31.1.08 הומורסקה לסוף שבוע.
והפעם, חברים, קצת חיוך. תיהנו. קריאה נעימה
לתגובות אנא כיתבו לאתר או לרותי [email protected]
מלך הקצתים
הומורסקה מאת רות יצחקי-ריכטר
בן חמישים וחמש אני היום. לכאורה, הייתי צריך להיות מרוצה
מחיי, כי אישה אוהבת יש לי, ושני בני
המתבגרים מתייחסים אלי כאל חברם הטוב, ואני נחשב למורה אהוד המלמד תמיד זכות על
תלמידים שסרחו. אתם מבינים, לעולם אינני מסלק
תלמיד בבושת פנים מבית הספר או מלבין פניו ברבים, כי יודע אני ששיחה שקטה בארבע עיניים – כוחה יפה מכל העונשים שבעולם.
אתם שואלים מה
אני עושה "בשביל הנשמה"?
ובכן, לפעמים אני מפרסם סיפורים מפרי עטי באחד מירחוני הסופרים הצעירים, ואפילו
התחלתי לכתוב רומן עב-כרס, שאני מתעסק בו בעיקר בימי החופשות ובסופי השבוע, כי
בימים אחרים אני עובד משרה וחצי, ואין לי זמן לעסוק בתענוגותיי הקטנים.
ובכל זאת,
לעולם אין דעתם של הבריות נוחה ממני.
קחו למשל את אשתי. "אתה נורא שמן!"
היא פוסקת בנזיפה. "אתה מוכרח לעשות דיאטה! זה נורא מסוכן בגיל שלך!"
"אבל אני לא אוכל הרבה." אני אומר.
"אני אוכל כל פעם רק קצת!"
"נכון." היא מאשרת, "אבל למה
אתה אוכל כל-כך הרבה 'קצתים'?!"
או קחו למשל את מנהל הבנק שלי. גם לו יש טענות
כנגדי:
"האוברדרפט שלך תופח כל הזמן!" הוא
מייסר אותי בדברים. "לא חבל?! לא חבל לשלם כל כך הרבה ריבית?"
"אבל אני באמת לא יודע איך זה קורה לי!
הרי אינני מושך סכומים גדולים מחשבוני! אני מושך כל פעם רק קצת!" אני
מתנצל.
"נכון." הוא מאשר. "אבל למה
אתה מושך כל-כך הרבה קצתים?"
ולפעמים, כשאני חוזר מחנות המכולת, גבי כפוף
וכואב, וידי עמוסות שקיות פלסטיק כבדות, אומרת לי האישה:
"למה קנית כל כך הרבה?! הרי זה מסוכן
לסחוב משא כזה בגילך! ושכחת שיש לנו
אוברדרפט?!"
"אבל אמרת לי לקנות קצת מכל דבר, וככה
עשיתי!" אני מתגונן.
"כן. אני רואה," מלגלגת האשה. "פשוט
קנית המון 'קצתים'!"
גם מנהל בית הספר אינו מרוצה ממני:
"כל הפרחחים 'מתנקזים' דווקא לכיתה
שלך!" הוא נוזף בי. "אתה חייב לזכור את כל חטאיהם כשמגיעה שעת
העונש!"
"ובכן, אינני יכול לצרף את כל חטאיהם
הקטנים!" אני עונה במשיכת כתפיים, ומתעלם ממבטו המייסר. ובאמת, אינני יכול
לאגור בזיכרוני את כל חטאיהם ופשעיהם הקטנים של תלמידיי, וכל חטא שלהם - כחדש הוא לי.
ודווקא הרומן שלי מתקדם עכשיו יפה מאוד,
אף-על-פי שאין לי הרבה זמן לכתוב. מדי שבת אני כותב רק עמוד אחד או שניים, אבל אני מקפיד לכתוב כל
שבוע, וכדי שלא אתייאש, אינני חושב כמה זמן תארך כתיבתו, ורומן זה, שעדיין לא נולד, מביא לי לפעמים
קורטוב של נחת.
יום אחד, כשרבו הטענות כנגדי, החלטתי להיוועץ
ברופא שלי. עם בוקר הקדמתי לפתחו, ובפנים
סמוקות הרציתי לפניו את בעייתי.
