27.3.08   שלום לידידיי    מאת רותי ריכטר / יצחקי

 בשבוע שעבר טיילנו בגבעות ילדותנו, ופגשנו שם את נר הלילה החופי, ששימח את לבנו בהדרו. גם הפעם אנחנו  ממשיכים לטייל באזור זה, ופוגשים שוב בנר הלילה, אלא שהפעם הסיפור מיועד למבוגרים. ואם הסיפור הזה נשמע לכם מוכר – אתם בהחלט צודקים. הוא נמנה על הסיפורים הראשונים שפתחו את המדור "רשימות" באתרנו לפני כשנה וחצי. אבל בחרתי להביאו שנית בגלל הקשר שלו לנר הלילה, ומפני שמאז התווספו גולשים רבים לאתר, והסיפור אינו מוכר להם.

אז כרגיל, תיהנו.

קריאה נעימה   רותי יצחקי ריכטר [email protected]

תמונה (צילם אריה ריכטר)> http://www.pbase.com/geyzi/image/94445415 

תמונה(צילם אריה ריכטר)>  http://www.pbase.com/geyzi/image/94445414 

 

 

שירים עד כאן...

הסיפור לקוח מהספר "מחר אשיר בבריכה" הוצאת גוונים, 1996

       

        "ימין ושמאל רק חול וחול..." 

        ואולי לא רק חול? אולי גם  "רוח סתיו וריח ים, וריח תפוחי-זהב..." ?

        לא. ריח תפוחי-זהב אין כאן. יש כאן  רק  מדבר של גבעות חול מופזות, שנהביות, מעוגלות כשדיים של אישה בשלה, והן רבוצות במרחב בהיר, מסנוור, הפושט עד קו המים. ואני יודעת שהגיעה העת שאתפכח,  ואחדל לחשוב בחרוזי שירים ישנים שלמדתי בתנועה בצעירותי, ועתה, בשעת צרה, אני שואבת מהם כוח כאדם מאמין הקורא לאלוהיו.

         אלא שאיני יודעת לחדול מחלומותיי, ואינני רוצה  להתפכח!               

        ריח של ים ואצות נישא באוויר, מתערבל בצחנת אזור התעשייה ובריח הבנזין השרוף שמותירות מכוניות השועטות בכביש האספלט המוליך לים, ומעיר בי זיכרונות רחוקים מימי ילדותי. עוד מעט יתחילו לנצנץ אורות ראשונים  בבתי העיר הגולשים בערפילי הכרמל שמעבר למפרץ, אבל עכשיו  עוד שולט האור הבוהק  על ים החולות שאיני רואה את קצהו, וצובע אותו בגוונים של זהב.

        אף שעברו שנים רבות מיום שנסלל הכביש, עדיין אני קוראת לו בלבי "הכביש החדש", כפי שהורגלנו לקרוא לו בימי ילדותנו בקריה שלנו.  אז הכרתי במדבר החולי הזה  כל אשל מוכה רוח, כל רותם מאפיר וכל לענה  כהה. וכשדהה האור בערב, והאפיר לאטו מול הים, ראיתי בשרטוטי הצמחים המתרפקים על הגבעות  שדים מפחידים וחיות-טרף זועמות, שדמויותיהן חזרו אלי בסיוטי לילה, וגם עכשיו לא איבדה ירקותם המאפילה והמאיימת את קדרותה.

        לפעמים אני מהרהרת שביד קפוצה, קמצנית, העניק בורא העולם מעט יופי למראות ילדותי. יש אנשים שנוף ילדותם משובץ אגמים, מפלי מים  ושקשוק של נהר מתנגן בפיתוליו בין צללי שלכת מאדימה, ואחרים ידעו הרי שלג, עליות גג משולשות, צריחי כנסיות ויערות אשוחים טחובים ואפלוליים, מדיפים ריחות שרף ועלי מחט רמוסים. אבל אני ידעתי רק גבעות חול זהובות, מלבינות בצהרי היום ומתכהות ברדת הערב,  מנומרות בעצי תאנה מאובקים ובאשלים מאפירים, שהרוח הבאה מהים גוזמת בפזיזות פרועה את צמרותיהם, ומעניקה להם צורה משונה. ולא היה  דבר במדבר החול של ילדותי כדי לשובב את הנפש ולנחם את העין, לבד ממעט פרחים בהירים של חבצלת החוף או של נר-הלילה החופי, הזורחים  בקיץ מול שקיעה.

