7.2.08 מאת רות
ריכטר / יצחקי תמונה > http://www.pbase.com/geyzi/image/92643098
שלום חברים.
ושוב לפניכם סיפור
טרי, שנוצר רק בשבוע שעבר. וכך היה סיפור לידתו:
הלכתי עם
נכדתי בת החמש לשדה הנרקיסים שבעמק גלילות, סמוך לחוות מכלי הגז הנטושה. בדרך
ביקשה הילדה:
"סבתא, ספרי לי סיפור על נרקיסים."
"פעם אחת, לפני הרבה שנים, חיה בשלולית צפרדע..."
התחלתי לספר. אבל נכדתי שיסעה את דבריי בקוצר רוח:
"לא, סבתא!
אני לא רוצה סיפור מהספר! אני רוצה סיפור מהימים שהיית קטנה, כמו שאת תמיד מספרת
לי."
סיפרתי. והנה הסיפור לפניכם. וכרגיל, חציו אמת וחציו דמיון.
קריאה נעימה
לתגובות כיתבו לאתר או אליי [email protected]
מרק עוף בניחוח נרקיסים
"היום אני רוצה שנלך לעמק הנרקיסים!"
אמרתי בתוקף להוריי ולאחי.
היה זה בוקר שבת יפה וחמים של חורף. אמא,
כרגיל, בישלה במטבח, ואבא שרטט כמנהגו ליד שולחן האוכל הגדול. הוא פיזם לעצמו
מנגינה רוסית ישנה מימי ילדותו, והתעסק בסרגל החישוב החדש שעליו הייתה גאוותו.
"אני
לא יכול," אמר אבא, "אני עסוק. אני חייב לסיים את השרטוט הזה עד מחר."
השרטוטים
האלה! כמה שנאתי אותם! לחברות שלי האיר המזל.
האבות שלהן לא היו מהנדסים אלא פועלים, ובשבתות נהגו לטייל עם ילדיהם או ללכת עמם
לים, ואילו אבי שרטט מדי שבת, ותמיד היה
עליו לסיים את השרטוט עד יום ראשון. החלטתי בלבי שלעולם! כן! לעולם! לא אתחתן עם מהנדס!
"אני רוצה לעמק הנרקיסים!" התעקשתי.
"דבורה'לה ושרה'לה כבר
הלכו לשם עם אבא שלהם, וגם שמעיקה, ורבקה'לה ועמיחי וישראל ויאיר וחיים טיילו שם, ורק אצלנו לא הולכים לטייל!"
אבא הרים את מבטו מעל סרגל החישוב היקר,
הביט בעיניי הדומעות, ופתאום קם ואמר:
"את צודקת, רותי, נלך לעמק הנרקיסים."
בימים ההם, ימי המנדט הבריטי, לא ידענו
שקטיף הפרחים מונע את התרבותם, ולא נחקק עדיין חוק האוסר לקטוף פרחי בר. מדי חורף
יצאנו לביצה שליד בתי הזיקוק, לגבעת הרקפות בכורדאני או
למורדות הר הכרמל, וחזרנו עמוסי פרחים ככל שיכלו ידינו הקטנות לשאת.
רציתי שגם אמא תבוא אתנו, אבל אמא אמרה
שהיא צריכה לבשל את מרק העוף ולהכין את ארוחת הצהריים של שבת.
"זה לא חשוב, אמא," אמרתי.
"לא מוכרחים לאכול כל שבת מרק עוף! תבואי אתנו, וכשנחזור נאכל תפוחי אדמה עם
לֵבֶניה".
אמא הביטה בי כאילו נטרפה עליי דעתי.
"אבל רותי, איך אפשר?! איך אפשר לא
לאכול בשבת מרק עוף?!"
אבי
ואחי אהבו מאוד את מרק העוף המפורסם של אמי, שריחו פשט מדי שבת ברחובנו, אבל אני תיעבתי
אותו, והתגברתי בקושי על המנה שגדשה אמי בצלחתי. הייתי מוכרחה לסיים את מנתי בלא
להשאיר אפילו טיפה אחת, כי כידוע, יש בהודו ובסין ילדים רעבים, שהיו שמחים מאוד
לסיים במקומי את מנת המרק שלי. רציתי
לשלוח להם את המרק הזה, אבל לא ידעתי איך עושים זאת.
"תראי, אמא, נכון שתמיד את מבקשת
שאשאיר שתי כפיות לֵבֶּן בכוס, ואת מוסיפה להן חלב וככה את עושה לנו לֵבֶן חדש? אולי
אני יכולה להשאיר קצת מרק, ואת תוסיפי מים, ותכיני ככה מרק חדש?" שאלתי בתקווה.
אמא
צחקה. "לא, רותי, מרק עוף לא מכינים משאריות של מרק קודם."
"חבל שלא בישלת את המרק אתמול,"
אמרתי.
"אי אפשר, רותי, המרק חייב להיות
טרי!"
