14.9.07 "תפילות" מאת רות ריכטר/יצחקי
כבר
שעות אחדות אנחנו נוסעים דרומה. בבוקר
צלחנו את מישור החוף, בשעות הצהרים פילסה
מכוניתנו את דרכה בין שדות חיטה שנקצרו וחורשות אקליפטוסים קטנות, שנשתלו בנגב
בשקעים ובקפלי קרקע צחיחים, והן מנסות לשווא לקשט בכתמים כהים של ירק את הנגב
השחון, ועתה, כשהאריכו הצללים והיום נוטה לערוב, אופפת אותנו דממה רכה המשרה עלינו
נינוחות ושלווה. בשתיקה מהורהרת אנחנו נוסעים,
ואין לנו צורך בדיבורים מיותרים,
כי כמו תמיד זורמות גם עתה מחשבותינו כהרגלן במסלולים מקבילים, והן מכירות זו את
זו גם בלא מלים.
אור שקיעה מופז
פושט על המרחבים הבהירים, ונגוהותיו
נשברים על המדרונות ועל קירות הקניונים המרוחקים של הרי אדום. ביד בוטחת מנווט
בעלי את מכוניתנו בצד הרי הערבה המזוותים, הרחוקים, הטובלים בגוונים מתחלפים של סגול וזהוב,
ומשמשים תפאורה גרנדיוזית למחזה רב עוצמה. ערפילי דמדומים עוטפים את שרטוטי ההרים,
והם ספק נראים ספק נעלמים מבעד לענני האד האפור ומבעד לאור העמום, שאיבד משקיפותו ונעשה עמום וחיוור.
כמאליה נשלחת ידי אל מקלט הרדיו ולוחצת על
הכפתור. קולות מלל צורמני וצלילי רוק
רעשניים שאינם לרוחי בוקעים מהמקלט, ואני ממשיכה לברור בין התחנות עד שעולים צלילי
שירים עבריים של סתיו, פושטים ממכוניתנו אל הפסגות המבהיקות בכריכי צפחותיהן, ומכים בפסלים נוראי ההוד שחצבו הרוח והמים בבשר
ההר, ליד שיטות סלילניות ושיחי אשל מוכי חום וסחף.
אני אוהבת להאזין
לשירים הישנים והטובים, שליוו אותי בימי ילדותי ובימי שירותי בצבא. חביבה עלי
התרפקותם המתגעגעת על העבר, והם מביאים אלי .ריחות של מקומות שאהבתי, מראות
ממחוזות החלום והתקווה, תפילות של נחמה וגעגועים אל מה שהיה ואל מה שיהיה. יש
שירים שמחים ויש שירים המביאים צער וכאב, אבל אפילו כשמספרים שירינו על עצב ויגון, אין בהם מהיאוש המר והאפל, ולרוב הם
נושאים עמם נחמה וציפיה לימים טובים שעוד יבואו לנו.
כיוון שאינני יודעת להתפלל, אני מרבה לשיר,
ומילות השירים השגורות על פי הן תפילותי.
קולי אינו ערב ואף אינו צלול, ומנגינות השירים בוקעות מגרוני כשהן מסורסות קמעה,
אבל אין לי צורך בביצועים וירטואוזים כדי לשפוך את לבי ולבטא את געגועי. יש
שהשירים מקווים דמעה נסתרת בעיני, ויש שהם מאירים את פני בבת שחוק של סליחה, ואני
מלווה בקולי הסדוק את הצלילים, ושרה על אודות הדברים שאולי לא היו מעולם, על ההר
הירוק כל ימות השנה, על ריעות שנקנתה בדם, על ברק השמים ותפילת האדם ועל צער
השתיקה שאינו שוכך. והשירה שוטפת במרחבי הערבה, סוחפת אותנו עמה, ומקצרת את דרכנו
הארוכה והחדגונית.