        שנים רבות לא ביקרתי כאן,  ועכשיו חוזרים  הזיכרונות ומציפים אותי בצבעים ובניחוחות רחוקים. הנה האשל הגבוה, שנותר יחידי מכל העצים ששתלנו כאן עם המורה יהודית ז"ל  בטו' בשבט, והנה הגבעה התלולה, החשופה, שקראתי לה  בלבי "מלכת הדיונות", כי כשהביטה בגאווה ממרום גובהה אל הגבעות הנמוכות ממנה, הזכירה לי את מלכת הכיתה, ולעתים דימיתי כי חייכה בנדיבות אלינו, הילדים, כשבאנו עם מדריך התנועה לגלוש מפסגתה  אל המישור  הקמחי, הרך, המתוח למרגלותיה. כאז כן עתה נשמעת מרחוק צפירת הרכבת, המגיעה  לאוזניי עוד לפני שאראה את סרט הקרונות הכהה מתפתל בעיקול המסילה, ובוקע מבעד לחורשת האקליפטוסים, והנה האקליפטוס הזקן והגדול מכולם, שבילדותנו נהגנו לשבת תחת צמרתו עם המדריכה ציפורה, לחבק  ביחד את גזעו העבה בידינו הקטנות, ולספור כמה ילדים נדרשים כדי להקיפו. והנה... נו, די! מספיק כבר! אני צריכה להתנער מזיכרונותיי ולהמשיך לחפש!

        כבר שעות אחדות אני רודפת כאן אחרי כתמים צהבהבים, שקרני השמש מפזרות עליהם נמשים של אור. אבל כשאני מתקרבת אליהם, אני רואה שאין אלה פרחי נר-הלילה שאני מחפשת, אלא פיסות  נייר  טואלט צהבהב, שזרע מישהו  במרחב הגבעות. וכיוון שראייתי לקויה והמראות מעורפלים מול עיניי, הן נדמות לי  כפרחים שאהבתי.                            

        כי אני נכה עכשיו. לא. לא ממש נכה. אפשר להגיד שאני רק קצת נכה. אני רק נכה זמנית, כי עיני נפגעה בתאונה, ועכשיו חוצץ מסך  של אובך  ביני ובין העולם. כשתתרפא עיני הפגועה, הבטיחו לי רופאיי, יתאימו לי עדשת מגע מיוחדת, ואשוב לראות מראות בהירים וחדים. אבל עכשיו אני מרכיבה משקפיים מגוחכים שעדשותיהם עבות כתחתיתו של בקבוק, והן מגדילות עצמים קטנים, אבל מקטינות את שדה הראייה שלי, וכופות עלי לתקן את בחינות תלמידי בעזרת מגדלת מיוחדת, דמוית טלסקופ זעיר, שהתקין אופטומטריסט מומחה  בעדשות משקפיי.

        לפעמים, כשיש לי מעט זמן, ואני מתפנית מעיסוקיי הרבים, תוקפים אותי געגועים למראות הישנים. אז אני משתוקקת שיתבהר הערפל, ואשוב לראות  עצמים שקוויהם חדים וברורים, וצבעיהם מבהיקים בבהירות, ללא מחיצות של מסך חלבי. ויש שאני מתאווה לקרוא כמו פעם ספר טוב, לשקוע בעלילתו ולהזדהות עם גיבוריו, אלא שעתה ממהרות  האותיות להיטשטש  מול עיניי, ואני נאלצת לוותר על הקריאה ולצפות בקוצר רוח ליום שאוכל להרכיב את עדשת המגע  המיוחלת.

        אז אוכל לקרוא ולראות בבהירות.

         כמו פעם, כמו לפני התאונה.

        אז אוכל לחזור ולראות מראות  בהירים ומדויקים.

        אז אוכל לשוב להיות  יעל האמיתית! 'יעל  של פעם'!

        אז אגאל.

*

        ישבתי לנוח על אחת הגבעות. ביד לחה  מחיתי  את הזיעה הניגרת מפניי המשולהבות, וחשתי שדמעות ארורות של כעס עולות  ומציפות את עיניי בלא אזהרה.

        כן. אני יודעת שאסור  לבכות. הרי  אצלנו, בני הקריה,  כל אחד יודע שאסור לבכות סתם ככה. הרי ככה לימדו אותנו בתנועה!  גם בבית אני מתאפקת, ואינני בוכה לעולם לעיני בעלי או לעיני ילדיי,  ובבית-הספר אני שופעת עליזות מתמדת, מנסה להסתיר את נכותי, מעמידה פנים  שאני יכולה לקרוא בלא קושי, מנערת מעליי את חברותיי המנסות לסייע לי, ואני לא מספרת לאיש שפני תלמידיי מטושטשים ומעורפלים מול עיניי. בעלי טוען שאני מבזבזת משאבי אנרגיה רבים על העמדת הפנים המיותרת הזאת, אבל הרי מאבק  גדול אני נאבקת עכשיו, ואין לי זמן לעמוד ולהשתהות ולתכנן ולבחון ולחשב ולשנות את דרכי! עכשיו עלי לרוץ  הלאה! הלאה! הרי על נפשי אני נלחמת!

