3.4.08    טבעת שנתית  :     רותי ריכטר/יצחקי

(היה או לא היה?)

הסיפור לקוח מתוך ספרי "בלילה אני אשיר בבריכה" הוצאת טרקלין, 1998 תל אביב. לתגובות אנא כתבו לאתר או לרות ריכטר:

[email protected]

        הייתה שעת צהריים מאוחרת. רוב אנשי המשרד יצאו להפסקה או נחבאו בחדריהם, ורק ליד חררי השתרך עדיין תור ארוך של אנשים צעירים,  רוטנים ספק בכעס ספק במשובה של נעורים על התור שלא נגמר ועל הזמן  החולף לאטו, פורשים על השולחן הקטן שבחדר ההמתנה מפות מפורטות של חבלי ארץ באירופה, ומתווכחים על מחירי הטיסות והלינות.

        סקרתי את הנאספים וחיוך של קורת רוח פשט על פניי. "עוד מעט," אמרתי בקול מנחם שחביבות אמיתית וסמכות מדומה נמהלו בו.  "עוד מעט יגיע גם תורכם. אתם חייבים להזדיין בסבלנות." היטבתי את צווארון חולצתי הלבנה, המעומלנת ומגוהצת בדקדקנות, שאני נוהגת ללבוש קיץ וחורף מתחת לז'קט הכהה,  וחזרתי  וחייכתי, כי  לפתע הייתי מאושרת מאוד. ימים רבים לא הייתי כאן, במשרד, ועתה חזרתי. כמנצחת חזרתי. אבל בל נקדים את המאוחר, כי עוד אספר לכם עניין זה במהלך סיפורנו.

        שנים רבות אני עוסקת במתן ייעוץ לצעירים המעדיפים לחרוש את אירופה ברגליהם וברכבם הפרטי, ובזים ליוצאים במסלולים המוכרים והישנים, מסלולי  הטיולים המאורגנים. לעתים קרובות אני תמהה: מדוע  באים צעירים אלה דווקא  אליי, האישה המבוגרת, הרצינית, בעלת הארשת הנזירית, שאינה בקיאה בסלנג שלהם, אינה מבינה את בדיחותיהם, ואינה מעמידה פנים שהיא אחת מהם? מדוע אין הם  הולכים ללשכות הטיולים החדשות האלה, המיועדות בעיקר לצעירים, שצצו בהמוניהן בשנים האחרונות, ויועציהם הצעירים נוקטים עם לקוחותיהם לשון של חירות ומרבים להתבדח עמם? מדוע הם מוסיפים לבוא אלי?

        אחר-כך,  כשנכנסתי לחדרי, עוד הספקתי לשמוע מאחורי הדלת הנסגרת את גיחוכם על העברית המליצית שבפי. מישהו פלט הלצה על המלה "להזדיין" שנקטתי בה, והזכיר את כפל משמעותה, וצעיר אחר ענה לו בלשון של לצון, אך לא קלטתי את תשובתו, אלא רק את הכינוי "טבעת שנתית", השגור בפיהם בעת שהם מדברים בי. כינוי זה, שדבק בי לאחרונה, אינו פוגע בי,  מפני שאין במבטם זלזול או בוז אלא לצון מלווה בהערכה, משל הייתי רופאה דגולה שהם מחכים למוצא פיה. ולעיתים הם קוראים לי מאחורי גווי "פינגווין", בגלל לבושי הקפדני, הנזירי, שהשחור והלבן שולטים בו.

