שלום לידידיי
נגמרו החגים, ולכבוד מה אקדיש את סיפורי הפעם?
אולי אקדיש אותו לחג הגדול מכולם, לחופש הגדול!
לקראת החופש הגדול אני מפרסמת כאן בהמשכים את הטרילוגיה
"תמונות מחיי בית הספר”. מדי שבוע יפורסם סיפור אחד מתוך
שלושה סיפורים
המשלימים זה את זה:
א. פסטיבל הזמר ב. המרד של המורה מירה'לה
ג. עמליה.
תיהנו. קריאה נעימה. לתגובות אנא
כתבו לאתר או אליי: [email protected]
תמונות מחיי בית הספר
טרילוגיה
א. פסטיבל הזמר
סיפור מהווי בית הספר שקצתו אמת וקצתו דמיון.
ל"יוסף" (שם בדוי), בתקווה שתסלח לי על החירות
הספרותית וההגזמות הפרועות. מחבבת אותך
מורה-רות
המנהל פרץ בהפסקה לחדר המורים כשהוא מנופף בידו בעיתון,
ובעיניו אור של שמחה:
"תראו-תראו-תראו!" אמר בגאווה לקהל המורים, "תראו את הכותרת
הראשית!"
הסתכלנו בתמונה הגדולה שהתנוססה בעמוד הראשון. הייתה זו תמונתו
של יוסף, בוגר בית הספר, שארגן מדי שנה את תחרות הזמר השנתית בבית ספרנו. מתחת
לתמונה התנוססה כותרת ענק: "יוסף זכה באחד המקומות הראשונים בתחרות הזמר
הבינלאומית..."
"את זוכרת אותו, רותי? הוא היה שובב גדול, אבל תמיד ידענו
שיצליח ויהיה זמר מפורסם," אמר השרת שעמד לידי.
חייכתי, ובזיכרוני עלו תמונות מפסטיבל הזמר הראשון שערך יוסף
בבית הספר לפני כעשרים שנה. .
"בשבוע הבא התקיים בבית הספר שלנו פסטיבל זמר,"
הודיע אז המנהל באחת הישיבות.
"התלמידים יגישו שירים מולחנים מפרי עטם, והתלמידים והמורים יבחרו את השיר המנצח."
"ומי מארגן את הפסטיבל הזה?" שאלתי.
"מארגן אותי יוסף, תלמיד מכיתה ח'."
"הוא?! הצוציק
הזה?! למה לא תלמיד בוגר מכיתה יב' או מכיתה יא'?"
"כי הוא ממש
מקצוען," ענה המנהל. "יש לו להקה משלו, והוא מופיע אתה במסגרות
התנדבותיות שונות."
"הוא מופיע באופן קבוע מדי ליל שבת לפני החולים בבית
החולים," הוסיף אחד המורים.
לאחר ימים אחדים,
כשלימדתי באחת הכיתות, נכנס יוסף לכיתה, וביקש רשות להודיע הודעה. "לא אגזול
הרבה מזמנך, מורה-רות," אמר בנימוס, ופנה אל התלמידים:
"אנחנו מארגנים
פסטיבל זמר תחרותי, ואתם מוזמנים להציע שירים שכתבתם והלחנתם."
"גם מורים יכולים להשתתף?" שאלתי.
צחקוקים נשמעו בכיתה.
"לא! אני
מצטער!" ענה יוסף.
בעת ההיא נהגתי לכתוב
שירים ולהלחינם, אך לא ידעתי כיצד להציע אותם לזמרים, כי קולי אינו ערב, ומכשירי
הקלטה אינם בידי, וכך הצטברו במגירה שלי שירים מולחנים רבים שאהבתי. השתוקקתי
לשמוע אותם מושרים בפי זמרים שקולם ערב, אך לא ידעתי כיצד אוכל לעשות זאת.
בהפסקה חטפתי שיחה
קצרה עם יוסף. הסברתי לילד שאני משתוקקת בכל לבי לשמוע לפחות את אחד משיריי מושר
בקול ערב ובליווי מוסיקלי הולם, ולכן אני רוצה להגיש שיר לתחרות הזמר.
