שלום ידידיי
השבוע אנחנו מפרסמים את הפרק השני בטרילוגיה
"תמונות מחיי בית הספר”. שחלקה הראשון פורסם בשבוע שעבר. הפרק האחרון, "עמליה", יפורסם בשבוע הבא. חלק ניכר מן המסופר בטרילוגיה
זו מבוסס על מאורעות אמיתיים. אבל אינני היסטוריונית אלא כותבת, לכן אין זו אמת
היסטורית אלא אמת ספרותית, והרשיתי לעצמי להגזים, להמציא ולהוסיף דברים שלא קרו,
כי זה הכיף בכתיבה. כזכור, הטרילוגיה
מתפרסמת לרגל בואו של החופש הגדול, הגדול שבחגים...
תיהנו.
לתגובות אנא
כתבו לאתר או אליי: [email protected]
ב. המרד של המורה מירה'לה
לזכרה
של ידידתי נירה ז"ל.
המורה מירה'לה
הייתה הר-אדם. בחדר המורים הילכו שמועות על
משקל גופה הגדול. יש שהעריכו אותו במאה
וארבעים קילוגרמים, ואחרים המעיטו ואמרו שמשקלה "רק" כמאה ועשרים קילוגרמים. אחדים מהמורים זלזלו בה בשל גופה הגדול
והמסורבל, ואף לא טרחו להסתיר את הבוז שחשו
כלפיה. הזלזול התבטא בלעג ובלגלוג לדבריה, שהיו לרוב נבונים ואמיתיים, שהרי ברור, לדעתם של המזלזלים, שאישה שמנה כל-כך
אינה יכולה להיות גם חכמה, כי כיצד הגיעה למצבה העגום? אבל אנו, חברותיה הטובות, חיבבנו
והערכנו
את מירה'לה על טוב לבה, מחשבתה הבהירה ורוחב ידיעותיה,
ולא פעם ניסינו לדבר על לבה שעליה לטפל במחלתה
ולרזות. מירה'לה נהגה להאזין לדברינו בסבלנות, ואחר-כך, למודת ניסיון ודיאטות שלא צלחו, הייתה מניעה את ידה בתנועה של
ביטול עצמי ואומרת: "עזבו, זה
לא
יעזור!" ומבט
של תבוסה עמד בעיניה. ניסינו לשכנע אותה שההשמנה
פוגעת בבריאותה הרופפת, כי אף שעדיין לא
מלאו לה חמישים שנה, סבלה מירה'לה מיתר לחץ דם, מסוכרת ומרמת כולסטרול גבוהה.
"בואי אתי, מירה'לה,
נלך ביחד לרופא מומחה! או אולי נלך ביחד לקבוצת תמיכה של 'שומרי
משקל'," ניסיתי את מזלי.
"זה לא יעזור!" טענה מירה'לה כהרגלה. "אני מקרה
אבוד!"
אינני יודעת אם מפני משקלה הרב חשבה מירה'לה שלא מגיע לה ליהנות מהבלי
העולם הזה, או משום שהחליטה כך מראש, לא הקפידה
על
בריאותה, ומשקלה עלה בהדרגה. וכיוון שהחליטה מירה'לה שלא
מגיע לה דבר, לא מחתה מעולם ולא התגוננה כשנעשה לה
עוול. מדי שנה, כשקיבלנו את מערכת השעות שלנו לשנה
הבאה,
ראינו שלרוב נפלו בגורלה של מירה'לה הכיתות הקשות
ביותר: כיתות הנמנות על החינוך המיוחד וכיתות של תלמידים
איטיים, שמוריהם נואשו מהם, שובצו דרך
קבע במערכת
השעות של מירה'לה והיוו חלק ניכר ממשרתה. מירה'לה, כהרגלה, לא הרימה קול זעקה, ונכנעה בלא מילים.
"אבל מירה'לה!
זה לא ייתכן ככה!" שידלתי אותה. "בואי
ניכנס ביחד למנהל, ונבקש אותו שיחליף לך לפחות כיתה קשה אחת בכיתה 'נורמלית'!"
"לא צריך!" ענתה מירה'לה, וחיוכה
הנוגה
משוח כתמיד על פניה.
בתחילת כל שנה, כשקיבלה מירה'לה כיתה חדשה, נהגו תלמידיה
לצחוק לה מאחורי גבה וללגלג על משקל גופה הרב. אבל לאחר
שעברו
כשבועיים למדו לחבב אותה, כי שיעוריה היו מרתקים, והיא מעולם לא הרימה קולה על ילד. מירה'לה לא האמינה בעונשים,
ומעולם לא הענישה תלמיד שהתפרע או הזניח את
לימודיו.
"עונשים אינם יעילים," טענה מירה'לה בתוקף. "רק שיחה בארבע עיניים יכולה
לעזור!" ולעיתים הוסיפה: "להיות ילד בכיתה
של
החינוך המיוחד זה עונש מספיק כבד! ילד לא מתפרע כשטוב לו!" לכן נהגה מירה'לה לזמן תלמידים שחטאו לשיחה
באחת הפינות השקטות של חדר המורים, הרחק מהרעש וההמולה השוררים דרך קבע בחדר זה.