לעתים מצטרף גם
בעלי בהמהום קל אל השירה שלי, ואז נדמה לי שהתאחדו מחשבותינו והיו לזרם אחד, המפכה
לו באיטיות חרישית במרחבי הזמן, ושירינו המהדהדים
במישורים רחבי הידיים מביאים לנו רוגע,
ומיטיבים עם נוף המדבר היבש הנפרש לעינינו מבעד לחלונות המכונית.
קולה של הזמרת שאהבתי בוקע ממקלט הרדיו. תחילה
היא שרה משירי המשוררים שאת שיריהם אהבתי לקרוא בנעורי, ואחר-כך היא ממשיכה
בשירי-עם נוסטלגיים ובשירים חדשים שמנגינתם ממהרת להתנגן בנו, ולחנם ממשיך להזדמזם
באוזנינו שעות רבות ואינו מרפה. ובשירתה
מקנה הזמרת שלי לשירים מימד דרמטי וצלילים של כנות ואמת, ומילות השיר הקולחות בשטף
מגרונה מתרוננות בלא מאמץ בקולה הצלול והמלוטש. ואני לעומתה כבדת פה ועניית לשון. כצולע נגרר קולי
הצרוד, המגמגם, אחרי קולה הרך, ומילותי עוקבות ומחזרות אחר מילות השיר המדויקות ועזות
הביטוי, שמשמיעה הזמרת שלי בקולה הבהיר. "איזו
דיקציה נפלאה! כל מלה ברורה כל כך!" אני אומרת לבעלי, וצליל של קנאה עולה
מדברי, והוא מחייך אלי בתשובה חיוך של הסכמה.
פגם יש בדיבורי, ולכן אני מרבה לקנא באנשים
ששיחתם קולחת ושוטפת ומשפטיהם ברורים ובהירים. משחר ילדותי דבק בי הרגל רע של גמגום,
ואינני יכולה להיפטר ממנו! כבדת פה וכבדת לשון אני. מחשבות מרות מלוות אותי כל ימי
בגלל גמגומי, ומפח נפש תמידי וצער רב הסב לי. עצות שקיבלתי מרופאי, תרגילים
שתירגלתי ושיעורים שלמדתי מפי מומחים בתראפיה של הדיבור לא חילצוני ממצוקתי, ולא
ריפאו אותי מגמגומי. מומי כמעט אינו ניכר כשאני שוהה בחברת בני ביתי, תלמידי וידידי, אבל כשאני מנסה
להביע את מחשבותי ורגשותי בפני זרים, כושלת לשוני ואיננה מוצאת את דרכה. דומה
שבמחיצתם היא מאבדת מגמישותה, מועדת במכשולים ובמהמורות, מנסה שוב לחזור ולהמשיך
בדרך הנפתלת, ואינה מוצאת לה מנוחה, עד שמאיר לי הזר את פניו בחיוך. אז מוצאת לפתע
לשוני העיקשת את נתיבה, וממשיכה בדרכה עד למכשול הבא... אבל עכשיו, כשאני שרה בקולי היגע, גמגומי אינו ניכר, ונדמה לי שהמנגינה
סוחפת את הברות המלים בעקבותיה, מנחה אותן בשביל צר ומתפתל, וסועדת אותן לבל תסטינה
אל התהום.
בצד הכביש, מאחורי עיקול הדרך, נגלית לעינינו
מכונית קטנה ובהירה, תקועה בחול המדבר מול חורש קטן של שיטים, ולידה עומדת אשה צעירה ובנה הקטן
בזרועותיה. בעלה גוחן על גלגלי מכוניתם המקולקלת ומביט בהם מהצד במבט דאוג וחרד, והיא מאותתת לנו בידיה בייאוש שנעצור.
הבטתי באשה בתימהון: האם מטעות אותי עיני? הרי
אשה יפה זו, העומדת בלב המדבר חסרת אונים ונסערת כשתינוקה בזרועותיה, היא הזמרת
שאת שיריה שרתי עכשיו!