יוסף לא אהב את הרעיון, הוא הזעיף פנים וענה:
"מורה-רות, את לא
יכולה להתחרות בפסטיבל עם הילדים." ..
"בוודאי שלא! אבל
אולי אפשר להשמיע את אחד השירים שלי מחוץ למסגרת התחרותית? אולי אפשר להשמיע אותו
לאחר ההפסקה, כשוועדת השופטים תעסוק בספירת הקולות?"
"זה לא מקובל עלי!" חזר וענה הילד בתוקף.
איזו חוצפה! מדוע הוא
דוחה אותי?! הוא אפילו לא שמע את השיר! ומדוע אני, המורה המכובדת, מתחננת על נפשו
של השיר שלי בפני זאטוט זה? מדוע אני מתבזה? אולי אני צריכה לסגת? אבל התשוקה
להפיח חיים בשירי המוזנח במגירה באפס מעשה הייתה חזקה ממני. בצר לי פניתי למנהל,
וביקשתי את התערבותו.
"אינני יכול
להתערב," ענה המנהל. "יוסף אחראי על הפסטיבל, ואינני יכול להכריח
אותו."
החלטתי לוותר, והלכתי
הביתה כשאני כעוסה ונעלבת. אבל כעין דיבוק אחז בי ודחף אותי לשוב ולבקש למחרת על
נפשו של שירי המקופח.
"בתקנון לא כתוב שהשתתפות המורים אסורה!" אמרתי
למחרת ליוסף בקול סמכותי, והושטתי לו את השיר המודפס ואת התווים.
יוסף משך בכתפיו.
"טוב, המורה, אולי... אני לא מבטיח לך שום דבר. אני עוד
צריך לחשוב בדבר." אמר הילד, ולקח
באי רצון את הדפים מידי.
מה הוא חושב לעצמו
הילד הזה?! איך הוא יכול לסרב לי, המורה הוותיקה?!
למחרת הלכתי שוב למקלט
בית הספר, שבו נערכו החזרות לפסטיבל,
וביקשתי בשלישית לדבר עם יוסף.
"חכי, מורה-רות, אני עסוק מאוד עכשיו. את רואה שאנחנו
באמצע החזרה! מיד אתפנה אלייך." אמר יוסף, והניח לי לחכות שעה ארוכה.
התבוננתי בנעשה סביבי.
יוסף ארגן תזמורת של כעשרה תלמידים, והם ניסו לנגן בתזמון נכון את אחד השירים
שהוגשו לתחרות. הרעש האיום החריש אוזניים, הדציבלים חגגו, והתופים החרישו את צלילי הקלידים והאפילו על
כלי הנשיפה. יוסף ניצח על התזמורת בפנים סמוקות ובעיניים בורקות, והבעה של אושר
נסוכה על פניו.
"נו, המורה, איך
זה נשמע?" שאל יוסף בגאווה.
"זה נורא
ואיום!" אמרתי בצער. לא רציתי להעיב על אושרו, אבל גם לא יכולתי לשקר לו.
"אתה מבין, התופים חזקים מדי, כלי הנשיפה צרחניים, והתוצאה היא קקופוניה
נוראה."
יוסף לא נפגע. "את לא מבינה, מורה-רות! הקקופוניה היא
תוצאה של התהודה הנוראה במקלט, אבל תראי שבאולם הכל
יהיה בסדר."
"ומה קורה עם
השיר שלי? מה החלטת?" שאלתי במורך לב. הרעיון הנורא ששירי האהוב יידחה בידי
ה"צוציק" הזה היה ממש בלתי נסבל.
"השיר דווקא די טוב." ענה יוסף, אבל יש בו פגמים
רבים."
כמעט התעלפתי. אותי, החורזת שירים משחר ילדותי, פורטת רוב ימיי
בפסנתר, ולומדת הלחנה אצל המורה הטובה בעיר, הוא מנסה לדחות?!
"מה רע בשיר שלי?!" שאלתי בהתרסה.