        אבל כאן, בחולות ילדותי, איש  אינו רואה אותי, ואני יכולה לבכות לי קצת עכשיו את כל הבכי ואת כל הדמעות שלא בכיתי מיום שנפצעתי בתאונה הארורה.

        חזרתי ונזכרתי במאורעות הבוקר.

        "מחר אני רוצה להראות לתלמידים במיקרוסקופ גרגרי אבקה נובטים של נר הלילה," אמרתי לדליה, חברתי מימי ילדותי, שלמדה עמי בבית הספר שבקריה, שירתה אתי  בנח"ל בקיבוץ הנידח שבקצה הנגב, למדה אתי באוניברסיטה, ולבסוף התגלגלנו  יחד לבית-ספר זה, שאנו מלמדות בו  כבר  כמעט עשרים שנה.

        "להנביט גרגרי אבקה של נר הלילה?! השתגעת?! עם העיניים שלך?! שכחת שהייתה לך תאונה?!"  זועמת דליה, וכבר עיניה רושפות באותו ניצוץ זר, עוין, שרק  בשנה האחרונה  הופיע במבטה, ואני מתקשה להבחין אם טינה נסתרת עומדת בו או קנאה שסיבתה נעלמת מעיניי.

        "מה יש?!" אני מתריסה. "אני יכולה לעשות את כל הדברים שעשיתי  קודם!  לפני התאונה!"

        "לא, יעל, את לא יכולה!" אומרת דליה בעצב, וקולה  שקט ונחרץ. "ומדוע את לא  מאריכה את חופשת המחלה שלך עד שתחלים העין? הרי כולם עושים ככה!  למה לא תנוחי קצת?!"  קצרת  רוח היא משתהה מעט, בוחנת את פניי במבט עלום של טינה נרגנת, חסרת פשר, ואחר-כך מוסיפה באירוניה: "את באמת חושבת שאת הלן קלר?! את חושבת שאת מוכרחה להתנהג תמיד כמו 'הטייס הקיטע'?! כמו שלמדת בתנועה?!"

        אני מנסה לחייך ולהעלות חיוך גם על שפתי חברתי, כי בימי ילדותנו, באחת הפעולות בתנועה,  סיפר לנו המדריך הנערץ שאהבנו בסתר את סיפורו  של הטייס הרוסי. גם עתה אני יודעת שגיבור אמיתי היה הטייס שלי. עדיין  אני יכולה לראותו זוחל ביער החשוך וקורא: "פרטיזנים! פרטיזנים!" ואני יכולה לחוש בחוסר האונים העולה מקריאתו הנואשת, לשמוע את רשרוש ענפי היער ברוח החורף הדוקרת, ולהאזין להלמות לבי כשהטייס מתעלף בשלג ואינו יכול להגיע...

        דליה קוטעת בקול בוטה את זיכרונותיי. היא איננה נגררת אחרי חיוכי ומוסיפה לטעון:

        "זה לא בשבילך עכשיו, יעל! תרדי מזה!"

        אבל אני אינני מוותרת. אינני יכולה לוותר! בדמיוני אני רואה את תלמידיי נאבקים תחילה במיקרוסקופ ורוטנים שאינם רואים דבר, אבל כעבור דקות אחדות עולות בכיתה קריאות של התפעלות:

        "תראי, המורה יעל, תראי איזה יופי!"

        "תראי-תראי-תראי, המורה יעל, איך גרגר האבקה הזה גדל ממש מול העיניים!"

        "תראי, המורה, ממש  אפשר לראות  את תהליך הצמיחה!"

        ואחר-כך, כשנשמע הצלצול, הם מוסיפים בהתפעלות: "היה יופי,  המורה, בכלל לא הרגשנו איך עבר הזמן!" ואני עולזת, חוגגת, מביטה בהם בחיבה, ושמחה בניצחוני כמורה בראשית דרכה.

        אבל עכשיו מסתכלת בי דליה  בעיניה היפות, שאת ברקן האפור-תכול אני מכירה כל ימיי, וחוזרת ואומרת: "מאוחר  כבר, יעל!  מאוחר כבר..."