עצרנו. אני מחייכת אליה בחביבות, ורואה שצעירה
היא ממני בשנים רבות. אובדת עצות היא בוחנת בדאגה את פניו הלוהטים של הילד המייבב,
ומבטה מתעכב על טיפות הזיעה הזעירות המבצבצות במצחו ובקצה חוטמו, וניגרות בקילוחים
דקים על פניו המלוהטות.
בינתיים רוכן בעלי ליד בעלה, ושולח את ידיו
לקרבי המנוע המקולקל שהדמים לפתע בלב הערבה הלוהטת. דמדומים של שלהי היום יורדים
לאט, אבל החום עדיין מעיק. רוח המדבר היבשה
זורה בפנינו גרגרי חול, ואור בהיר חוזר מהמישורים המלבינים, שוואדיות
סדוקים מבתרים אותם כקמטים בלחיו של איש זקן, ושיחים בודדים של מלוח ושל אשל
צומחים במרחביהם.
"בואי! נשב בצל השיטים!" אני אומרת לזמרת
שלי בלא היסוס, כי מכירה ויודעת אני אותה ואת מחשבותיה והרהוריה. וכבר אני לוקחת
ממנה את תינוקה הבוכה, ופונה לחורש השיטים המוצל שממול. חסרת אונים היא נשרכת
בעקבותי, מעיניה מבצבצת מבוכה, ובידה מכל המים הקרים שהוצאתי מתא המטען.
אנחנו יושבות בצל, ואני מוחה בממחטה של נייר
את פני הילד הלוהטים ומשקה אותו מים. אחר-כך אני מלטפת את פניו בגב ידי, והוא נרגע
מעט ומחייך אלי בלא מורא. גם אמו גומעת בלהיטות מהמים ורוחה שבה אליה. בינתיים
נוסעים בעלי ובעלה למוסך הקרוב, ואנו נותרות לבדנו עם הילד הקטן בלב הישימון, תחת
כיפתם הכהה של עצי השיטים. הילד הרוגע משחק בדממה באבני החול המתפוררות, ואנחנו
משתרעות ושותקות בצל שמשיית השיטה, שתרמילי פירות מסולסלים משתרבבים משוליה,
וכדורי פרחיה הלבנים מדיפים ריח משונה וזר. מבעד לעלווה הדלילה מתגלית פיסת שמים
כחולה, חסרת עננים, ורוח המדבר החמה מסחררת ומערבלת עמודים של חול במרחבי המישורים
שבאופק.
תחילה טוב לנו לשתוק ביחד, ואנחנו שוקעות
בהרהורים, שאין הזרות השורה בינינו משסעת את זרימתם. כי הרי יודעת אני את הזמרת
הזאת שנים רבות! כחברה וידידה היא לי! הלוא הרבינו לשיר ביחד את שיריה! האם לכן
הותרו לפתע כבלי לשוני, והיא מתגלגלת לה בלא מעצור?
שלא כמנהגי, שוטפת וקולחת עתה שיחתי. בלא
הפוגה אני מדברת, ודברי זורמים בלא גמגום ובלא פגם. סיפורים שחיברתי בלבי על אודות
שיחת השיטים עם התמר אני מספרת, ואני
מדברת על הגבעות, שאולי היו פעם שדי נשים בדוויות שמתו במדבר, ועל השמש הכתומה,
הזוהרת, המתכסה מדי ערב מול ביתנו שבכרמל בשמיכת מי ים בוהקים, מוורידים בזוהר של
שקיעה. ושירים שחצבתי מלבי ולא העליתי על הכתב אני מדקלמת באוזניה, ואחר-כך קולחים
דברי אודות הערבה הרחבה והיבשה הזאת, שצחיחותה מעצבת את דמות עמנו כמו התנ"ך
וכמו ירושלים. וגם על פחדי וחרדותי מהמוות ומהזקנה אני מספרת, וכל אותו הזמן אני
נושאת בלבי תפילה שהזמרת שלי תבין את דברי. הרי חייבת היא להבינם! הלוא יודעת היא
להלביש את שירינו באדרת של כנות ואמת, להכניס בשורתם ללבנו, להפיח בנו תקווה
ועידוד, ולתת לנו כוח להמשיך הלאה! הלאה! היא מוכרחה להבין!