        תכונה משונה יש בי. כשאני מסתכלת במפה הפרושה לפניי, אני רואה מיד בדמיוני את נוף האזור לפרטיו. אינני יודעת מתי צצה בי תכונה זו. האם הייתה בי מיום היוולדי? ואולי  רכשתי אותה במהלך ימי חיי?  תענוגי הגדול הוא להביט במפות של חבלי ארץ נעלמים ולראותם בעיני הדמיון. כבר יודעים הזבנים בחנויות הספרים שבעירנו שאני צמאה למפות, ולכן הם טורחים להשיג לי מפות מפורטות של חבלי ארץ נידחים. גם ידידיי החוזרים מטיוליהם במדינות רחוקות מביאים לי כמתת תודה מפה מפורטת של ארצות ואזורים שטיילו בהם במסעם האחרון, וכשאני מסתכלת במפה ורואה את סימוני הנהרות, אני יכולה לשמוע את שאון הגלים ההומים בנהר כשמימיו מדלגים מסלע לסלע, לראות  את הזרם המחליק במורד, גולש ממצוקים, ומרטיב את מגפיו של דייג זקן העומד  עכשיו על שפת הגדה, מתבונן במעגלים שמשרטטת חכתו  במים, ומקווה להעלות פורל גדול או שיבוטה נאה. ויש שצצים אליי מתוך המשטחים הירוקים של המפה יערות אשוחים גבוהים, ואני שומעת את  רחשי הרוח העוברת ביניהם, מניעה את ענפיהם הסדורים קומות-קומות, ומפזרת במסתרי היער האפלולי את ניחוח האצטרובלים וריח המחטים הנושרות בהדרגה ומרפדות את הקרקע בלא להניח לעשב רך לעלות בה.

        אולי תאמרו: מה הפלא?! רגילה אני בטיולים ובסיורים, ואין באלה דבר  חדש! אלא שאני לא יצאתי  מגבולות הארץ שנים רבות. תחילה לא יכולתי לנסוע בגלל מחלתו הממושכת של בעלי, זכרו לברכה, ואחר-כך הייתי חייבת לטפל באמי, שנפטרה זה לא מכבר בשיבה טובה, ודווקא עתה, בשנים האחרונות, כשאני חופשייה ממוסרות המשפחה,  פג לפתע קסמם של המסעות, שהרי די לי להתבונן במפה כדי ליהנות מנופים זרים ולגלות ארצות רחוקות, ואינני זקוקה למראות האמיתיים שיתגלו מול עיניי. 

        לעתים אני תוהה: האם ביקרתי פעם שם, בארצות ההן, שאת נופיהן אני חוזה עתה מבעד למפה? האם נמנות הן על הארצות שביקרתי בהן עם בעלי לפני  שנים רבות, לפני שחלה?  ואולי לא ראיתי אותן מעולם, ורק דמיוני משטה בי? הרי מעולם לא הייתי בארצות טרופיות או במדבריות אסיה, ואף-על-פי-כן אני יכולה לתאר לכם את המטפסים הגדלים ביער הגשם ואת צבעיו המתחלפים וצמחייתו הדלה של המדבר החרב, והם חולפים מול עיניי כאילו ראיתי אותם בסרט טבע או מבעד למכונית חולפת. טובים מסעות דמיוני מהמסעות שבמציאות, ולכן אני מעדיפה לשקוע בקריאה או לטייל ברגל בסביבת מגורי, ואינני מרחיקה מביתי לארצות רחוקות.

        כך נהגתי גם בשנה האחרונה, לאחר שפוטרתי מעבודתי כאן, במשרד ההומה הזה, ומצאתי עצמי לפתע טובלת בשפע של זמן פנוי, שלא ידעתי מה אעשה בו.

        ומדוע פוטרתי?

        תחילתו של אותו יום לא הייתה שונה מתחילתם של ימים אחרים. היה זה בעיצומו של הקיץ. מתחילת הבוקר פלטו מכונות הפקס תשדורות בהולות, וצלצולי הטלפונים שבמשרד החרישו אוזניים, כאילו עשו כל המכשירים יד אחת כדי להוציא אותנו מדעתנו. טרודים ונחפזים נכנסו ויצאו לקוחות רגוזים, כועסים על הפקידים  ורוטנים על השרב הנורא שבחוץ ועל איסור העישון במשרד. גם מאחורי דלתי רבו המחכים, ואני, כהרגלי, לא מיהרתי. בנחת התוויתי מסלולים, יעצתי בענייני טיסות ולינות לילה, תיארתי נופים שנגלו לעיניי מבעד לשרטוטי המפה האפרוריים, ולשעה קלה היו הצעירים האלה בניי.  כן. לשעה קלה הם  היו שלי, ויכולתי לייעץ להם, לתהות על קנקנם ואפילו לאהוב אותם קצת, כי אישה ערירית אני, ואין לי ילדים משלי.  רק טעם תפל של החמצה וחרטה כואבת יש בי, שאני מצליחה להתעלם מהן בשעה שאני יושבת כאן, במשרד הזה, והן חוזרות ותוקפות אותי כל ערב, בשעה שאני נכנסת לדירתי הריקה.  בעמקי לבי אני יודעת ששעה קלה זו של קרבה מדומה, שבה אני יושבת מול הצעירים שלי ומסייעת להם לתכנן את טיול חלומותיהם, אינה הדבר האמיתי אלא רק אשליה של רגע, ואין לה משמעות של ממש. אבל טובה לי קרבה זו משיממון  חונק שאין בו דבר.

