10.1.08 
תאנים 
רות
לתגובות
אנא כיתבו לאתר או לרותי
אדם מתון אני. איטיות מתמדת עומדת בתנועותיי, וכל מעשיי נעשים
בנחת וביישוב הדעת, כיאה לגופי הגדול והמסורבל ולמעמדי כמורה להיסטוריה בבית הספר
התיכון שבשכונה שלנו. לרוב אין אנשים מרבים לתהות על קנקני או לסובב את ראשם אחריי
בעוברי ברחוב, כי מראי אפרורי, בגדיי רגילים
ואין בי תכונות יוצאות דופן
המושכות את עיני הבריות. ורק מנהג מגוחך ומשונה אחד סיגלתי לי: תאווה עצומה יש בי
לתאנים. כשאני רואה צלחת גדושה תאנים או עץ תאנה שפירותיו הירוקים נבלעים ברקע
עלוותו הכהה, אינני יכול לשקוט עד שאסיים לבלוע את הפירות נוטפי
הדבש עד האחרון שבהם.
לפנים, כשעוד הייתה אשתי בין החיים, נהגה לייסר אותי על
הבולמוס הזה, התוקף אותי בלא אזהרה כשמזדמנות תאנים לפניי, וגם היום, לאחר מותה,
נוהגות בנותיי להתלוצץ וללגלג על תאוותי זו, והן מביאות לי דבלים יבשות או קופסת
שימורי תאנים שכוחה שנותרה מימי הקיץ על אחד ממדפיו הנידחים של המרכול, ומגישות לי אותה בחיוך שחיבה ולגלוג מעורבים בו.
אינני יודע מאין באה אלי תאוות התאנים שלי, ואני תוהה עליה
ומתבייש בה. אינני יכול לשלוט בבולמוס שלי, ואני מכלה את תאניי במהירות ובבהילות
אווילית כמתמכר שאין לו זכות בחירה.
לפעמים אני חושב שאולי נעוצה תאוותי בימי ילדותי הרחוקים.
כשנולדתי כבר צמח בקצה חצרנו עץ התאנה הגדול, ובימי הקיץ הלוהטים יצר נופו העבות
והכהה כיפה חשוכה, שנמשים של שמש ובהרות של אור חדרו מבעד לענפיה הצפופים, ומתחתיה
העמיד אבא שלושה כיסאות שצבעם מתקלף ושולחן עץ ישן, דהוי, חרוך שמש ורוח, כדי
שנוכל לסעוד תחת העץ את ארוחת הערב בימי הקיץ החמים. ליתר דיוק, שני עצי תאנה גדלו
שם, בקצה החצר: האחד נשא פגות שצבע בשרן שנהבי, ליבתן סמוקה וקליפתן ירקרקת, והשני
נשא פגות שקליפתן החצילית כמעט שחורה ובשרם אדום ושותת.
אלא שתאנה זו, שנקראה בפינו "התאנה השחורה", הקדימה למות, ואחותה
"הלבנה" הייתה לעץ חזק וענף,
שריח עליה המאוצבעים נישא על פני
החצר הגדולה, החולית, והעיד שזה עתה מוללנו בידינו את עלוותה המתחדשת.
הייתי כבן חמש שנים כשהתגנבתי לראשונה לקצה החצר ולבי הולם
בכוח, כי הוריי אסרו עליי ללכת לעץ לבדי.
וזאת למה? כי מדי שנה, באביב, כשלבלבה התאנה, מצאנו נחש מאיים כרוך על גזעה הבהיר,
וגוו המבהיק מול השמש נעלם מיד בסבך העלים כשהוא מותיר אימה וחיוורון בפניי ובפני
אמי. כשגדלתי מעט לא היה ספק בלבי שזה עתה יצא הנחש מדפי ספר בראשית, כי עצים רבים
גדלים בחצר שלנו, ומדוע יבחר הנחש לשכון דווקא בעץ זה, עץ התאנה?
"לא צריך
לפחד! הרי זה רק 'נחש עכברים' שאינו מזיק לאיש!" נהג אבא לומר בחיוך, אבל
דבריו לא הועילו, והאימה שבעיני אמי דבקה
גם בעיניי, ועמדה בהן שעה ארוכה לאחר שנעלם הנחש מעינינו.