אבל הזמרת איננה מבינה. עיניה בוחנות אותי
במבט משונה ומשתאה, שאין בו חיבה ואין בו הבנה, ואני רואה שפחד וחשד מעורבים
בקורטוב של כעס מציצים בי מתוך עיניה. "נו, באמת, די כבר, גברת!" היא
קוטעת את דברי בניכור ובזעם "א... א... א... אבל... אבל... אבל מ... מ...
מדוע? "כי את מדברת דברים מוזרים,
מפחידים, חסרי היגיון! דברים שאין להם שחר!"
והיא מפנה אלי את גבה ברוגז מופגן, מוציאה את תינוקה מבין זרועותי, ואחר כך
קמה ומתרחקת עמו מעט.
אחר-כך אנחנו שותקות שוב שעה ארוכה, אלא שעתה
שתיקתנו המתמשכת רוויה טינה ומשרה מועקה. גם הילד חש שנפל דבר בינינו, והוא פוסק
ממשחקו ובוחן את פנינו בתמיהה. כעבור
שעה, כשחוזרים הגברים מהמוסך במכונית
שתוקנה, אני מספיקה עוד לשמוע את לחשה באוזני בעלה: "מדוע עזבת אותי לבדי
במדבר עם המשוגעת הזאת?!" ובדבריה היא רומזת בידה לעברי, עיניה זורות איבה
וחרדה, והיא ממהרת להיכנס עם בנה למכוניתם,
ואינה מברכת אותי בשלום של פרידה.
קרבנו לאילת. ההרים כהו באחת, העיר החלה להעלות את אורותיה המהבהבים, וימה הכחול, שאין עוד
תכלת כשלו בכל הארץ, נפרש לעינינו מבעד לשרטוטי ההרים המאפירים. אבל אני אינני
רואה את כל אלה. עלבון ורוגז מפעפעים בי ויוצקים בי את ארסם. פני לוהטים, חרפה,
כאב, כעס וחרטה ממלאים את לבי, ואני יודעת שעתה יפעפע בי הרוגז ימים רבים. כדרקון
בעל אלף ראשים יצוץ עלבוני בכל אשר אפנה, ויכרסם בי כתולעת הנוברת בעץ.
ואני, אנה אמלט מפני עצמי? האם כך חש קין כשלא
נרצתה מנחתו?
*
ימים אחדים שהינו באילת. יש האוהבים את העיר
בזכות אורה הבהיר, הבוער בכוח כל ימות השנה, ויש האוהבים את נופה המדברי ואת הריה
הזהובים, העוטרים לה פסגות זרועות אבנים
בהירות, אבל אני אהבתי את אילת בזכות דגיה המרהיבים ואלמוגיה הצבעוניים, רבי
הצורות, הנגלים לעיני מבעד למסכת הצלילה כשאני שוחה מעל השונית וצופה במעמקי
המצולות התכולות. בכל אשר יפנו עיני אני רואה רק יופי וזוהר. רגילה אני למצוא כאן
מדי שנה מנוחה ולהירגע מטרדות היום-יום, אבל הפעם אינני מוצאת בימה של אילת את
השקט המבורך. אני מביטה בדגים הצבעוניים השוחים לאטם בזוגות ובלהקות, רועים בין
האלמוגים, מלחכים את סלעי השונית, ומרחפים באצילות מול קירותיו הזקופים של אלמוג
האש הלימוני, אבל דעתי מוסחת מהם, ומחשבות רעות מכרסמות בי, טורדות את מנוחתי,
ומסיטות את הרהורי ממראה התהומות הטובלים בזיו האור הנשבר ומעולם האגדות הקסום
הזורם מתחתי במעמקי הים.
