30.11.07 סיפור לחג האורים
לתגובות
אנא כיתבו לאתר או אל רותי: [email protected]
לכבוד
החנוכה - סיפור על אור ועל חושך...
אור לגויים
מאת רות יצחקי-ריכטר
הדבר היה בשנת תש"ט, שנה אחת לאחר שהסתיימה מלחמת
העצמאות. הייתי אז ילדה בת שלוש-עשרה,
ולמדתי בבית-הספר לילדי עובדים בקריית-חיים שבמפרץ חיפה. חום כבד שרר בימי הקיץ
בכיתה לבנת הקירות בבית הספר החדש, שעמד במרכזו של ים חולות זהוב, שנהבי, וזיעה דביקה,
טורדת, הציפה בלא הרף את פנינו. קירות
הכיתה להטו, וכשיצאנו החוצה, הכתה בפנינו רוח חמה ומייבשת. לא ידענו איך להימלט מן
האוויר הלוהט, כי המזגנים עדיין לא הומצאו אז, ואפילו מאוורר קטן לא הוקצה
לכיתתנו. מאוורר נחשב למוצר של מותרות, המיועד רק לילדים מפונקים ולא לילדים אמיצים שיש לחשל את רוחם כדי שיוכלו
להגן על המדינה הצעירה שלנו, שעדיין לא מלאו לה בימים ההם אפילו שנה אחת.
ליד הלוח עמד המורה ישראל, והתאמץ לנער אותנו ולעורר בנו עניין
בתוכן השיעור. חיבבתי אותו ואהבתי את
שיעוריו המעניינים, אבל הפעם לא עמד בי הכוח להקשיב לדבריו. מנומנמת למחצה שקעתי בהרהורים ובחלומות בהקיץ,
ולא שמתי לב למתחולל סביבי.
כמו ממרחק הגיע אלי קולו של המורה והחזיר אותי אל המציאות: "מהו,
ילדים, 'אור לגויים' ? למה התכוון הנביא
ישעיהו כשאמר שאנחנו, היהודים, נהיה 'אור לגויים'?"
דממה הייתה בכיתה. נשמע רק
רחש הזבובים המטרידים, שמצאו להם מסתור ומקלט בכיתתנו. היה כל-כך חם, שאפילו לא נותר בנו כוח להפריע.
"רינה, מה את מבינה במונח 'אור לגויים'?" שאל שוב המורה ישראל.
"אני... אני... אני לא בדיוק יודעת..." גמגמה רינה. "אולי ניבא הנביא שאנחנו, בני ישראל,
נמציא באחד הימים את החשמל?"
צחוק של גיחוך עלה בכיתה.
לרינה יש תמיד רעיונות מצחיקים!
"ואתה, שמשון, מה אתה חושב?" לא הרפה המורה ישראל, והפנה
את שאלתו לשכני לספסל.
"אני חושב שאולי... שאולי התכוון הנביא שאנחנו נפיץ את עקרונות
המדע והתורה בעולם." שיער שמשון, שלעולם אינו נשאר חייב תשובה.
"יפה!" קרא המורה.
"למי יש רעיונות אחרים?"
אף אחד לא ענה, ובכיתה עמד שקט משמים.
"ומה את חושבת, רותי?
מהו 'אור לגויים'?" פנה המורה ישראל אלי בחיוך של חיבה.
"הוא התכוון לדוקטור טיכו." נפלטו המלים מפי בלא כוונה, ומיד נשכתי את
שפתיי בחרטה, כי ידעתי שחברי לא יבינו את דבריי, וחששתי שילעגו לי. ואמנם הכיתה
פרצה בצחוק רם ומזלזל. אבל המורה ישראל הביט בי בעניין ולא צחק. אהדה שקטה עמדה במבטו, והוא ביקש בקול רך:
"ספרי לנו, רותי. ספרי
לנו על דוקטור טיכו."
בימים ההם כבר לא הצטרכתי להרכיב על אחת מעיני רטייה שחורה, שנועדה
להסתיר את עיני הטובה, "החרוצה", וכך להכריח אותי להשתמש בעיני החלשה,
שכונתה בפי הרופאים "עין עצלה".
"אתם זוכרים את הרטייה השחורה שלי, שלגלגתם עליה לפני שלוש שנים?" שאלתי.
"כן. כן." נשמעו קולות מהכיתה. ולילי, חברתי הטובה, הוסיפה בקול שנימה של חרטה
נשמעה בו:
"נכון, רותי. באמת צחקנו ולעגנו לך בגלל הרטייה המשונה
הזאת. אבל את צריכה להבין שהיינו אז ילדים
קטנים ולא הבנו... לא ידענו אז איך צריך להתנהג."
"לא נכון! לא הייתם קטנים! הייתם כבר בני עשר!" התרסתי.
"באמת התנהגנו אז לא בסדר!" אמרה מיכל, מלכת הכיתה
הכוחנית, וצער של אמת נשמע בקולה.
"טוב, זה כבר לא חשוב עכשיו." אמרתי.
"אתם מבינים, בדרך זו קיווה הרופא שלי, דוקטור טיכו, לרפא את
העין. הרכבתי את הרטייה השחורה בלי חשק,
כי המראה שראיתי בעין ה"עצלה", היה מדכא ומלא כתמים של חושך. לא יכולתי לקרוא או להבחין בעצמים קטנים,
והלגלוג והבדיחות שלכם הכאיבו לי."