אותו יום, כשהלכתי לראשונה לבדי לעץ התאנה, מלך עדיין חורף
בחצרנו, והתאנה עמדה עירומה וחיוורת. שלד העץ ניצב כפסל אפור, רב עוצמה, ושלט על
שרטוטי האופק הערפילי המציצים מבעד הענפים העירומים, ואני הבחנתי מיד שהתאנה שלי
חסרה עתה את ריחה החריף ואת חלבה הלבן, המבעבע בקיץ מעלוותה. בכל כוחי שרטתי בבשר
הגזע הבהיר, ומרטתי עלי שלכת אחרונים שהצהיבו, אבל הנוזל הלבן לא הופיע, הריח המר
לא נישא באוויר הצלול והקריר, ולרגע חששתי שאולי מת העץ, ולא ישוב עוד להניב את
פירותיו המתוקים ולהתכסות בעלוותו הכהה.
"הלכתי היום לבדי לעץ התאנה, אמא. את יודעת שכמעט אין
לה ריח וחלב בחורף?" לא התאפקתי
וסיפרתי לאמי.
"אבל אמרתי לך שאסור!" כעסה אמא. "אמרתי לך שזה מסוכן!"
שעה ארוכה המשיכה אמא להטיף לי מוסר ולייסר אותי בדברים, אבל
בערב, כשחשבה שכבר נרדמתי בחדר הסמוך, אמרה לאבא בגאווה:
"הילד הלך היום לבדו לעץ התאנה ולא פחד! הוא ניסה לשרוט
את ענפי העץ, וגילה שאין לו ריח או חלב בחורף. ואתה יודע מה אני חושבת, יעקב? אני
חושבת שאולי הוא יהיה בוטנאי כשיגדל!"
בקיץ הבא ירה אבא בנחש והרג אותו, ועתה הייתה הדרך אל העץ
חופשית מכל איסור. אבי בנה לי בראש העץ סוכה קטנה, ואני נהגתי לשחק בה עם חבריי או
להתבודד בה בחברת אחד מספריי הרבים, שכאשר שקעתי בקריאתם שכחתי את עולמי, והפלגתי
עמם לעולמות זרים ורחוקים המושכים את הלב בסכנותיהם, מזמנים לי מאורעות נוראים כדי
שאוכל להפגין את כוחי ואת תושייתי, ומנחילים לי ניצחון מוחץ על כל אויביי. ואני
הרביתי לקרוא, כי לא שפר גורלי בבית הספר. חבריי הרבו להציק לי ולקנטר אותי בגלל
משמני גופי ונמשי הרבים, ואני לא ידעתי להתגונן ולהשיב למחרפיי, והתקשיתי להסתיר מהם את עלבוני.
גם את נשיקתי הראשונה הענקתי תחת חופת התאנה. הייתה זו בת
השכנים שעמה גדלתי, ואני ליטפתי את מצחה ואת לחייה החלקים שקרירות טרייה ונעימה
נשבה מהן, נשקתי לשפתיה היבשות, והעזתי לגעת קלות בשדיה שהחלו לצמוח, אבל למחרת מנעתי עיניי מעיניה, כי נדמה היה לי שחטא נורא חטאתי לה,
ואף היא מילטה את מבטה ממבטי, וימים רבים לא דיברנו זה אל זו.
אחר-כך באו ימי הצבא, ואני למדתי להעמיד פנים שאין בעל ביטחון
גדול ממני בכל הפלוגה, ואף לימדתי את עצמי להתבדח ולהשיב במענה לצון נמרץ כאחד
מאותם המפקדים הבוטחים, שכה רציתי לחקות אותם. עתה ידעתי להסתיר את חששותיי ואת
היסוסיי במסכה של איש בוטח ויודע-כל, כי נוכחתי שבטחוני המזויף מקנה לי חיבה
והערכה בעיני חבריי, והם מנסים לחסות בצלו ולפוגג
בעזרתו את חרדותיהם.
והיום אדם מכובד אני בעיני כל יודעיי.
אין בי מוזרויות חריגות, ורק תאוות התאנים שלי מסגירה את חרדותיי, ומעלה חיוך על
פני חבריי המגחכים מאחורי גבי ואומרים בסלחנות:
"ככה זה... איש-איש וחולשותיו..."
השנים חלפו. תחילה נמשכו לאטן, ואחר-כך בבהילות, ואני התפכחתי
מחלומותיי, נשאתי אישה והקמתי משפחה, ואף שרבו טרדותיי בימים ההם, חשתי שתאוות
התאנים שלי כמעט נטשה אותי, ורק לעתים רחוקות שבה ותקפה אותי פתאום, בלא התראה.