"שמעתי
שבאמריקה הנשים מבשלות ליומיים!" התעקשתי.
"כן,
כי לכל אחת שם יש מקרר חשמלי גדול שנקרא פריג'ידר, ולא רק ארגז קרח קטן כמו שלנו."
אמרה אמא, ומיד חגרה את הסינר הלבן והמעומלן
ופנתה אל סיריה.
"תנעלי את הנעליים הישנות שלך,"
אמר אבא. "כי יש הרבה בוץ בעמק הנרקיסים."
יום קודם לכן נסעתי עם הוריי לחיפה, לחנות הנעליים "הרָּץ",
והם קנו לי זוג נעליים חדשות, יפהפיות, שריח של עור עלה מהן, והן השמיעו צפצוף
מיוחד כשפסעתי בהן בזהירות על המדרכה ברחוב הרצל. הנעליים היו אדומות, גבוהות ובעלות
שרוכים ארוכים. עורן היה מבהיק, בלא כתמים ובלא חריצים, ועדיין לא השתפשף ודהה.
"אני לא רוצה לנעול את הנעליים
הישנות! אני רוצה רק את הנעליים החדשות שלי!" התעקשתי.
אבא
ואמא הביטו זה בזה, ולבסוף משכה אמא בכתפיה וויתרה. וכך יצאתי עם הנעליים החדשות ועם
אבי ואחי הקטן לעמק הנרקיסים שבין קריית-בנימין לבתי הזיקוק.
נסענו באוטובוס מספר ארבע-עשרה, המוביל
נוסעים מקריית-חיים לחיפה, וכל הדרך בחנתי בעונג את הנעליים החדשות שלי. הנהג היה
אבא-של-דליה. הוא בירך אותי ואת אחי לשלום, כאילו היינו אנשים מבוגרים ולא סתם
ילדים קטנים שאין להקפיד בכבודם, ולתימהוני זכר את שמי ואת שמו של אחי.
"רותי,
אני רואה שיש לך נעליים חדשות," אמר אבא-של-דליה בחביבות.
"כן."
עניתי בגאווה. "רק אתמול קנו לי אותן."
"ואת הולכת אתן לקטוף נרקיסים?! לא
כדאי לך! חבל עליהן!" אמר הנהג.
"ומה כבר יכול לקרות להן שם? אם
יתלכלכו, אנקה אותן." אמרתי בביטחון.
"כל
שבת אני מסיע כמה ילדים שאיבדו את הנעליים שלהם בבוץ של עמק הנרקיסים," אמר
אבא-של-דליה לאבי, "אולי כדאי, יצחקי, שתחזרו
ותחליפו נעליים?"
"לא!" אמרתי. "אין צורך.
אני ילדה גדולה ואני יודעת להיזהר."
"תשמע, יצחקי,
יש שם, בקריית בנימין, בית אחד ששקע בבוץ, והוא עומד עקום ממש כמו מגדל פיזה." סיפר אבא-של-דליה לאבא שלי. "אתה בטח סקרן
לראות אותו ולבדוק איך אפשר ליישר אותו."
אור נדלק בעיני אבי. אבא שלי אהב מאוד
אתגרים מקצועיים, ועד יומו האחרון, כשהיה כבר בן תשעים וארבע וחצי, חיפש פתרונות
הנדסיים מיוחדים לבעיות מסובכות הקשורות בחוזק מבנים.
"כן. אני מעוניין לראות את הבית הזה
ולבדוק מה קרה שם. אולי אפשר ליישר אותו ולעזור למשפחה המסכנה שגרה בו." ענה אבא.
ירדנו מהאוטובוס באחת התחנות שלצדי כביש
חיפה-עכו, והלכנו כברת דרך מזרחה. תחילה היה הכביש תקין ונקי, וההליכה בו הייתה
קלה. אלא שנרקיסים אינם גדלים, כידוע, בכביש, אלא בשדות בוציים, ולכן נאלצנו לרדת
מן הכביש הנוח ולצעוד בשדה החום, הדשן, ששלוליות גדולות נִמרו את מרחביו, ומימיהן הבהיקו
כאבחת סכין מול קרני השמש, שיצאה זה עתה מבין העננים הכבדים.
לא רחוק משדה הנרקיסים עמד המבנה ששקע
בבוץ, והביט בנו בעניין מבעד לעיני חלונותיו הפעורים בשחור. היה זה בית בעל שתי
קומות שנטה על צדו בפאתי השדה כמו המגדל בעיר פיזה,
שהמורה יהודית הראתה לנו פעם את תמונתו. הבית עמד נטוש, בלא תושביו, ואבא הסביר לנו שהמגורים בו מסוכנים, ולכן גלו בעליו לבתי קרוביהם.