בבת אחת הציפו אותי זיכרונות מהתקופה השחורה ההיא. שנאתי את הרטייה הכהה, רציתי להוריד אותה ולזרוק אותה לפח האשפה
הקרוב. אבל זכרתי את מבטו הדואג של הרופא, שנזף באמי על ההזנחה, ואמר לה שהייתי חייבת להרכיב את הרטייה הזאת עוד
כשהייתי תינוקת. "ייתכן שעכשיו כבר מאוחר מדי," הוסיף ואמר הרופא לאמי
בצער, "אם תיפגע, חלילה, העין הטובה בתאונה או במחלה, לא תוכל הילדה לקרוא,
ותתקשה מאוד בחיי יום-יום."
"אולי אפשר בכל זאת לשקם עכשיו את העין בעזרת הרטייה
הזאת? אולי עדיין לא מאוחד
מדי?" שאלתי אז את הרופא, ודמעות
סוררות, לא קרואות, נקוו בעיני.
"ייתכן, ילדתי," אמר הרופא. "את יכולה לנסות. אינני יכול להבטיח לך
דבר."
"טוב.
אנסה!" אמרתי לרופא בהחלטיות,
והדמעות שניסיתי לנצור פרצו עתה בלא מעצור.
"למה
אתה לבכות?! לא יפה בוכה ילד קטן!" אמרה לי בעברית עילגת האחות שסייעה לרופא
בעבודתו. היא לבשה שביס וחלוק לבנים, מגוהצים בקפידה, שערה היה קצר, והיו לה תווי
פנים רכים. לימים נודע לי שהייתה זו אשתו
של הרופא, הציירת הידועה אנה טיכו.
יצאתי עם אמי לחדר-הקבלה.
הדמעות טשטשו את המראה מול עיני, ומחשבות מרות התרוצצו במוחי. אני כמעט עיוורת בעין אחת! ומה יהיה?!
מה אעשה אם תיפגע עיני "הטובה"?!
מבעד לדמעות ראיתי את האנשים שישבו בחדר ההמתנה. היה זה חדר בהיר ורחב-ידיים שחלונותיו מקומרים,
קירותיו מסוידים בלבן בוהק ותקרתו גבוהה.
"למה את בוכה, ילדה?"
שאל אחד הממתינים. הוא היה איש
נעים, כהה פנים, גבוה ורחב כתפיים, ודיבר עברית טובה במבטא ערבי בולט. על ראשו חבש תרבוש אדום, ומשקפי-שמש כהים רכבו
על קצה אפו. זכרתי שסיפר לאמי שהגיע לירושלים מקהיר כדי להתרפא אצל רופא העיניים
הנודע.
"הרופא אמר לי שייתכן שאהיה עיוורת בעין אחת. הוא חושב שאולי כבר אי-אפשר להציל אותה,"
אמרתי. עתה זלגו הדמעות מעיני בשטף, ולא
יכולתי לכבוש את בכיי.
"ואין מה לעשות?"
שאל האיש.
"הרופא אמר שאפשר לנסות להסתיר את העין הטובה בעזרת רטייה
ולנסות להציל את העין הפגועה, אבל התקווה קלושה." עניתי.
"את צריכה לעשות מה שאמר לך הרופא!" אמר האיש וחייך אלי
בהבנה. "הנה, את רואה, באתי הנה
מקהיר. שנים אחדות הייתי עיוור, ועכשיו אני רואה היטב, כי דוקטור טיכו הצליח
לרפא אותי."
"גם את התינוק שלי ריפא הרופא," הסבירה בערבית לאמי אישה
כבדת-גוף, שהחזיקה את בנה התינוק בזרועותיה. "באתי הנה עם התינוק שלי
מרבת-עמון. הילד נולד עיוור, ועכשיו, אחרי שדוקטור טיכו ניתח את עיניו, הוא רואה
היטב."
נערה שחורת שיער שצמותיה מופשלות על גבה חייכה אלי בהשתתפות וסיפרה
לאמי בערבית: "אני הגעתי הנה מהעיר חַאלֶבּ
שבסוריה. הייתה לי דלקת קשה וכמעט התעוורתי, אבל הרופא הצליח להשיג עבורי תרופה
חדישה, ועכשיו אני רואה מצוין."
לפנות-ערב חזרתי עם אמי הביתה, ועוד באותו יום התחלתי להרכיב את
הרטייה השחורה. בתחילה לא יכולתי לשאת את
לעגם של חברי ואת מטר השאלות של הוריהם, אבל אחר-כך התרגלו הילדים והחברים למראה
המוזר, ולגלוגיהם התמעטו בהדרגה.
לדאבוני, הועיל הטיפול רק במקצת. כעבור חודשים אחדים, כשחזרנו
לבדיקה אצל הרופא, הצלחתי לזהות רק עוד שורת אותיות אחת על לוח הבדיקה, ועיני
החלשה המשיכה בעצלותה. אף-על-פי-כן לא
ידעה שמחתו של הרופא גבול.
"יפה מאוד, ילדה! יפה
מאוד!" קרא כשפענחתי את אותיות השורה הנוספת שבלוח. "עכשיו את כבר יכולה להסיר את הרטייה הזאת!" הוא לחץ את ידי כאילו הייתי אדם מבוגר, ליטף
קלות את שערי, ונדמה לי שראיתי בעיניו ברק משונה של דמעה נסתרת.
כשסיימתי לספר לחברי את סיפור המעשה אמרתי בפשטות:
"עכשיו אולי תוכלו להבין מדוע מסמל עבורי
עד היום דוקטור טיכו את המושג 'אור לגויים', אפילו אם לא לכך התכוון הנביא."
לתגובות
אנא כיתבו לאתר או אל רותי: [email protected]