        "אצלי שום דבר לא מאוחר!" אני אומרת בתוקף, ומשתדלת שלא להרים את קולי. "ותגידי ללבורנטית שתכין את הכלים והחומרים למחר! זה חשוב לי! זה חשוב לי  מאוד!"

        שיחה זו התנהלה לפני שעות אחדות, ועכשיו אני רצה על פני הגבעות, ואינני מוצאת אפילו פרח אחד! רוח קרירה זורה בעיני גרגרי חול מלוחים, השמש היוצאת ובאה בין העננים מדליקה הילה של זוהר לוהט בשוליהם,  ואני מוסיפה לשוטט ולחפש, אך במקום פרחים אני מוצאת עוד קרעי נייר צהבהבים, מרגיזים, שקצותיהם  מבצבצים מתוך החול ונעים ברוח כמחקים את פרחי נר-הלילה הגדולים שאהבתי.  בבהילות ובחרדה אני רצה בין פיסות הנייר, ומחפשת לשווא את הפרח שלי. לרגע אוחזת בי רגשה של חלום סוריאליסטי ושל חוסר מציאות, ואני חשה כנתונה בתוך סיוט בלהות, שרק יקיצה של ממש תחלץ אותי  ממנו.           

        הערב יורד. זרזיפי גשם דלים  מטפטפים מעט על פניי הבוערות, כרוצים לנחם ולהשכיח את צערי.  אחר-כך הם פוסקים באחת, והקיץ חוזר ומביס את החורף. על הגבעה ציירו הגשם והרוח עיגולים כהים ובהירים, נתונים זה בתוך זה כטבעות שנתיות בגדם עץ שבע ימים, ומרחוק מנצנץ הים  בברק  זכוכית אטומה מול השמש העומדת לשקוע. עוד מעט יאדימו  קרניה, והיא תצלול ותתכסה בשמיכת המים הארגמנית, המנצנצת בכבדות מתכתית מול האופק. אבל עכשיו עדיין היא זהובה ובהירה,  וקרניה קורעות את זגוגית המים באבחת סכין של אור, ומעניקות לגבעות הלבנות ליטוף אחרון של חמימות. וכבר מתנגן בי שירה של חנה סנש: "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים, תפילת האדם..."

      הנה! שוב השירים האלה שלמדנו בתנועה!  אני צריכה להפסיק לחשוב בסיסמאות! אני צריכה להפסיק לחשוב  בחרוזי שירים ישנים שאני קוראת להם בלבי תפילות, ולפעמים אני הולכת עם בעלי לערב זמר, ושרה אותם בלב הולם ובאמונה שלמה, כשדמעה סוררת מתגנבת אל העין. פעם נהגו גם דליה ובעלה להצטרף אלינו, אבל בשנים האחרונות פסקו לבוא  עמנו.

        "סתם נוסטלגיה מטופשת ושמנונית!" אומרת דליה בלעג מפוכח, כשאני מספרת לה על ערב הזמר האחרון.

        "לא נכון! שירים הם תפילות הם לפעמים געגועים..." אני מתקוממת ומצטטת לה משירו הנפלא של נתן יונתן. "ואת יודעת, דליה, שלפעמים  הם גם תקוות וגם..." אבל היא מניפה את ידה בתנועת ביטול ומשסעת בלגלוג את דברי:

        "את, יעל, ממש מקרה אבוד! ממש אין לך תקנה! את לעולם לא תתבגרי! תמיד תישארי הילדה הקטנה מהתנועה!" ושוב עומד מבט הקנאה המסותר בעיניה.

        ואני תוהה: מה יש לקנא בי, הנכה?!                                                                                                                                                                                                                                                                                   

        מרחוק, ליד הכביש, נדלקו כבר פנסי הערב, וכשאני מסתכלת בהם בעיני הפצועה, המגורה, שטופת הדמעות האסורות, אני רואה בכל פנס יהלום גדול, מרובה צלעות, שבמשטחיו המלוטשים זוהרים כוכבים  צבעוניים.  אני צריכה לקום וללכת הביתה, לבעלי ולילדיי! הרי אינני יכולה להתמהמה כאן עד בוא החושך!  בכבדות אני מתנערת, מוחה את שארית הדמעות,  ומתרחקת בצעדים כבדים מהגבעה החולית, שהחלה כבר לספוג את טל הלילה.