לפנות ערב, בחדר שבמלון, בוקע קולה של הזמרת
ממקלט הרדיו, ואני זוכרת את דבריה הבוטים ומסובבת את המתג כדי להשתיק את קולה. שוב
מחלחלים בי עלבון ורוגז, ומעלים בי אדוות של כעס ואכזבה. הזאת הזמרת שידעה לצקת
חיים בשירים שאהבתי? הזאת האשה שבראה שנית
את שירינו בלבבות? בעלי מביט בי
בתימהון. "מה קרה לך? מה התרחש ביניכן שם, במדבר, כשנסענו למוסך?"
אני מושכת בכתפי, והוא מביט בי בתמיהה ואינו מתווכח עמי. אם אספר לו ודאי
יגיד: "נו, באמת! הרי איבדת כל פרופורציה! ואיזו חשיבות יש לדבר
הזה?!" היטב הוא חש ברוגזי הרותח,
ויודע שדעתי מוסחת ואינני יכולה לקרוא או לרגוע, אך יודעת אני שאם אנסה להסביר לו
לא יבין הפעם, ולכן אינני עונה על שאלתו.
עיניה הירוקות של הזמרת מביטות בי בבוז ובזלזול
ואינן מרפות. חסרת אונים אני עומדת מול
כעסי. יש שעלבוני פורץ כהר געש שרגיעתו כוזבת, והוא מתפרץ פתאום בלא אזהרה,
ומאיים לסחוף ולהמית את כל העומד בדרכו,
ויש שהוא שוכך קמעה, אך לעולם אינו חדל לבעבע, להאיץ את פעימות לבי ולהכות
ברקותי.
כעבור ימים אחדים אנחנו מעמיסים שוב את חפצינו
על המכונית, ולאחר צלילה חפוזה של שחרית אנחנו פונים לשוב צפונה, לביתנו שבכרמל.
ושוב גומאת המכונית הקטנה מרחבים, מקרטעת בקול בוכים בעלותה בפסגת ההר, ונאנחת
בכבדות כשמגביר בעלי את מהירות הנסיעה. מקלט הרדיו חוזר ומשמיע חרישית את השירים
שאהבתי, אבל אינני יכולה לשיר עוד. כאילו נבקעו המלים ונתקעו בגרוני ואין הן
יכולות להיחלץ ממנו.
השמש מכה בנו בעוצמתה הרבה, ובכביש נעות משאיות
עמוסות מטען כבד ומטילות אימה. כחגבים היינו בעיניהם של נהגי המשאיות הגדולות, המשקיפים אלינו
ממרומי שבתם, ומכוניותיהם הארוכות כרכבות חולפות על פני מכוניתנו הקטנה בצפירות
עזות.
פתאום, כשמטפסת מכוניתנו במעלה אחד ההרים
שבעיקול הדרך, מופיעה מולנו משאית-ענק כבדה ומאיימת. במהירות נוראה היא מתגלגלת
לעברנו, סוטה ממסלולה ודוהרת לקראתנו בגניחה עזה וחסרת מעצורים. אלוהים! רק מרחק
זעיר מבדיל בינינו ובינה! לרגע נדמה לי שלא ניתן למנוע את התאונה הנוראה הצפויה
לנו, אך ברגע האחרון מסיט בעלי בחוזקה את הגה המכונית, והמכונית הקטנה יורדת לשולי
הכביש, נוטה על צדה, ונתקעת בחול ההר הרך שבשולי הדרך. גם המשאית נתקלת בקיר ההר
לא רחוק מאתנו, ומתא הנהג הנוטה על צדו
יוצא הנהג המבוהל, חיוור פנים וקצר נשימה, ועיניו החרדות בוחנות אותנו בדאגה.
לאט לאט אני מתנערת מתדהמתי, מיישרת את אברי,
ונחלצת מהמכונית. אני מביטה באיש שלי. תודה לאל! כנראה שיצאנו בלי פגע! הרי יכולנו להידרס, חלילה! הרי יכולים היינו ל...
ל... למות... למות... למות פה... פה...