"אתה מספר לי כאן דברים קשים מאוד!"
אמר לי הרופא בסבר פנים חמור. "כן, אדוני, דברים קשים מאוד!"
"מה אדוני מייעץ לי לעשות?" שאלתי
בחרדה.
"צריך לעשות בדיקות!" אמר הרופא.
וכבר מתקתקות אצבעותיו הארוכות במקלדת המחשב, והוא רושם לי בדיקות דם, ומוסיף
עליהן בדיקות שתן וצואה וצילום חזה וצילום ריאות ועוד בדיקות שונות ומשונות אשר לא
ידעון אבותינו.
ברגשות מעורבים יצאתי מחדר הרופא, ולמחרת
נטלתי לי יום של חופשה מעבודתי והשכמתי למרפאה. כל היום נדדתי בין חדר האחיות לחדר
המעבדה, נסעתי למכון הריאות ולמכון הלב, ורק בערב סיימתי את כל הבדיקות שצוויתי לעשות ולרגע רווח לי.
שבועיים ימים חיכיתי בקוצר רוח לתוצאות
הבדיקות, ובבוא היום השכמתי לקום בעוד
החושך מולך על הארץ, ועם שחר שיחרתי לפתחו של הרופא.
"נו?" שאלתי קצר נשימה.
"אני מצטער, אדוני, לא מצאנו דבר."
אמר הרופא במבט דאוג.
"יופי!" קראתי בשמחה. "הרי זה
סימן שאני בריא!"
"לא,
אדוני!" אמר הרופא בפנים חמורות. "זה רק סימן שקשה לאתר את מחלתך!"
"אז מה
יהיה?" שאלתי. "מה נעשה עכשיו?"
"יש רק עוד בדיקה אחת שלא עשינו."
אמר הרופא בצער. "קוראים לה סי.טי של מוח."
"סי. טי?!" מלמלתי בפחד. "ואני
חשבתי שבדיקה זו מיועדת רק לאבחון גידולים מסוכנים!"
"לא, אדוני, היום זו בדיקה די שגרתית," קטע הרופא את דברי,
ובטרם אספיק למחות בידו, כבר הניח בידי את הפתק המיוחל.
ושוב חיכיתי בקוצר רוח לתוצאות, ובבוא היום
הקדמתי לבוא לרופא, ולבי הולם בחוזקה.
"נו?" שאלתי קצר נשימה.
"יש!" שאג הרופא כאחד הנערים.
"מצאנו!"
"מה... מה... מה מצא... מצא...
מצאת?" גמגמתי בקול חרד.
הרופא הביט בפני שעה ארוכה בטרם ישיב, ונשמתי
כמעט פרחה בדאגה. לבסוף נתן בי מבט מלא רחמים, ואמר בקול מתון כמסביר לאחד
ההדיוטות:
"אתה מבין, אדוני, במוח קיימים מרכזים
רבים: יש מרכז השמע, מרכז הראייה, מרכז התנועות הרצוניות..."
כאן פקעה סבלנותי וצעקתי בזעם: "אני
יודע, אדוני! אינני בור! מה לעזאזל מצאת שם, במוח שלי?!"
"מרכז הקצתים
שלך פגום, אדוני." אמר הרופא בצער. "מרכז הקצתים
שלך אינו מתפקד."
"מרכז הקצתים?!"
שאלתי בחרדה.
"כן, אדוני. אנשים שמרכז זה תקין אצלם
יודעים ש'קצתים' רבים מצטברים ל'הרבה'
גדול אחד, אבל אנשים שמרכז זה פגום אצלם אינם יודעים זאת."
"ומה אפשר לעשות?" שאלתי בחרדה.
"אולי אפשר לנתח?"
"לא." אמר הרופא. "לשמחתנו
התגלתה לא מכבר תרופת פלא המשפרת מאוד את פעולתו של המרכז המוחי הזה." וכרגיל, בטרם אספיק למחות בידו, כבר הניח בידי
את המרשם לתרופת הפלאים החדשה, וקם ממקומו
לאות שהביקור הסתיים.