"את מבינה, המורה, הלחן טוב והמלים מצוינות, אבל לא תמיד
קיימת התאמה ביניהם. הנה, כאן משכת את ההברה יותר מדי, ושם סירסת את המלה ממלרע
למלעיל ופגעת במשקל." הסביר לי יוסף בסבלנות אין קץ, כפי שמסבירים לילד קשה
תפיסה.
תקעתי בו מבט נזעם, אבל יוסף רק חייך ואמר:
"זה לא נורא, מורה-רות, לכי הביתה ותקני את הפגמים האלה,
ומחר נשקול את העניין מחדש."
מחר הוא ישקול את העניין מחדש?! הוא?!
"אתה פשוט לא
רוצה שאשתתף, ולכן אתה מוצא בשיר שלי פגמים!" אמרתי בכעס.
"לא נכון!" אמר יוסף בתוקף. "אני דווקא אוהב את
השיר שלך, אבל צריך לתקן. אין ברירה אחרת."
בלילה, לאחר שילדיי ואישי נרדמו, וסוף סוף סיימתי לתקן מבחנים
ולהכין את מערכי השיעור ליום המחרת, חזרתי אל שירי. הייתי עייפה מאוד, ורציתי
להניח את ראשי על הכר ולישון, אבל במקום לעשות כך טיפלתי בשירי הזנוח והנעלב, ושכללתי אותו על פי הוראותיו של יוסף.
למחרת נכנסתי למקלט,
חיכיתי בסבלנות לסיום הקקופוניה הנוראה שהרעידה את כתליו האפורים, והגשתי בשתיקה
את השיר ליוסף.
"יופי!" אמר
הילד. "עכשיו השיר שלך באמת יפה."
שמחה עצומה אחזה בי. אני, שרכשתי שלושה תארים אקדמים, ועמדתי באין-סוף מבחנים ובחינות, ששתי על המחמאה הזאת
כאילו זכיתי בפרס יוקרתי. אבל שמחתי הייתה
קצרה.
"יש עוד בעיה." הוסיף יוסף, ונתן מבטו בעיניי.
"מה עכשיו?!" שאלתי בכעס.
"את מבינה,
מורה-רות, המנגינה שלך "רוסית" מדי. והסיומים של כל משפט מוסיקלי צפויים
ושבלוניים. למה שלא תשני קצת? את יכולה להוסיף מוטיבים חדשים. למה שלא תנסי,
למשל, "לקפוץ" מסולם מז'ורי
לסולם מינורי ולהיפך, כמו שעושה נעמי שמר?"
"אבל... אבל... אבל..." גמגמתי חסרת אונים, "אתה צריך להבין שזה הסגנון שלי! גדלתי על
מוסיקת-עם רוסית. ומדוע עליי להתכחש לה?!"
"תראי מה
נעשה," אמר יוסף בנועם כשהוא מתעלם ממבטי הנוזף. "היום, כשתגיעי הביתה,
תנסי לשנות קצת את המנגינה, תנסי לעבור סולמות, לשנות מקצבים, לעשות משהו שונה ממה
שאת רגילה."
הסתכלתי בו בזעם, אבל
לא אמרתי דבר. לקחתי את שירי והלכתי משם בלא לענות לילד השחצן הזה דבר. לא אשתתף בפסטיבל הזה! החלטתי. הילד כנראה אינו
מעוניין בשיר שלי, ולכן הוא דוחה אותי בלך ושוב.
ומדוע אני מניחה לו להשפיל אותי?!
מדוע אני מוחלת על כבודי?! אבל כשהגעתי לביתי, פניתי שוב אל הפסנתר ושיניתי
כמה מהמשפטים המוסיקליים. תחילה לא נעמו השינויים לאוזניי, אך כשחזרתי עליהם פעמים
אחדות, שבו את לבי, וחשתי כנתונה בהרפתקה שאין איש יודע את סופה. לפתע נגלה לי
עולם צלילים חדש, שונה ורבגוני, שלא העזתי לגלותו בכוחות עצמי, כי לא עמד לי כוחי
"לבגוד" בצלילים שאליהם הורגלתי.
