלי. אני תופשת את המלים והמנגינות של השירים החדשים מייד, לפני כל
שאר הזמרים, וזה משונה להיות פתאום הזמרת המצטיינת. אני סוליסטית, ולא מתביישת בכלל לעלות על הבמה
ולשיר לפני מאות חיילים, אפילו שאני ביישנית בשיחות פנים מול פנים.
אחרי כמה חודשים בלהקה
הצבאית, פתאום כולם התחילו להגיד לי שנורא
גבהתי בזמן האחרון. לא כל-כך האמנתי, וכשבאתי לקחת מבית הספר את תעודת הגמר שלי,
שהיא בעצם תעודה די טובה חוץ מהציון "נכשל" במתמטיקה, ראיתי את המורה
רות, שהיא מורה לביולוגיה, ושאלתי אותה אם אפשר לגבוה בגיל שלי.
"לא! בכלל לא!" אמרה המורה רות וצחקה.
"את פשוט הזדקפת!"
רציתי להגיד לה
שהזדקפתי גם מבפנים, אבל לא אמרתי לה, כי אני יודעת שהיא מבינה את זה לבד.
ועכשיו אני צריכה
להחליט מה לעשות. אני חושבת שאחתום קבע ואמשיך לשיר בלהקה הצבאית שנה או שנתיים,
ואחר-כך אולי אמשיך ללמוד באקדמיה למוסיקה או אהיה זמרת, כי המורה מירה'לה תמיד אמרה לנו בכיתה שהשמים הם הגבול והכל אפשרי. אז למה לא לנסות?
רות יצחקי-
ריכטר מאי 2007.
לתגובות
אנא כתבו לאתר או אליי: [email protected]