        אבל מה  הדבר הצמיר הזה,  שנתקע  פתאום בין אצבעות רגליי היחפות, הדורכות בחול? ובעוד  ידי ממששת את הצמח הקטן, אני יודעת: מצאתי! הנה הוא, הפרח שלי! הנה הצמח שנמלט מהחורף הקרב ובא, ופרח בשארית אונו כאילו זה עתה בא הקיץ! מבעד לדמדומים הערפיליים זוהרים אליי מן החול שלושה פרחים לימוניים, ולידם מזדקרים פקעים אחדים, שבין עלי הגביע הירוקים המקיפים אותם כבר מציצים פסים של עלי כותרת צהובים, והם  מתאפקים בכל כוחם מלפרוץ בבת אחת את המעטפת הירוקה  האוסרת אותם. בזהירות אני קוטפת את שללי, עוטפת את הפרחים העדינים  בשקית פלסטיק שקופה, ואינני יודעת מדוע דווקא עכשיו אני  מזמזמת פתאום את  "שחקי שחקי על החלומות" של טשרניחובסקי, ואחר-כך גם את שירו של אלתרמן: "עננים על ראשינו, הרוח איתן, המלאכה נעשתה, חי שמים!"

*

         למחרת אני מראה לדליה בגאווה את האוצר הקטן שלי. תחילה היא מצחקקת בתמיהה:

        "מצאת פרחים של נר-הלילה בסוף נובמבר? מה את אומרת?!  אבל אנחנו  לא הכנו לך את הכלים והחומרים, כי לא חשבנו שתצליחי..."

        הפעם איני יכולה להתאפק עוד, ואני מרימה את קולי: "למה לא הכנתן?! הרי בשיעור הבא אני צריכה לערוך את הניסוי! והרי אמרתי לך שזה חשוב לי! חשוב לי מאוד!  את צינית שאין לה תקנה, דליה! מה קרה לך, לעזאזל?! מה קרה לך?! איפה החלומות שלך?! איפה מעט תמימות?!"

        בבוז ובתיעוב היא מסתכלת בדמעותיי הנצורות בזווית העין. הנה, אני חושבת, רק זאת נותר לה מהחינוך  שרכשנו בילדותנו -  הבוז לדמעות!

        "את... את... את... את מלכת המיתוסים, יעל!" נשנק קולה בכעס.  "את מוכרחה תמיד להוכיח שאת חזקה! שאת יכולה! שאת ממש חנה סנש! למה את לא יכולה לעבור ליד מיתוס בלי לאמץ אותו?! בלי לקטוף אותו?! אני שונאת אותך! אני שונאת את האיוולת התמימה הזאת! את האמונה ללא  סייג! 

         טינה עמומה עומדת במבטה, מתערבת בזעם שבברק עיניה, והיא מושכת בכתפיה בתנועה מרדנית, ואינה קמה ממקומה לעזור  לי  וללבורנטית, כשאנחנו מכינות בבהילות את הכלים והחומרים הדרושים לניסוי.

        בעת השיעור, כשנשמעות קריאות ההתפעלות והשמחה שאליהן ייחלתי, אני מאושרת  עד אין קץ. מזווית עיני אני רואה  את דליה העומדת בפתח, נשענת על הדלת, ומביטה בי בסקרנות. ופתאום אני מבינה: הרי  זאת קנאתם העתיקה של המפוכחים והציניים באנשים שלא איבדו מיכולתם לחלום! הרי זאת קנאתם של אנשים שנפשם הזדקנה והתקמטה, והם מבכים את תמימותם שאבדה בנבכי הזמן! ואני רוצה לומר לה כי לא בקמטי פנינו עלינו להילחם אלא בקמטי המרירות והציניות  שצצו בנפשנו,  אבל איני אומרת לה דבר. ופתאום אני יודעת שאת אמונתה שלא תחזור היא מבכה, ועל  חלומותיה שאבדו היא אבלה. כעסי פג,  ואני רוצה לנחם אותה, שהרי, כמאמר השיר, "לפעמים אני, לפעמים אתה, כה זקוקים לנחמה..." אלא שהפעם אינני יודעת לנחם, ובלבי אני מתפללת בשבילה במילותיו של אלתרמן: "שמרי נפשך, ילדה, שמרי לבך הטוב..." ואחר-כך אני חושבת שאולי בכל זאת "רעות שכזאת לעולם לא תיתן את לבנו לשכוח", ואף שלרגע אחד אינני בטוחה עוד במילות השיר, מציפים פתאום חמלה רכה ורחמים רבים את לבי, ואני סולחת.

                                                                        רות ריכטר 1980

.

לתגובות אנא כיתבו לאתר או לרותי [email protected]