        רוב המשחרים לפתחי באים אלי בזוגות. לעתים בא  זוג נשוי או חבר וחברה המגלים זה עתה את אינטימיות האהבה, ולעתים באים זוג בנים או זוג בנות שהשתחררו זה עתה מהצבא, ונענו לתחינות הוריהם להחליף את המסע המסורתי לדרום אמריקה או למזרח הרחוק במסע לארץ קרובה ובטוחה באירופה. רבים מהצעירים אני מכירה משנים קודמות, ואחרים משחרים לפתחי עתה לראשונה, או חוזרים בשנית כדי לברר פרטים אחרונים, להזים עצות אחיתופל שקיבלו מידידיהם, או לגלות באמצעותי אתרים חדשים שלא קראו עליהם במדריכי הטיולים הנפוצים.

        אותו יום, סמוך לצהריים, כשהייתי כבר עייפה מאוד, נכנסו למשרדי בני זוג צעירים. היא הייתה רזה מאוד, גופה החוטי מחוטב ותמיר, אך פניה לא היו נאות, ובעיניה עמד מבט מריר שאינו אופייני לאנשים צעירים. נחפזת הייתה, כרוצה להקדים את ענייניה בחדר זה ולברוח מכאן לביתה המבוצר, האפלולי, הרחוק מאדם, ואילו הוא היה היפוכה הגמור. חייכן וחביב היה, בעיניו עמד זיק של חלום, כאילו הערנו אותו זה עתה מחיזיון מתוק בהקיץ, והוא מנסה לאזור את כוחותיו ולחזור אל המציאות בלא לגלות לנו את חלומותיו. הוא הוציא מתיק צד קטן, עשוי  בד ג'ינס כהה, מפת דרכים בלויה ומרופטת שלא קופלה כראוי, והסביר לי את המסלול שטווה בביתו. אלה הם האתרים שברצונו לראות, אמר לי בחיוך מתנצל כשהצביע על נקודות שונות במפה, אבל רוצה היה שמישהו מנוסה ייעץ לו ויאשר את התוואי שבחר בו, כי זה טיולו הראשון מחוץ לגבולות הארץ, ואין לו ניסיון בתכנון טיולים.

        הבטתי בתוואי ששורטט במפה בצהוב זוהר. האתרים, המסלולים וחלוקת הזמן העידו שהאיש הצעיר עשה את מלאכתו בכובד ראש, וקרא את רוב הספרות העוסקת באזורי הטיול שתכנן. רק עיקוף גדול אחד העיר את סקרנותי. הייתה זו נסיעה ממושכת לאזור משעמם וחסר ייחוד בהרי הדולומיטים. הסתכלתי  במפה, ומיד הבנתי שאזור זה, המשופע ביערות של עצי מחט, אינו מצדיק נסיעה כה ארוכה.

        "מדוע אתה רוצה לנסוע דווקא לאזור הזה?" שאלתי בסקרנות. "הרי אין שם אטרקציות מעניינות, ונופיו דומים למראות הטבע באזורים קרובים יותר לדרך הראשית. מה אתה מחפש שם?"

         הוא הושיט את אצבעו אל המפה בתנועה בוטחת של ניצחון ואמר: "הנה, גברתי, יש כאן מנסרה. את רואה?"

        "ומה מיוחד במנסרה הזאת?" שאלתי בספקנות.