פה... ב... ב... במד... במד... במדבר! "את בסדר? לא נפצעת?" שואל בעלי
ובוחן בחרדה את פני. "כ... כ... כן...א... א.. אבל... אבל.... אבל קר... קר... קר לי, קר לי כל... כל... כל
כך!"
במדבר לוהטת שמש איומה, וחומה המהביל
מרעיד ומערפל את אוויר הערבה, אבל שפתי
כחולות ורוטטות, ורגלי נוקשות ברצפת המכונית, ודפיקותיהן המונוטוניות מסגירות את
פחדי ומעלות קול מרגיז. בעלי מכסה אותי בשקי השינה הנמצאים דרך קבע בתא המטען של
מכוניתנו, אבל הרעדה המבישה איננה פוסקת, והיא ממשיכה לזעזע את גופי בלא
הפוגה. נהג המשאית מביט בנו בחרדה. הוא
צולע לקראתנו, ידו זבה דם, ובעיניו דאגה כנה לשלומנו. חסר אונים הוא מבחין ברגלי
המכות ברצפה, בידי המרטיטות וברעדה האוחזת בי ומטלטלת את גופי "צריך לקחת את הגברת לבית החולים! אני
חושב שיש לה סימנים של הלם!" אומר
נהג המשאית ומתבונן בי בדאגה. "לא...
לא..." אני עונה במבוכה, ומתביישת ברעד הנורא המשמש הוכחה חותכת לחרדתי
ולפחדי.
בינתיים נקבצים סביבנו נהגים רבים. הם מציעים
את עזרתם, מפשפשים במנוע המכונית, משיאים עצות, ומסייעים לבעלי להעלות את המכונית
על הכביש ולהתניעה. אי מזה צצה מכונית
משטרה, והשוטרים האדיבים גובים עדויות, מאריכים לרשום בפנקסיהם, ומשדלים אותי
לנסוע עמם לבית החולים. שעה ארוכה אנחנו מתעכבים, ורק בשעת הצהרים אנחנו ממשיכים בדרכנו במכונית הפצועה והגונחת.
הרעדה שאחזה באברי איננה פוסקת, ועל אף החום
הנורא מפלחות צמרמורות של קור את גופי והדם אוזל מפני. דקות ארוכות אנחנו נוסעים
בשתיקה, ואחר כך מפעיל בעלי את מקלט הרדיו,
ומיד עולה ממנו קולה של הזמרת שפגשנו במדבר. ושוב היא מבקשת עבורנו נחמה, מנסה
להעניק לנו מרגוע ותקווה, וקולה קולח ומודה על הדברים הפשוטים הנותנים טעם לחיינו.
על מפה לבנה של חג ועל הלחם הטוב היא מזמרת, ואחר-כך מבקשות המלים ידידות ואהבה,
נושאות בעבורנו תפילה בקולה המרטיט, ומעלות בעיני דמעות חמות ומלוחות.
ידי משתלחת כדי לכבות את קולו של מקלט הרדיו, אבל נעצרת באמצע הדרך ונשארת תלויה באוויר, כי השיר
הממלא את חלל המכונית סוחף אותי עמו. חרישי ומרגיע הוא ממשיך לזרום בשקט, וקולי
רווי הדמעה, הצרוד מעט, מלווה את המנגינה ומחזר כהרגלו אחר המלים. לאט לאט פוסק
הרעד בגופי. הקור הנורא חולף, וחום נעים פושט בגווי, ומעלה אדמומיות בפני ובשפתי
שהכחילו. עיני נעצמות מאליהן, ועוד מעט תיפול עלי
לאטה התנומה הברוכה, ותקצר את דרכי הארוכה הביתה.
בצד הדרך, בטרם אירדם, אני עוד מספיקה להבחין
בזמרת, בבעלה ובבנה החונים תחת עץ תמר ששמשו מרובה מצלו, ובטרם תיפול עלי התנומה
הטובה, אני מחייכת אליה מרחוק חיוך של סליחה.
רות
ריכטר
לתגובות אנא כיתבו לאתר או לרותי [email protected]