הילד הזה לא יביס אותי! החלטתי. אני אגבור עליו, ולבסוף
לא תהיה לא ברירה אלא להשמיע את שירי, שנפשי כמהה לשמוע אותו מושר בליווי תזמורת בקולה העדין של אחת
התלמידות.
למחרת מיהרתי למקלט, ועוד לפני שציווה עלי יוסף לחכות בצד
לסיום החזרה, שמתי את התווים לידו ופניתי אל הפתח.
"מורה-רות!
מורה-רות! חכי רגע! חכי רגע בבקשה!" קרא אחריי יוסף. הוא הציץ בתווים, פיזם
לעצמו את הלחן החדש, ופניו אורו.
"כל הכבוד,
המורה, כל הכבוד!" שיבח אותי, ולבי פרפר בהנאה.
"עכשיו הכל בסדר?" שאלתי בתקווה.
"לא, המורה, אני מצטער," ענה יוסף. "יש עוד מה
לתקן."
"ומה עכשיו?!" הרמתי את קולי. מעולם לא צעקתי על ילד
כשדיברתי עמו פנים אל פנים. ועתה לא יכולתי עוד לשלוט ברוחי. פני אדמו, וכמעט
הכיתי את הנער.
יוסף נבהל, אך לא נסוג מעמדתו.
"מורה-רות, יש
בעיה עם האקורדים," אמר בשקט.
"עם האקורדים?!
מה רע באקורדים שלי?!"
"את משתמשת בעיקר באקורד הראשון, הרביעי והחמישי וזה משעמם! מה עם האקורד השני והאקורד השישי?
ומדוע את ממעטת להשתמש באקורד מוקטן או באקורד מוגדל?" שאל יוסף בהתרסה.
"אני עם הפסטיבל הזה גמרתי! אתה רואה, יוסף, ניצחת! אני
מוותרת!" אמרתי בזעף ויצאתי מהמקלט.
יוסף רץ אחרי והשיג
אותי ליד חדר המורים.
"מורה-רות, מורה-רות, את לא יכולה לעזוב ולסגת עכשיו!
השיר שלך חייב להיות בפסטיבל!" אמר יוסף.
"אבל אני חשבתי
שאינך רוצה בו!" אמרתי. "חשבתי שכל מסע ההתשה הזה בא כדי להכריח
אותי להיכנע ולסגת!"
"לא! מה פתאום?! אני אוהב את השיר הזה! תראי, המורה, מחר,
בשעה עשר, אני רוצה לראות את השיר הזה מתוקן! ואת, המורה, אל תפחדי לשלב בשיר שלך
גם דיסוננסים. אף אחד עוד לא מת מדיסוננס מעניין!"
הוא עוד התנשם בכבדות
מן הריצה שרץ אחרי כשהוסיף בקול מתחנן:
"המורה, רק תתקני את האקורדים. יותר לא אבקש ממך שום דבר!"
הוא תלה בי את עיניו הבהירות, ולחייו המנומשות, שהזכירו לי את
פניו של השחקן הוותיק ג'קי בטש, התכסו אגלי זיעה.
"נו, טוב, "
אמרתי בהיסוס. "נראה מה אוכל לעשות..."
ושוב זנחתי את תפקידיי
האחרים ועסקתי בשירי. שיניתי והעשרתי את הליווי, החלפתי אקורדים, ולימדתי את
אוזניי להקשיב גם לאקורדים שלא הורגלתי להשתמש בהם.
למחרת הבאתי ליוסף את השיר המוגמר.
"נפלא!" קרא
הילד ולחץ את ידי בחום. "ממש נפלא! עכשיו השיר הזה מצוין!" ואני חגגתי
בלבי כאילו זכיתי בפרס יוקרתי.
"ומי ישיר את
השיר שלי?" שאלתי.
"עמליה מכיתת החינוך המיוחד
תשיר אותו." ענה יוסף, וכשראה את מבט השאלה שבעיניי הוסיף: "אל תדאגי,
מורה, היא אמנם לומדת בכיתה של החינוך המיוחד, אבל היא קולטת שירים ומנגינות בקלות רבה."