        הוא הסביר לי בלשון  מתנצלת, כמודה על חטא קטן ולא מזיק, שהוא אוסף פרוסות של גזעי עצים. לא, אין הוא בוטנאי, אבל הוא אוהב עצים ופרחים, וכבר יש לו בביתו כחמישים פרוסות של גזעים מעצים שונים. כבר יש לו פרוסות של כל סוגי  האלונים הגדלים בארץ, שהשיג  מבעלי המפחמות הערבים, ויש לו גם פרוסות נאות של עצי זית, שקנה אצל אמנים המפסלים בעץ, ואפילו פרוסה של עץ סקוויה יש לו, שידידו הטוב הביא לו מארצות הברית. והוא גאה מאוד על פרוסה זו. שמקורה בעץ הגדול ביותר הקיים עלי אדמות! ואני, האם אני חושבת שיתנו לו בעלי המנסרה לקנות מהם פרוסות אחדות של  עצים? כי הנה, כמעט שאין לו  פרוסות של עצי מחט. רק פרוסה של אורן ירושלים ושל ברוש צריפי שהשיג בעת טיוליו  בארץ יש לו באוסף שלו. אבל הוא היה רוצה פרוסות גם מעצי מחט אחרים, למשל פרוסות של ארז,  של אשוח ושל עצים הגדלים במדרונות הגבוהים, והוא מקווה להשיגם שם, במנסרה הזאת.

        הבטתי באישה. היה במבטה זלזול מעורב בחיבה, כמבט שנותנת אחות בוגרת באחיה הצעיר הפולט דבר חוכמה, והיא הוסיפה:

        "את מבינה, גברתי, האיש שלי קצת משורר, ולפעמים יש לו שיגעונות מיוחדים בראש."

        "אפשר להגיע למנסרה הזאת בקלות בכביש הזה," אמרתי והתוויתי בידי על גבי המפה, "אבל זהו סיבוב גדול ומיותר! תצטרכו לנסוע יום שלם כדי להגיע לשם, ועוד יום אחד כדי לחזור לדרך הראשית. לא חבל על הזמן שלכם? ואינני יודעת אם יש שם פנסיונים או צימרים..."

        "אבל אנחנו רוצים לנסוע לשם," קטע האיש הצעיר את דבריי, ושמץ של קוצר רוח כבוש נשמע בקולו.

        "ואשתך? היא מסכימה?" שאלתי בהיסוס, כי מיד ראיתי שפרוסות של עצים אינם בראש מעייניה של האישה הצעירה, ולא רציתי שתשבית לבעלה ולעצמה את שמחת הטיול.

        "היא כבר הסכימה," אמר הצעיר, ומיד הוסיף בקול תאב: "היית שם? את מכירה את המקום הזה?"

        "אינני יודעת. אינני בטוחה בכך." אמרתי.  "אולי הייתי שם ואולי לא הייתי. אינני זוכרת. אולי ביקרתי שם לפני שנים רבות..." וכמו מתוך האפלה צצו מול עיניי מתוך המפה המקומטת נופי  יערות של אשוחים וארזים זקופים, עוטי שלג, שצחורו מעורב בבוץ כהה ובמחטים שנשרו מהעצים. כפות הענפים היו פרושות כלפי שמים כמתפללות לאל לא  נודע, ולעתים נשמטו מטה בתנועה של כניעה, כאילו כורעים העצים הזקנים תחת נטל אצטרובליהם הרבים, שאחדים מהם עדיין ירוקים וקשקשיהם סגורים, ואחרים כבר השחימו, וקשקשיהם החלו להתפשק לצדדים. בדמיוני הרמתי את אחד האצטרובלים מתוך הסבך האפל, הטחוב, וידעתי שחלקו המופנה אל הקרקע יהיה כהה מאוד, כמעט שחור, ואילו חלקו העליון, הגלוי לעין, יהיה בהיר או ירוק. וגם משטחי טחבים ירוקים היו שם, ביער, ומרבדיהם מרפדים את הסלעים כשטיחי קטיפה כהים האוצרים את גשם הקיץ האחרון בין עליהם הזעירים. מיני פטריות  נחבאו בתוך הסבך החי, התוסס באיטיות ומפכה חיים לא נראים, ובכל שלטה הדממה הטובה, המטילה שלווה, שאינה נמוגה כשמרעידה  הרוח את ענפי  העצים.

        "את חושבת שאוכל לקנות לי שם פרוסות עצים?" העיר אותי האיש ממחשבותיי.

        "אינני יודעת.  אולי כן." אמרתי ובושתי על ששקעתי במראות האלה, שאינני יכולה לחלוק אותם עם איש.

        "מעניין איך נראות הפרוסות האלה של האשוחים ושל הארזים. אני כבר רוצה למשש אותם."

        האישה הצעירה הביטה בו בחוסר סבלנות, ושמץ של בוז נמהל בעיניה. ידעתי שטיול זה לא יעלה יפה, אך מנועה הייתי מלייעץ.

