שלום לחברינו הגולשים באתר.
נילי דיסקין-טדניר וגדעון שדמי קראו לנו לפני כשלושה שבועות (5.11.2007) לכתוב זיכרונות מימי קרית-חיים של פעם. ניסיתי למחרת להרים
את הכפפה, וכתבתי את הסיפור הזה ואת הסיפור הבא אחריו. תודה לדבורה'לה סלפ-גוטמכר על הערותיה ולגדעון
שדמי על הקריאה המוקדמת.
20.11.07 עושים "ניקיון ראש השנה" לכביש :מאת רותי יצחקי
לזכרו של שמעיקה שלף
(שולדנפרי) ז"ל, חברי מנוער.
מלחמת עולם הכריזו אמהותינו על החול הנודד, שחדר לכל פינה בבתים
הקטנים, עטורי הגינות הקטנות. החול בא מקצה הרחוב, במקום שעומדים היום בית נגלר
ובית הספר המקצועי. שם השתרע ים הדיונות הרחב, שאוהלי בדואים כהים, מצולעים
ומפחידים נימרו
את זהבו, שיחי לענה ומעט עצי תאנה ורימון צמחו במרחביו, ועזים שחורות ורזות רעו
בו כשהן תרות אחרי פיסת עשב דל
ועלוב.
ולא רק לבתים חדר החול, אלא גם לכביש הצר התנכל הזהב הניגר הזה.
בימים ההם עוד לא נסללו מדרכות בקריה, והחול, הגובל משני עבריו עם הכביש הצר, כבש
מדי יום רצועות אורך חדשות משולי הרחוב. כל ימות השנה עמד הכביש שפל רוח ונבוך מול
החול הכובש אותו, ורק פעמיים בשנה, בערב ראש השנה ובערב פסח, הצטווינו אנו,
הילדים, לסלק את ערמות החול, ולגלות את הכביש בכל הדרו.
ואיך מנקים כביש?
תחילה
מצטיידים באת חפירה רחב וגדול ובמטאטא זרדים בעל ידית ארוכה, ואחר-כך ניגשים
למלאכה: מסלקים בעזרת את החפירה את ערמות החול שנערמו על הכביש, ולבסוף מטאטאים את החול הנותר.
היינו חבורה של כעשרים ילדים וילדות, ולרוב שרר השלום ברחובנו,
להוציא את המלחמות שניהלו בני רחובנו כנגד הבנים מן הרחובות הסמוכים. אנו, הבנות,
לא השתתפנו במלחמות אלה, כי הבנו כבר אז, באינטואיציה של נשים קטנות בנות עשר,
שהמלחמות המטופשות נועדו לבנים בלבד, ואילו אנו, הילדות, אחראיות על הדברים
החשובים באמת, המעניקים טעם לחיינו, כגון רקמת צלבים בעזרת "קנווה" על חולצות רוסיות, תיקון חורי גרביים באריגת שתי
וערב בלא לטעות אפילו פעם אחת, הכנת תות עם לבניה לנער שאהבנו בסתר וסריגת צעיפים
וכובעי גרב לחיילים עלומים.
כאמור,
כל ימות השנה לא הרבינו במריבות, ורק בימי ניקוי הכביש פרץ ריב בחבורתנו הקטנה. ועל מה יצא הקצף? כל ילד היה אחראי על ניקוי הכביש הגובל בחצרו,
וויכוחים מרים התגלעו בשאלה החשובה מהם גבולות החצר. כל ילד ביקש להקטין את השטח
שעליו לנקות, ולכן נותרו שטחי הפקר
של רצועות חול על הכביש באזורי הגבול שבין הבתים. כל תחנוני האמהות שנטאטא גם את
רצועות המריבה האלה לא הועילו, והן ביתרו את הכביש הנקי כמצבת זיכרון למריבותינו.
ביום
הראשון של ראש השנה, כשיצאנו להתבונן במעשי ידינו בערב החג, ראינו דבר מוזר:
רצועות החול המבישות נעלמו, כאילו יד נעלמה טאטאה אותן בלילה, והכביש זהר
בניקיונו, בלא כתמי חול ובלא רבב.
מי ניקה את הכביש? שאלנו זה את זה בתימהון.
אבל אני מיד ידעתי.
"זה בוודאי שמעיקה!" אמרתי בתוקף, והבטתי בילד הבהיר, החייכני,
כחול העיניים, שהתגורר מולי, הכרתי אותו מיום היוולדו, (הוא היה צעיר ממני רק
בחודש אחד), כל ימי ילדותנו הרבינו לשחק ביחד, ולימים אף היינו חברים בתנועה, בגרעין ובקיבוץ, ואני
ידעתי ששמעיקה מעולם לא ערך חשבונות קטנים עם חבריו ולא
דקדק בקטנות. כך נהג בימי ילדותו, ולימים נהג כך גם בבגרותו.
שמעיקה
לא הכחיש.
"למה?!"
שאלנו אותו בתימהון.
"ככה!"
ענה שמעיקה, ולא הסביר. אבל אני, שידעתי את מחשבותיו, שמעתי את הרהורי לבו: ראש
השנה הוא סימן לבאות אם יישאר הכביש
מלוכלך בראש השנה, יהיה מלוכלך כל ימות השנה.
שבוע ימים .עמד הכביש הנקי בתפארתו האפורה, אבל בערב יום כיפור פרצה סופת חול של חמסין המקדים את הגשמים,
ועמוד חול גבוה, שצבעו ספק חום בהיר ספק צהוב, היתמר והסתובב סביב עצמו מעל הדיונות,
כשהוא מרקד ומקפץ מגבעה לגבעה. לנו, הילדים, לא היה ספק שאנו רואים את עמוד העשן
ההולך לפני המחנה, שיצא זה עתה מספר שמות כדי לטייל בגבעות שלנו, ועכשיו הוא רוקד
למעננו ריקוד פראי והחול שב וכיסה את הכביש, ולא הותיר ממנו דבר לבד מרצועה צרה
המאפירה במרכזו, ונמתחת משדה החולות עד לכביש
הראשי.
רותי
לתגובות אנא כיתבו אל האתר או אלי
.