ואם היה התלמיד נסער ורגוז, מזגה לו תחילה כוס תה
מהבילה
או כוס מים צוננים, וחיכתה בסבלנות שהילד יירגע. רק אחר-כך שמעה בסבלנות את דבריו, ושטחה לפניו את טיעוניה.
בשנה שבה מתרחש סיפורנו הייתה כיתה ח'8 כיתה קשה מאוד. אף שניתן לה
השם הנאה "כיתה מקדמת", הייתה כיתה זו מוראם של כל המורים. היא הייתה כיתתם של תלמידים שהתקשו להשתלב בכיתה רגילה, ואפילו
המורים המנוסים והוותיקים לא הצליחו ללמד בה. לעיתים, כשראית במסדרון מורה חפוי
ראש שעצב של מפלה נסוך על פניו,
יכולת לשער כמעט בוודאות שזה עתה יצא המורה מן "הכיתה המקדמת". רבים מהילדים בכיתה זו היו
היפר-אקטיביים או נשלחו לטיפול פסיכולוגי, ואף שרבים מהם קיבלו תרופות הרגעה, אי-אפשר היה ללמד בה שיעור של ממש.
יום אחד, בתום השיעור, יצאה מירה'לה מהכיתה המקדמת, וחיוך של סיפוק ושמחה מחליף את חיוכה
העצוב, הרגיל.
"מירה'לה,"
שאלתי בתמיהה, "איך היה השיעור? "
מירה'לה מחתה
את חיוכה הנדיר ואמרה:
"נו, כרגיל, את יודעת איך זה ללמד בכיתה הזאת. "
"ולמה את כל כך שמחה?" שאלתי בסקרנות.
"בזכות עמליה,"
אמרה מירה'לה. "היא
היחידה
שלומדת שם, ותענוג ללמד אותה. את יודעת, רותי, אני חושבת שהיא בכלל לא צריכה להיות בכיתה הזאת! "
"אבל היועצות אמרו..." התחלתי לטעון,
מירה'לה לא
נתנה לי לסיים את המשפט ואמרה בתוקף: "ובכן,
היועצות טעו! אני בטוחה בכך!"
למחרת, לפני תחילת הלימודים,
התייצבה מירה'לה בפתח חדרו של המנהל. "אני
יכולה לדבר אתך? לא אגזול הרבה מזמנך," אמרה לו מירה'לה בנמיכות רוח.
"וודאי!" אמר המנהל. הוא חיבב
והעריך את מירה'לה,
אך הופתע לראות אותה בחדרו, כי עד כה מעולם לא התלוננה או ביקשה בקשות כלשהן.
"התלמידה הזאת, עמליה,
לא צריכה בכלל ללמוד שם, בכיתה המקדמת! צריך להעביר אותה לכיתה 'רגילה'. "
"אבל כל היועצות קבעו שרמת המשכל שלה נמוכה," אמר המנהל, והביט במירה'לה
בסקרנות.
"ובכן, הן טעו!" טענה מירה'לה בעקשנות.
המנהל היה אדם טוב לב וחביב, שראה בהוראה
שליחות וייעוד. הוא רצה בכל מאודו למלא את בקשתה של מירה'לה,
אבל חששות כבדים מילאו את לבו. "ואם היא תיכשל שם, בכיתה החדשה? אם נצטרך להחזיר אותה לכיתה של החינוך המיוחד?"
טען המנהל. "את יודעת מה יקרה לה
אז? איזו
מפלה היא תנחל? את יכולה לתאר לעצמך איך היא תרגיש אחרי כישלון כזה?!"
"תעביר אותה לכיתה שלי, ואני כבר אטפל בה! אני בטוחה שהיא תצליח!" לא הרפתה מירה'לה.
"טוב, נראה, אני צריך להתייעץ עם היועצות ועם המורים האחרים," אמר המנהל, וניגב באיטיות את
משקפיו.
בימים הבאים פקדה מירה'לה
מדי יום את פתחו של חדר המנהל. "נו? מה קורה עם
ההעברה של עמליה?" שאלה.
"עוד לא טיפלתי. צריך לחשוב בדבר. אי אפשר לנהוג בפזיזות." ויש שענה לה עוד לפני ששאלה:
"אני יודע, מירה'לה, את באה שוב בעניינה של עמליה... תני לי עוד ימים אחדים... "
כעבור כשבועיים כינס אותנו המנהל וביקש את חוות דעתנו. הדעות היו חלוקות. רוב המורים שהכירו את עמליה הסכימו עם
מירה'לה, אך היועצת התנגדה בכל תוקף, וטענה שאנו מעמידים את הילדה
במבחן קשה, שאולי לא תוכל לעמוד בו, ואם תיכשל,
ירפה הכישלון את ידיה ויפגע בה קשות. לבסוף נערכה
הצבעה,
והוחלט להעביר את עמליה לניסיון לכיתתה של מירה'לה.