        "בפרוסות שלהם  רואים המון טבעות שנתיות," אמרתי. "והן רחבות מאוד. לא כמו בעצים  שלנו. והן גם בהירות יותר, כי יש שם הרבה גשמים, ואין שם תקופות של בצורת."

        "והאצטרובלים?" שאל האיש הצעיר, "איך נראים האצטרובלים?"

        ידעתי שאסור לי לענות לו,  שהרי לא הייתי שם, אבל נסחפתי ולא יכולתי להפסיק. בבטחה שאינה אופיינית לי המשכתי:

        "האצטרובלים מאורכים ודמויי קונוס קטום. רובם סגורים, ורק אלה שבשולי היער, במקומות שמגיעה אליהם השמש, כבר נפתחו מעט. לפעמים עולה מבין קשקשיהם פטריה קטנה, חומה, המדיפה ריח מיוחד של יער. אפלולית שוררת שם, ומעטים  העשבים והמטפסים, כי שרכים, טחבים ופטריות שולטים בו."

        "והעצים? אלו מיני עצים יש שם?"

        הבטתי במפה. לפי גובה ההרים יכולתי לנחש  את סוגי העצים הגדלים במדרונותיהם.

        "יש שם רק מעט עצים רחבי עלים. רוב העצים שם הם עצי מחט, וכשדורכים על העלים שלהם אפשר לחוש בריחם המיוחד, ריח השרף החריף. אין הם יבשים כמו מחטי האורן בהרי הכרמל או בהרי ירושלים, וקשקשי האצטרובלים שלהם מאונקלים ומחודדים בקצותיהם. לעתים עובר פס בהיר ובולט במרכזו של כל קשקש, ומעניק לו מרקם מיוחד. פרחים מעטים יש שם עכשיו, בעונה זו, וגם הם צומחים רק באזורי הספר של היער, במקומות שיש בהם קרחות או  בשולי היער.

        הוא הביט בי בעיניים נוצצות, מאירות. "ספרי לי עוד!" ביקש כאילו היה תינוק קטן המבקש שאספר לו סיפור. "ספרי לי עוד!"

        "ובכן, יש שם עצי דולב וערמון העומדים בחורף בשלכת, אבל עכשיו הם ירוקים ומלבלבים. ציפורים מקננות בין ענפיהם. ולפעמים אפשר למצוא שם, ליד הנחל השוצף, סרטן קטן, קרפדה מפוספסת או צפרדע ירוקה. ודע לך, ידידי, שפרוסות העצים שבמנסרה גזורות לרוב באלכסון,  ולכן שרטוטי טבעותיהן אינם עגולים אלא אליפטיים, וריח טוב של עץ טרי שזה עתה נוסר עולה מהן. לפעמים, כשהולכים בסבך המחטים, נתקלים בסלע גבוה, מצחיר בלובנו, שבסדקיו אפשר למצוא מעט פרחים צהובים, דומים לסביונים, ואברשים צומחים שם בצדי הדרכים..."

        "אמרתי לך!" פנה האיש הצעיר שלי לאשתו. "אמרתי לך! אנחנו ניסע לשם! אני בטוח שנהנה שם! וגם את תאהבי את המקום הזה. זה יהיה המקום שלנו. רק שלנו. מקום שאנחנו נגלה אותו לבדנו, ואף אחד מהחברים שלך, שבאים אלינו בכל יום שישי בערב, לא ביקר  שם."

        התעוררתי מדמיונותיי. עתה הבנתי שטעיתי. האישה הזאת, שמבט רע עומד בעיניה, ובוז קל מעקם דרך קבע את זוויות פיה, לא נועדה לטיול הזה. אסור להם לנסוע לשם.

        "אני חושבת שאתה טועה, אדוני," אמרתי בתוקף. "המקום מרוחק מאוד, וכמוהו יש גם אחרים, קרובים יותר! לא כדאי לכם לבזבז זמן יקר  ולנסוע לשם!"

        איחרתי. ראיתי את האישה הצעירה הזאת, המרירה בלא עת, מקפדת בטיול את חלומו של בעלה,  מוציאה את הרוח ממפרשיו בגעגועיה לעיר הסואנת ולמרכזי הקניות ההומים אדם, ומתלוננת בלא הרף. עתה ידעתי שהיא תכחיד את חלומותיו הזרים לרוחה, ומעיין שיריו ייבש בלא עת. הבטתי בהם והצטערתי שכך יעלה בגורלם, אך לא יכולתי להועיל ולעזור.