למחרת התחלתי להשתמש בתרופת הפלאים. פעמיים
ביום, בבוקר ובערב, נטלתי מן הגלולות,
וכעבור שבועות אחדים רווח לי מאוד.
"למה אתה קונה כל כך מעט?" שאל איש
המרכול בתימהון.
"רזית מאוד." חייכה אלי אשתי.
"אתה נראה ממש נפלא!"
"אני שמח שהאוברדרפט שלך חוסל." אמר
מנהל הבנק, וטפח על שכמי בידידות.
"אני שמח שסוף-סוף התחלת להעניש את
תלמידיך כמו שצריך!" אמר המנהל, וביקש אותי להיות לו לסגן.
אבל אני לא הייתי מאושר.
"נעשית קמצן נוראי!" אמר לי הבן
הצעיר. "אתה כבר לא קונה לנו מתנות כמו פעם."
"אני חושבת שאקח עלי את עול
הקניות!" איימה אשתי. "כי כשאתה קונה, המקרר נשאר כמעט ריק!"
גם התלמידים שלי לא השביעו אותי נחת.
"תרשה לי לומר לך, המורה, שפעם היית מורה מצוין! כן! מורה נפלא! אבל עכשיו
אתה ממש כמו כל המורים הקפדניים והמשעממים האלה!" הטיח בפני אחד מתלמידי
השובבים, כשציוויתי עליו ללכת הביתה ולחזור עם אמו.
מכתיבת הרומן פסקתי לגמרי, כי ייאוש אחז בי.
הרי עכשיו אני כבר יודע שימים רבים אצטרך לכתוב אותו, ועד שאסיים, תקפוץ עלי זקנה. ומה הועלתי? וגם את שעות
עבודתי צמצמתי, שהרי משכורתי קטנה, ושנים רבות אצטרך לחסוך כדי לקנות לי דירה נאה
או מכונית הדורה, ומדוע עלי להתאמץ כל
חיי?
כך חלפו חודשים אחדים. הרומן שלי הסתכל בי
מפינת השולחן במבט מאשים, המקרר הריק נאנק
משעמום, טינתם של אשתי ובני הלכה וגדלה, ואני ישבתי בחדרי ובהיתי בקירות בלא מעשה.
עד שבא יום חשבון הנפש.
היה זה בערב פסח.
יום אביב נאה מלך בחוץ, ואני שיערתי שבערב
נשב כמנהגנו לחגוג את ליל הסדר. לראשונה מזה ימים רבים ידעתי מעט שמחה, ואף שאלתי
את אשתי אם היא זקוקה לעזרתי, אך היא רק הביטה בי במבט משונה ועגום, והודיעה לי שנמאס לה! כן! נמאס לה לחיות בבית העצוב והריק
שלנו! היא הביטה בי ברחמים רבים, ואחר-כך
ארזה מעט בגדים ונסעה לבית הוריה על מנת שלא לשוב עוד. גם בניי נסעו
עמה, ואני נותרתי לבדי בבית הריק, בחברת שתי עגבניות כמושות, מלפפון עבש וחבילת מצות קטנה אחת.
שעות אחדות הסתובבתי בודד ונבוך, ובצהריים הסתכלתי בגלולות שרשם לי הרופא, ופתאום חשתי
אליהן שנאה עמוקה. בכעס השלכתי אותן אל האסלה, ובשמחה לאיד הבטתי בהן כשטבעו במים
הניגרים. אחר-כך משכתי מהבנק חלק נכבד מחסכונותיי שתפחו, קניתי בקניון כל מה שראו
עיניי, ולבסוף נסעתי לבית חמותי, הודעתי
לאשתי ולבניי שהבראתי, והחזרתי אותם הביתה.
*
עכשיו אני שוב שמן,
האוברדרפט בבנק מרקיע שחקים, המקרר מלא כל טוב, בניי ותלמידיי חזרו לחבב
אותי, ואני מאושר. מאושר באמת!
והרומן שלי? ובכן, הוא מתקדם לו לאט אך בבטחה,
וכשאינני חושב כמה זמן אצטרך כדי לסיים אותו, אני מצליח גם לכתוב
פרק אחד או שניים.