מירה'לה חגגה,
וחיוך של אושר נשקף מעיניה. אבל עדיין נותר לפניה
המכשול העיקרי – היה צורך לשכנע את עמליה.
למחרת נלוויתי למירה'לה
והזמנו את עמליה ל"פינת השיחות של מירה'לה" שבפאתי חדר המורים. מירה'לה,
כהרגלה, מזגה לילדה כוס תה, והסבירה לה שהיא ראויה
לעבור לכיתה אחרת, "כיתה יותר טובה".
עמליה הייתה
ילדה נמוכת קומה ומנומשת, שמעולם לא העזה להתבונן
בעיניו של בן שיחה. כתפיה היו שמוטות, וגופה רופס מעט, כאילו היא מנסה להסתיר אותו מעיני העולם. רק בחגיגות התיישרה מעט
קומתה של הילדה, כי היה לה קול נפלא, ובטקסים הועדנו
תמיד לפחות שיר אחד לעמליה.
"לא... לא..." גמגמה הילדה
בחוסר אונים. "זה יהיה לי קשה מאוד.
אני לא אצליח שם, בכיתה הזאת."
"את תצליחי מאוד, עמליה!" אמרה
מירה'לה, ונגעה קלות בזרועה של הילדה כרוצה לתמוך בה ולחזק
אותה. "את ילדה מוכשרת ותצליחי. "
"אני?! מוכשרת?!" גיחכה עמליה, "לא, מורה מירה'לה, אני לא אצליח!
אני לא יכולה לעבור!"
אבל מירה'לה לא
נואשה. בימים הבאים זימנה כמעט מדי יום את עמליה ל"פינת השיחות של מירה'לה",
ודיברה על לבה. היא הסבירה לעמליה
שכדאי לה לנסות, כי בכיתה שהיא לומדת בה עתה "היא ממש הולכת לאיבוד, וחבל על כל יום שעובר עליה בכיתה זו". אבל הילדה
התמידה בסירובה.
מפנה של ממש חל בעמדתה של עמליה לאחר שקצרה תשואות בפסטיבל הזמר,
שנערך מדי שנה בבית ספרנו. אולי היו אלה התשואות
ומחיאות
הכפיים, ואולי גרמו לכך החיבה והאהבה שהרעיפו עליה התלמידים והמורים בתום הפסטיבל, ואולי התקיים בה הכלל שהצלחה מעניקה חוזק וגוררת
הצלחה. לבסוף הסכימה עמליה לערוך את המהפך הגדול בחייה
ולעבור לכיתתה של מירה'לה.
בכיתה החדשה הצליחה עמליה
לעמוד בדרישות הלימודיות במקצועות
ההומניסטים, ואף שלא נמנתה על התלמידים המצטיינים, היו
ציוניה
טובים למדי. היא התקשתה במתמטיקה ובאנגלית, כי במקצועות אלה, שבהם נבנה הידע נדבך על גבי נדבך, חסרו לה יסודות בסיסיים. אך בסיועם
של מורים פרטיים וחברים הצליחה להשיג לעתים ציון
"מספיק" גם במקצועות אלה. כעבור שנים אחדות עמדה עמליה ברות בחינות הבגרות, אך
נכשלה בבחינה במתימטיקה. היא התגייסה לצה"ל,
ושירתה בלהקה צבאית. אחר-כך השלימה
את בחינת
הבגרות שחסרה לה, סיימה בהצלחה את לימודיה באוניברסיטה, והיום היא גננת בישראל. אך
את סיפורה המפורט של עמליה אביא בפרק הבא.
ומירה'לה? מה
עלה בגורלה?
כשניצחה מירה'לה
במאבקה, ועמליה הועברה
לכיתתה,
רציתי להכות בברזל בעודו חם, והפצרתי שוב במירה'לה
לפנות לרופא שיטפל במחלתה. חשבתי שגם כאן, כמו
בסיפורה של עמליה, הצלחה תגרור הצלחה, ומירה'לה תתעודד
ותעזור
לעצמה. אבל לדאבוני שגיתי. מצב בריאותה של מירה'לה
החמיר בהדרגה, ויום אחד לא הצליח לבה
לפרנס את גופה הגדול, והיא נפטרה בדמי ימיה.
ולפעמים, כשאני עוברת ליד "פינת
השיחות של מירה'לה", או כשמורה כבדת גוף באה
לקראתי במסדרון, עומדת דמותה של מירה'לה לפני עיניי,
ואני שומעת את קולה: "עונשים אינם עוזרים! ילד לא מתפרע כשטוב לו!" ואז,
כמו ששרה ידידתנו חווה אלברשטין בשירה הנפלא, "געגועים", המוקדש
להוריה ומרטיט כל נימה בלב, “אני לא בוכה, רק מתגעגעת...”
רות ריכטר מאי 2007
לתגובות אנא כתבו לאתר או אליי: [email protected]