        "בוודאי שאסע לשם!" הכריז הצעיר.  "אני מוכרח לנסוע לשם! אני מוכרח לראות את היער הקסום הזה ואת המנסרה הזאת!" חזר ואמר לי ולאשתו הממאנת.

        "יש שם הרבה רעש, במנסרה שלך!" ניסיתי שוב לצנן את התלהבותו. "ויש גם  הרבה אבק של נסורת שנכנס לעיניים ולפה ולאף ומקשה על הנשימה."

        אבל הוא כבר לא האזין לי. "אני מוכרח להיות שם!" חזר  ואמר לאשתו בקול שעקשנות ודבקות משונה עמדו בו, וכשראיתי את הברק הנוצץ בעיניו ידעתי שלא אוכל להניאו מכוונותיו.

        הם חזרו לאחר שבועיים. ליתר דיוק, היא לבדה ביקרה במשרד שלנו. בצעד בוטה נכנסה, ולא טרחה לברכני לשלום אלא נדחקה בלא לחכות לתורה למשרדו של "הבוס", ועד מהרה עלה משם  קולה הרוגז, החורק:

        "טבעות שנתיות היא אמרה! מנסרה של עצים היא אמרה! ואנחנו נסענו יום  שלם וכלום לא היה שם!  היה רק יער משעמם ולא הייתה מנסרה!"

        ובכן, מסתבר שהמפה שהושיט לי ידידי הצעיר הייתה מפה ישנה, וכבר שנתיים שוכן שם, במקומה של המנסרה, מגרש למכירת כלי רכב משומשים.

        לפנות ערב קרא לי  "הבוס" למשרדו. שנים רבות אני מכירה אותו, כי עבדתי עוד אצל אביו הזקן לפני שפרש האב לגמלאות. ילד קטן היה "הבוס" שלנו כשבא לפעמים עם אביו למשרד, ישב ליד שולחני, ושרבט קווים מעוקמים על גבי אחד הניירות החלקים, הלבנים. עתה הסתכל בי  האיש במבוכה, ומבט מוזר עמד בעיניו.

        "את מבינה, לילי, את טעית! טעית מאוד! אני חושב שאת צריכה לפרוש כבר. אינך  צעירה עוד, ואת עלולה לטעות גם בעתיד. ואני מציע שתפרשי... שתפרשי מרצון... כמובן שנכבד את זכויות הפנסיה שלך, ואף נעניק לך מענק פרישה נדיב, הרי שנים רבות את עובדת כאן..."

        נדהמתי. אינני זקנה! זה מקרוב מלאו לי שישים שנה, ולא הרביתי לטעות עד היום, ומדוע יקום האיש הצעיר הזה ויסלק אותי?! "זאת טעותי הראשונה במשך שנים רבות!" טענתי תחילה בחום. אבל אחר כך לא רציתי להתחנן, וגאוותי מנעה מילים מפי. מדוע להם, הצעירים, מותרת כל טעות, ולנו, המבוגרים, אסור לטעות?! מדוע כל שגיאה קלה נזקפת כאן לחובתנו ומיוחסת לגילנו המופלג? והרי גם עכשיו, בזקנתי, מעדיפים אותי הצעירים על היועצים שבחברות האחרות! בלא מילים  סובבתי למנהל את גבי ויצאתי מהחדר. אחר-כך פניתי לחדרי, ארזתי את חפציי המעטים והלכתי הביתה.

        כעבור ימים אחדים נפרדתי מידידיי. מסיבת פרידה מכובדת נערכה לי במשרד, ברכות ואיחולים הומטרו בשפע על ראשי הנבוך, ושבחיי נאמרו בפניי בלא בושה, כאילו הקדימו חבריי להספיד אותי בעודי בחיים. וכך, בחגיגיות שאין בה שמחה, שולחתי לביתי בלא למצוא עניין שישמח את  חיי שהתרוקנו לפתע.