"ויש לה קול
נעים?"
"כן, המורה. הקול
שלה נשמע כמו הכלאה בין נבל לחליל."
למחרת נפגשתי עם עמליה. היא הייתה
ילדה חיננית, מנומשת, קטנת קומה וחסרת ביטחון. כתפיה היו שמוטות תמיד, עיניה חרשו
את הרצפה, והיא לא הישירה את מבטה אליי
כשישבתי עמה באחת הכיתות שהתרוקנה
מתלמידיה בסוף היום, ולימדתי אותה את השיר.
עמליה קלטה את השיר מיד. אהבתי את
קולה הנפלא, שיוסף היטיב להגדירו. הקול היה צח, בהיר וצלול, והזכיר לי פלג מים
זכים הזורם במורד הר מכוסה צמחייה עבותה או את הצליל שמשמיעה כוס בדולח כשנוקשים
על שפתה.
"עמליה למדה את השיר
בקלות!" סיפרתי למחרת לחברתי מירה'לה, שלימדה אף היא בבית הספר שלנו, ונלוותה אליי
כשהלכתי למקלט כדי לראות את החזרה האחרונה
לפני הקונצרט.
"בוודאי!" אמרה מירה'לה.
"הילדה הזאת בכלל לא צריכה להיות בכיתה המיוחדת! היא ילדה נבונה! אני מתכוונת
לדרוש שיעבירו אותה לכיתה של "ילדים רגילים". אני ממש אלחם
בשבילה!"
"ממש תילחמי?!" שאלתי בחוסר אמון. כי מירה'לה
לא נמנתה על הלוחמות. היא מעולם לא מחתה
כשנעשה לה עוול, ותמיד עמד מבט של השלמה וייאוש שקט בעיניה.
"כן, בוודאי!" אמרה מירה'לה
בתוקף שאינו אופייני לה. "כבר דיברתי על כך עם המנהל."
"והוא הסכים?"
"לא. עוד לא. אבל הוא יצטרך להיענות לי!"
בחזרה ישבה מירה'לה ליד עמליה, ואני הבחנתי פתאום בדמיון הרב שביניהן. שתיהן שידרו
חוסר ביטחון, נמנעו להביט בעיני המדבר אליהן, ועצב של מפלה סמויה עמד בעיני כל אחת
מהן.
בבוקר של יום הפסטיבל באה אלי עמליה
במרוצה. לחייה המנומשות להטו, בעיניה עמדו דמעות, ומבטה נמנע מלפגוש את מבטי.
"מורה-רות, אני לא יכולה לשיר!" אמרה עמליה ופרצה בבכי.
"מדוע?" שאלתי בחרדה.
"כי אני אכשל!
אני מפחדת שאשכח את המילים," התייפחה הילדה.
"אני אשב בשורה הראשונה ואלחש לך את המילים, את לא
תיכשלי!" אמרתי לילדה בתוקף, והגשתי לה כוס מים צוננים.
"לא... לא... אני לא יכולה!" אמרה שוב.
"את מוכרחה, עמליה! את לא יכולה לסגת עכשיו! את לא יכולה לאכזב
אותי!"
לאט, בהדרגה, שכך הבכי.
"טוב. אני אשיר. אבל אני מבקשת שהמורה מירה'לה תשב בשורה הראשונה," מלמלה עמליה
בקול חרישי שבקושי הצלחתי לשמוע אותו.
"למה מירה'לה ולא
אני?" שאלתי נעלבת.
"אל תכעסי, מורה-רות, אבל אם המורה מירהלה
תשב אתך בשורה הראשונה, אני לא אפחד יותר." לחשה עמליה
והביטה ברצפה.
קראתי למירה'לה וישבנו ביחד בשורה
הסמוכה לבמה. בינתיים התאספו כל תלמידי בית הספר באולם הגדול, ועל הבימה ישבו נגני
התזמורת הקטנה. יוסף וחבריו היו טרודים משעות הבוקר המוקדמות בהתקנת הרמקולים
ובכיוון הכלים, ואני חששתי מכישלון, כי נגינתה של התזמורת במקלט הייתה רעשנית וצורמת. לבסוף כבו האורות, שקט
השתרר באולם, והתזמורת פצחה בנגינתה בניצוחו של יוסף.
