סיפורו של הזית

מאת רות ריכטר

והפעם, חברים, לכבוד עונת המסיק העומדת להסתיים בקרוב  - סיפור קצר לילדים  מתוך ספרי  "ארץ ירוקה שלי", שיצא לאור בספרית מעריב  בשנת 1987 אני מקווה שתיהנו ותספרו אותו לילדיכם ולנכדיכם.

                רותי  יצחקי ריכטר [email protected]

 

    ביום אביב בהיר וצלול נבט על אחת הגבעות של הגליל התחתון עץ זית קטן, ולו גבעול גמיש ועלים כסופים אחדים. פרש הזית את עליו הרכים, התבונן סביבו, וראה שהתמלאה הארץ רקפות, סביונים וכלניות, ואלות וחרובים צומחים על הגבעה, וצופים ממנה אל העמק. המראה הנפלא הקסים את העץ, והוא לא חדל להתפעל ממראה עיניו. אותה שעה עברה הרוח השובבה בין העשבים הירוקים, המבריקים באור  השמש, ליטפה את העלים החדשים של הזית, ואמרה:

    "יודע אתה, זית, מנהג הוא במקומנו, שכל צמח הנולד בגבעה מביע משאלה, ובורא העולם ממהר למלא אותה. הנה, הקיסוסית ביקשה לה יופי והדר, ולכן העניק לה אלוהים אשכולות של פירות אדומים, והחרוב ביקש את חברת האדם, ולכן בירך אותו האל בפירות מתוקים. ומה תבקש אתה?"

    "אני מבקש שיברך אותי  אלוהים באריכות ימים, כי יפה המראה המתגלה כאן לעיני, ואני רוצה  להביט בו שנים רבות." אמר הזית.

    "טובה המשאלה אשר שאלת," אמרה הרוח לזית, "ובטוחה אני כי תתמלא ברצון."

    ואמנם, הזית גדל, הסתעף וגבה. הוא ראה בחילופי עונות השנה, ואביבים רבים חלפו על ענפיו. גבעולו שהתעבה היה לגזע נוקשה, מפותל וחלול, ובסתיו כרעו ענפיו תחת משא פירותיו הירוקים והמבהיקים.

    אך הזית לא שבע נחת, כי רק אנשים מעטים ביקרו אותו וישבו בצלו. ממרום צמרתו השקיף הזית אל העמק שלרגלי המדרון, וראה שהעמק מכוסה ביצות, ורק מעט אשלים וצמחי קנה וסוף צמחו ליד הביצות. ענני יתושים ריחפו מעליהן, והעץ שמע שקללה רובצת על העמק, ורבים מתושביו מתים ממחלת המלריה הקשה השולטת בו. אז מאס הזית בחייו, וביקש מאלוהים שיקצר את ימיו, כי אינו יכול לראות עוד בקללת העמק ובמות תושביו.

    "אל תחשוש ואל תתייאש!" אמר הרוח לעץ. "הנה שמעתי שבקרוב יתיישבו חלוצים בעמק, ינקזו את מימי הביצות, ויבנו בו את בתיהם."

    ואמנם, בימים הבאים ראה הזית שחל שינוי בעמק: בתים נבנו בו, מי הביצות נוקזו לתעלות השקיה, ובאביב הבא נעלמו צמחי הקנה, והעמק התכסה בשטיח משבצות חומות, ירוקות וזהובות. היתושים  עזבו את העמק, ציפורים רבות החלו לקנן בו, וזמרתן העליזה הגיעה אל הזית ושימחה את לבו. ילדים קטנים נהגו עתה לבוא עם אימותיהם ולשחק בצל העץ, ושוב לא רצה הזית למות, כי אהב את מראה העמק הפורח  ואת הילדים  המשחקים לידו.

    אך יותר מכל הילדים שבאו לבקרו אהב הזית ילד קטן כחול עיניים ובהיר בלורית ושמו אורי. שובב גדול היה אורי, ותמיד ניסה לעלות בעץ, לבחון את עלה הזית משני צדדיו ולקטוף מפירותיו. כמעט כל יום, בקיץ ובחורף, בא הילד עם אמו אל העץ, וידידות אמיצה נקשרה ביניהם.