        תחילה ניחמתי את עצמי שאוכל לקרוא, ללכת להצגות ולקונצרטים, לטייל בארץ ובחוץ לארץ, לראות את  כל המקומות שהכרתי מהמפות, ולהיווכח אם בגד בי דמיוני או דייקתי בהסבריי ובמראות שהתגלו לעיני רוחי. אלא שפתאום לא רציתי  לקום ולנסוע. אינני  סובלת ממחסור כיס, ולכאורה יכולה אני  לקום ולתור את העולם בנחת עד סוף ימיי, אלא שמתאוות הנדודים שלי ניטל עוקצה, וגם העיון במפות אינו משמח עוד את לבי.  להיפך, מעין עקיצה של כאב הוא משאיר בי, ואני נמנעת מעיון במפות החדשות שקנו לי ידידיי ליום פרישתי, ומחפשת לי  מפלט בעיסוקים אחרים.

        ובלילות אני ישנה שינה משונה שלא ידעתיה קודם. גופי ישן אך מוחי עובד וממשיך לחשוב את מחשבות היום, כאילו ערות מתמדת עומדת בו, ורק ידיי ורגליי שקועים בשינה עמוקה. לפעמים נדמה לי שלא עצמתי את עיניי כל הלילה, כי מוחי אינו חדל לחשוב אף לרגע, כחושש שלא יספיק לחשוב את כל המחשבות שנועדו לו לפני שיבוא המוות המאיים. מחושים משונים שלא חשתי בהם בימים שעבדתי במשרד פוקדים עתה את גופי, ולעתים אני נתקפת בכאב בחזי, ושיעול מוזר, טורדני, שהרופאים אינם מוצאים את סיבתו, מציק לי רוב שעות היום.  "את צריכה לטייל בחוץ, באוויר הצח!" יעצו לי הרופאים, ואני, שמעולם לא נזקקתי לעצתם, נשמעת עתה לדבריהם  ויוצאת מדי יום לגינה הציבורית שליד ביתי. 

        גינה זו משנה פניה לפי שעות היום. בבוקר המוקדם היא כמעט ריקה מאדם, ורק אני והגנן השתקן  משוטטים בשביליה השוממים. כעבור שעות אחדות, לפני שהשמש הצהובה צורבת ומלהטת בכל כוחה, ואינה משאירה אפילו פיסה אחת של צל, מציפים את הגן תינוקות בעגלותיהם, וקולות הפטפוט של המטפלות מצלצלים בין השיחים הפורחים. בצהריים שוב מתרוקנת הגינה מיושביה, ולפנות ערב היא מתמלאת ברעש של ילדים משחקים. כדור שעף  מולי נחבט בספסל הירוק וכמעט פוגע בפניי, נדנדות חורקות  בקול חדגוני ומרגיע, ואמהות צעירות מחליפות עצות ומתכונים זו עם זו או נוזפות בילדיהן הקטנים.

        ושם, בגינה הזאת, אני רואה מדי ערב את האישה הצעירה. לבדה היא באה. לעתים ספר מונח על ברכיה, ולעתים היא סורגת  בשקידה רבה, ובד צמר ארגמני מתארך בהדרגה ונשפך מבין מסרגותיה המצקצקות.  ואני רואה: ימים רבים היא סורגת את הבגד הארגמני, והוא אינו תם. משל נשפטה לעבודת פרך שאין לה סוף. מרחוק היא  נושאת את עיניה מעל סריגתה הנצחית ומביטה בי, אבל איננה ניגשת אלי, ואף אני מתעלמת ממנה. לבדה היא באה לגן, ובעלה אינו נלווה אליה. האם ייבשה אישה זו לחלוטין את ניצוץ השירה  שבעיניו? האם האיש הזה, שאהבתי כבן לשעה קלה, שותף עמה בהדחתי? ואולי שלח  את אשתו כדי להתלונן עליי, והיא רק עשתה את דברו? אבל מדוע אני כועסת? מדוע אני מתלוננת? הרי אני כבר יודעת שאהבה זו של רגע אינה הדבר האמיתי, המשמעותי, ומה זכות יש לי להתלונן? הרי הצעירים שלי אינם חייבים לי דבר עבור חיבתי.