ואז התרחש הנס.
הצלילים, שהחרישו
אוזניים במקלט הצר והדחוס, נארגו עתה זה בזה בהרמוניה מופלאה, ויצרו מנגינות ערבות
לאוזן. נדמה כאילו תומכים הכינורות בחליל הרך, העדין והחם, וכלי הנשיפה נסמכים על התופים המוצקים, המקנים למנגינה את
מקצבה. בזה אחר זה עלו הזמרים הצעירים, ובביטחון של מקצוענים מנוסים שרו את
שיריהם. שירים שקטים, מינוריים, שנוגנו חרישית, התחלפו בשירים שמחים, קופצניים,
שנצבעו במגוון סגנונות. רוק, ג'אז ובלוז שימשו בערבוביה, ואנו, המאזינים, התקשינו לבחור את השיר
המנצח. כל שיר היה בעל ייחוד וקסם משלו, והעיר נימים חבויות בלב המאזינים.
וכשהואר האולם, סבבו בין המאזינים תלמידים שנשאו בידיהם קלפיות הצבעה, והקפידו שכל
תלמיד יצביע רק פעם אחת.
ושוב כבר האורות, ויוסף הודיע לקהל שעתה סופרים השופטים את
פתקי ההצבעה, ועד שייוודעו תוצאותיה, תשמיע התלמידה עמליה
בליווי התזמורת את שירה של המורה רות, שהוגש לפסטיבל מחוץ למסגרת התחרותית.
כשהשמיעה התזמורת את צלילי הפתיחה, ועמליה
הצטרפה אליהם בקולה הצלול, אחזה בי התרגשות עצומה. הסערה סחפה עמה גם את גופי,
ובעיקר את ראשי ואת פניי. זרמים חשמליים זרמו בקרקפתי,
סימרו את שערותיי, ונדמה היה לי שנחשים קטנטנים מתפתלים על גבי הנוקשה. דמי עזב את
אבריי וזרם אל פניי היוקדות, והאוויר אזל מריאותיי. בקול עז וצלול שרה הנערה הקטנה את שירי, וצבעה
אותו בגוונים של רגש ועצב. לעתים זעק קולה במחאה, ולעתים צנח מעט, והבליט חרישית
בשקט דרמטי את מילות השיר המהדהדות בין
כותלי האולם, ומרעידות את ספיו כמחפשות זו את זו. לאט, בהדרגה, זרם השיר אל סופו,
ומחיאות כפיים רמות פרצו מכל עבר ולא דממו
זמן רב.
"השופטים עוד לא
סיימו לספור את הקולות," הודיע יוסף, "ולכן תשמיע עמליה
את השיר שנית."
ושוב החלה התזמורת
לנגן את הלחן המוכר, האהוב. קולה של עמליה נישא בעקבות
הצלילים המנוגנים, וכמו בפעם הראשונה, סימרו גם עתה הזרמים החשמליים את שורשי
שערותיי, והתחזקו והתעצמו כשקרב השיר אל סופו. לבסוף, כשפרצו שוב מחיאות הכפיים,
נלוו אליהם קריאות קצובות של התלמידים והמורים: "עוד הפעם! עוד הפעם! עוד
הפעם!"
והשיר הושמע בשלישית.
עשרים שנה חלפו מאז, אך עדיין אני זוכרת את החוויה הנפלאה הזאת
כאילו קרתה רק אתמול. עתה מביט בי יוסף מן
העיתון, ומבט המנצחים העומד בעיניו אומר
לי בלא קול:
את רואה, מורה-רות, הרי אמרתי לך!
ואני יודעת: מכל מלמדיי השכלתי, ומתלמידיי יותר מכולם.
רות
ריכטר מאי 2007
לתגובות אנא כתבו כרגיל לאתר או לרותי [email protected]