    חלפו שנים אחדות, הזית שמח בחייו, ואורי גדל והיה לנער צעיר, אך את עץ הזית לא שכח. עתה נהג לבוא לבדו אל העץ ולקרוא ספר בצלו.  ברבות הימים בנה לו אורי סוכה במרומי העץ, ושם נהג לשבת, להתבודד, לקרוא, ולעתים נשא הנער את עיניו והשקיף אל העמק, ואז עלה חיוך על שפתיו, פשט משם על פניו, ועד עיניו הגיע, כי אהב אורי את העמק שבו נולד וגדל.

    השנים חלפו, ועתה היה אורי בחור מגודל. ברדת היום היה האיש הצעיר  מביא את אהובתו אל הסוכה שבנה במרומי העץ, והזית האזין לדברי האהבה שלחשו השניים איש באוזני רעותו, כשענפי העץ מזמרים לזוג הצעיר מנגינה ערבה בעת שעברה בהם רוח הערב.

לפעמים ראה הזית שהנהיג אורי חבורת  נערים אל העץ, ולימד אותם לאחוז בנשק. הזית שמע שאורי וחבריו מדברים על מלחמה הולכת וקרבה, והוא התעצב מאוד כששמע את דבריהם, כי זכר את המלחמות הקודמות ששטפו את הארץ בימי חייו הארוכים. הוא ידע שבמלחמה יפלו רבים מן הנערים, והוא דאג להם  והתפלל לאלוהים שיחוס על חייהם.

    שנה תמימה לא ביקר אורי  את הזית, והעץ התגעגע מאוד אל הנער שאהב.  הוא קיווה שאורי יחזור אליו, והם יחדשו את ידידותם הישנה, אבל מלחמה כבדה הייתה בארץ, המטיילים לא באו עוד, ורעמי יריות החרידו את הגבעה השקטה.

יום אחד ראה הזית שיירה של אנשים אבלים קרבה והולכת. רבים מהם נשאו קולם בבכי, ואחדים לבשו שחורים. הם צעדו לכיוון בית הקברות החדש שבעמק, אך כשהגיעו לשביל העולה בגבעה, סטו מן הדרך, עלו אל העץ, והניחו למרגלותיו ארון עטוף שחורים.  הזית ראה את אמו ואת חברתו של אורי ממררות בבכי, והוא הבין שנפל ידידו הטוב במלחמה, ולא ישוב אליו עוד.

    אבל כבד עטף את העץ. רבים מענפיו יבשו, עליו נשרו, ובגזעו העבה נפער חור ונחרשו קמטים. הזית המעיט לעשות  פירות,  והתפלל לאלוהים שיקצר את ימיו. געגועיו אל אורי המת גברו מיום ליום, והוא לא יכול עוד לשאת את הצער ואת הכאב.

    "חכה לאביב, זית, כי אז יביא לך האלוהים נחמה." אמר הרוח לזית. אך הזית הניד את ענפיו כלא מאמין, והמשיך להתפלל לאלוהים ולבקש את מותו.

    אבל ביום הראשון של האביב עלתה חברתו של אורי אל העץ, והיא אוחזת בידו של ילד קטן ושובב, כחול עיניים וזהוב בלורית. הנער השובב ניסה לטפס בעץ, לבחון מקרוב את עליו משני צדדיהם ולהתבונן בפירותיו כפי שנהג לעשות אורי כשהיה ילד קטן, והעץ הבין כי בנו של אורי הוא הילד שבא לבקרו.  הוא ידע שקנה לו ידיד חדש,  והילד יבוא עתה לשחק בצלו לעתים קרובות, וברבות הימים יקים גם הילד הזה  סוכה בין ענפי העץ, ויביא אל הזית את אהובתו, אך הפעם אולי יבואו ימים של שלום, והילד יזכה להאריך ימים, ויביא אל הזית גם את בניו ואת נכדיו.

    ושוב חפץ העץ בחיים. ענפיו שלבלבו מחדש התכסו בשפע של עלים כסופים, ובסתיו הרבה העץ לחנוט פירות, כי שב הילד הקטן עם אמו לבקר את העץ לעתים קרובות, והזית הזקן העניק לילד את פירות  אהבתו בשפע.

    ואתם, חבריא, אם תפגשו בטיולכם עץ זית זקן הצופה אל העמק, חייכו אליו ושבו בצלו, כי אוהב הזית את הילדים ומתגעגע אליהם, ובלעדיהם אין טעם לחייו.

 

שלום ילדים

אשמח לקבל מכם תגובות לסיפור הזה.  כתובתי היא:

[email protected]

תודה לכם

רות ריכטר יצחקי