אבא פנה לבדוק את הבית השקוע, ואני ואחי נכנסנו
לשדה. ככל שהרחקנו מהכביש התרבה הבוץ, ועמו התרבו גם הנרקיסים. היו שם אלפי
נרקיסים, והם גדלו מושבות-מושבות, ויצרו יחד משטח לבן ורחב ידיים. ריחם הנעים
והמשכר של הנרקיסים פשט בשדה, וככל שהרבינו לקטוף, כן גברה תאוותנו. המשכנו להעמיק
בשדה הבוצי, ולא הסתפקנו בפרחים, אלא הוצאנו גם כמה עשרות בצלים מן האדמה הלחה כדי
לשתול אותם בגינתנו.
לפתע חשתי שאני שוקעת בבוץ החום, הדביק,
ואינני יכולה להוציא את רגליי מן האדמה הבוגדנית, הכהה, השונה כל-כך מאדמת החול הידידותית
שבחצרנו. קראתי לאבי, והוא מיהר לבוא לעזרתי. ניסיתי לחלץ את נעליי החדשות מן הבור
שבו שקעתי, אבל הצלחתי לחלץ רק אחת מהן. אבא ניסה לחפור בידיו מסביב לנעלי התקועה,
אבל ככל שהעמיק לחפור הלכה והעמיקה הנעל בבוץ המימי. לבסוף שלף אבא את רגלי מתוך
הנעל הטובעת, ונשא אותי על כתפיו עד לכביש המתפתל סמוך לבית הנטוי. אחר-כך חזר אבא
לשדה, וניסה שוב לחלץ את הנעל הסוררת. שעה ארוכה חפר אבא סביב הנעל העקשנית ולא
יכול לה. בלב דואב נאלץ אבא להשאיר את הנעל בשדה הנרקיסים ולחזור אלינו בידיים
ריקות, ואנחנו ידענו שאימא לא תעבור בשתיקה על המחדל הזה.
הגענו לתחנה, ואחרי שעה קלה הגיע האוטובוס
המיוחל, ואסף אותנו לחללו החמים. גם הפעם נהג באוטובוס אבא-של-דליה. הוא הביט בנו
בחמלה ולא אמר דבר, ואני הייתי אסירת תודה לו על שלא אמר: "אמרתי לכם! ידעתי
שזה יקרה!"
אמא נבהלה למראנו. היא ייסרה אותנו בדברי
תוכחה, ואף על אבא לא חמלה. אחר כך התרחצנו וישבנו לאכול את מרק העוף הנצחי ואת
העוף שכובס בו שעה ארוכה. ידעתי שאמי הכעוסה לא תוותר לי אפילו על טיפת מרק אחת, ואפסה
תקוותי לקבל לקינוח סוכריית יוטיליטי אדומה שצובעת
שפתיים. לכן בלעתי את המרק בלא טרוניה,
ואחר-כך הלכתי לישון במיטת הקיר החדשה של ילדים גדולים, המתקפלת את הקיר מאחורי הווילון
הפרחוני, שקנו לי לפני זמן מה.
למחרת נסענו שוב לחנות "הרָץ" בחיפה,
אמא אמרה למוכרת שהמחיר גבוה מאוד, ואולי אפשר לעשות הנחה בהתחשב בעובדה שזה הזוג
השני שקונים לי תוך יומיים, ואני שאלתי אם אפשר לקנות רק נעל אחת, כי נעל אחת כבר
יש לי בבית. המוכרת צחקה ואמרה שנעליים, כמו זוגות נשואים, באים זוגות-זוגות, ואי
אפשר לקנות רק נעל אחת. אמא קרצה למוכרת ואמרה שהיא מכירה בחיפה כמה זוגות נשואים
שבאים בשלשות, ושתיהן פרצו בצחוק ואני לא הבנתי מדוע.
ושוב זכיתי בנעליים אדומות, גבוהות
וארוכות שרוכים, זהות לחלוטין לנעל שאיבדתי בעמק הנרקיסים.
כשחזרנו הביתה החלפתי נעליים, ועזרתי לאמא
לשתול בחזית החצר, סמוך למרפסת המטבח, את בצלי הנרקיסים שהבאנו אתמול מן השדה.
אף שחלפו מאז יותר משישים שנה, פורחים מדי
חורף הנרקיסים בחצר ביתנו. שבועיים לאחר שמחת-תורה מגיחים חודי העלים מבין רגבי
החול, כעבור ימים אחדים נוספים עליהם במהירות עלים חדשים, ולאחר חג החנוכה נפתחים
הפרחים הלבנים, בעלי העטרה הצהובה, וריחם פושט בחצר ומענג את העוברים ברחוב ליד
חצרנו.
ואתם,
ידידיי, אם תמצאו בשדה שבין בתי הזיקוק לקריית בנימין נעל אדומה, גבוהה וארוכת
שרוכים, שמספרה שלושים וארבע, אנא השיבו לי אותה. אני עדיין מתגעגעת אליה.
רות יצחקי-ריכטר 2008–01–28 [email protected]
.