        חלפו חודשים אחדים. הקיץ פינה מקומו לחורף, ואני פסקתי להרהר באישה הזאת, היושבת לידי במרחק של ספסל אחד, ובוהה בי בלא בושה בעיניה האפורות, הקרות. בשבועות האחרונים בטנה תופחת, וכתמים כהים מכערים את פניה. היריעה הסרוגה, הארגמנית, התחלפה במעשי סריגה תכולים, זעירים, והיא מרבה להציץ לעגלות התינוקות ולשוחח עם אמותיהם. האם שם, ביער שליד המנסרה, נוצר התינוק העתידי הזה? ואם כן, אני אומרת לעצמי בלעג מר, הרי זכות גדולה עומדת לי!  כי אם שם הורתו, הרי אני כמעט סבתא שלו! הנה, כמעט נגעתי סוף סוף בדבר האמיתי! והמחשבה הזאת מעלה חיוך של לגלוג על שפתיי ומייבשת את איבתי. אינני נוטרת עוד, ואני מעיזה להזות: אולי כשייוולד הילד תרשה לי האישה הזאת להחזיקו לרגע בזרועותיי? אולי אורשה להדביק נשיקה בפניו התפוחות? שהרי לולא עצותיי הכושלות לא היה נולד! רק בזכותי יצא הילד הזה לאוויר העולם!

        ויום אחד היא ניגשת אליי. מבטה נתון ברצפה, כתפיה שמוטות, והיא אומרת:

        "אני מבקשת סליחה... כן, אני יודעת, בגללי סולקת! ואני לא יודעת איך לתקן! חטאתי לך!"

        אני לא עונה והיא מספרת: "את צדקת! לא הייתי צריכה לנסוע לשם!  וגם הוא אומר עכשיו שאיני טובה בשבילו, שאני מסרסת אותו. הוא פסק לכתוב את שיריו אחרי הטיול הזה, וכל זאת בגללי! אני לא ידעתי לקבל אותו. לכבד אותו. בכל כוחי רציתי לשנות אותו, ועכשיו הוא כועס ואומר שאני ממיתה את שיריו. לולא התינוק הזה, שנוצר שם, במלון שליד המנסרה שלא הייתה, היינו נפרדים, אבל הוא לא יעזוב אותי  עכשיו. ואולי יסלח לי אחר כך... כי גם את סלחת. ממבט עינייך שהשתנה במשך השבועות הארוכים האלה אני יודעת שסלחת... ועכשיו אני יודעת איפה טעיתי. עכשיו אני רוצה שיחזור ויכתוב, אבל הוא טרוד רק במרוץ אחר הכסף. שעות רבות הוא עסוק במשרד, ואליי יבוא רק בערב ולא ירבה שיחה..."

        אני נחרדת. רציתי לחשוב ששניהם מאושרים, והנה גם כאן שיממון. גם כאן תוגה וחוסר נחת וחיים דלים!  ואני מחייכת אליה ומלטפת את  ידה, אך איני יודעת מה לומר לה.

        בערב מטלפנת עליזה, חברתי מהמשרד:

        "הבוס בצרות עכשיו!" היא מבשרת לי בקול רווי שמחה לאיד. "מחלקת אירופה כמעט שוממה, והצעירים אינם מגיעים אלינו עוד! הוא רוצה שתחזרי!"

        ואמנם, כעבור ימים אחדים הוא מבקש ממני לחזור לעבודה במשרד. הוא מבקש שאחזור לפחות לתקופת הקיץ, "התקופה הבוערת".

        ועתה אני יושבת שוב במקומי הקבוע, מביטה באנשים הצעירים האלה, המייחלים למוצא פי ותולים  בי את עיניהם בהערצה, וכשאני מתארת באוזניהם את ריחו של היער האפלולי, את הבונה השוחה במימי הנהר, את הסנאי המטפס במהירות על גזע העץ, או את אוושת הרוח המגלגלת על קרקע היער אצטרובלים שנשרו, אני מנסה לחסום את התלהבותי, לרסן אותה מעט  ולהאט את צעדיה. אבל אני כבר יודעת שקרב אבוד אני נלחמת, ואני מתארת בפרוטרוט את המראות הנגלים לעיניי מבעד לשרטוטי המפה, כי הרי את ריחות המקום  אני מכירה,  את מרקם העלים יודעות אצבעותיי הזקנות, ואת מראות היער וקולותיו אני מכירה היטב. וכששואלים אותי הצעירים בהתפעלות: "גברת לילי, באמת היית בכל המקומות האלה?"  אני עונה בעיניים חולמות: "אינני יודעת,,, באמת שאינני יודעת... אבל למה זה חשוב?

                                רות ריכטר 1996 [email protected]