אסיר תודה הייתי כל ימיי לאשתי על שבחרה לחלוק אתי את ימיה,
והעניקה לי את בנותיי שאין יקר לי מהן. שנים רבות חיינו בנחת של שגרה. לעתים רבנו
והתקוטטנו על דברים של מה בכך ככל זוג נשוי
או השתעממנו ביחד, אבל ידענו גם את טעמן של התפייסויות סוערות ושל
שותפות-אמת, ולרוב שרר השלום בביתנו, כי אישה טובה הייתה לי אשתי. את אהבתה העניקה
לי בלא חשבון, ובנות נבונות וטובות גידלנו ביחד, עד שחלתה פתאום במחלתה הקשה.
שבועות אחדים גססה והצטמקה מול עיניי, ובטרם הבנתי לא הייתה אתי עוד.
עתה, לאחר מותה, מתיירא אני מן הבדידות ומן הגעגועים
הערמומיים, המתגנבים אליי תמיד בערב, לאחר שאני מסיים את חובות יומי ושוקע בנמנום
חסר חלומות מול מרקע הטלוויזיה המהבהב. תחילה אין בגעגועיי כדי להכאיב, כי באים הם
בחסות הזיכרונות הישנים והטובים ומתחבאים בצלם, ואני, אף שלמוד ניסיון אני, איני
חושד בכוונתם הרעה וממהר להתמכר להם. רואה אני בדמיוני את חיוכה של אשתי מפציע לאטו מבין קמטי עיניה, שומע את קול צחוקה המיוחד, הצרוד מעט, חש במגע
עור ידה או נזכר בקווצת שיער בהירה, שאני מתקשה להחליט אם שיבה חדשה זרקה בה
פתאום או בוהק בה ברק האור הבא מן החלון.
לאט-לאט אני נסחף בזיכרונותיי, ולרגע אחד איני חש עוד בבדידותי. אז צוברים
געגועיי כוח, והם צובטים ושורטים, מסתירים דמעה מבישה בזווית עיני, מכים בי
בבהירותם, ופוערים חלל גדול בתוכי. בלא הצלחה יתירה אני מנסה לרוקן ממחשבות את מוחי ולהימלט אל מלאכות
הבית המשעממות או לערמת המבחנים ההולכת ומתגבהת בפינת השולחן, אבל אני יודע שמאבק
זה נידון מראש לכישלון, ואני נמלט מהבית ומשוטט
שעה ארוכה ברחובות העיר ההומים אדם. לעתים אני נכנס לאחד מבתי הקולנוע
ובוהה במסך המרצד, ויש שאני נטמע בקהל הרעשני וזורם עמו בלא מטרה, כי אינני רוצה
להטיל עצמי מדי ערב על בנותיי הגרות סמוך לי ולהפריע להן בשגרת יומן.
לאחר מות אשתי חזרה והתגלתה בי פתאום תאוותי הנואשת לתאנים,
ובולמוס זה, שגבר ולא הרפה ממני עוד, הפך חסר רסן. בקוצר רוח אני מצפה בקיץ להופעת
הבכורות, ולרוב לא עומד בי כוחי לחכות להבשלתן, ואני נוגס בהן עוד .לפני שסיימו את
הבשלתן, ולשוני נכווית ונצרבת בחלבן המר ובטעמן העפיץ.
בעל משפחה אני, מורה בישראל אני, בנות לי ונכדים, ולא יאה לי קלות הדעת, אבל
כשנתקף אני בבולמוס התאנים שלי אין להכירני! ערימות-ערימות אני גודש מהן על צלחתי,
ואוכל מהן בכל פה במטבח הגדול והריק. גם בימי החורף אני יודע היכן למצוא לי בחולות
ובוואדיות בכורות שהבשילו, ולפעמים, כשממררים תלמידיי את חיי ורוחי רעה, אינני
טורח אפילו לרחוץ את תאניי או לפשוט את שמלתן. בכוח, בתוקף ובמרירות אני נוגס בהן,
אונס ובולע אותן על קרביהן בדחיפות ובכעס, ואיני פוסק ללעוס עד שאני מסיים את
האחרונה שבהן. אך ביום טוב, כשנדמה לי שקצרתי ניצחונות, או כשפג מעט טעמה השומם של
הבדידות ורוחי טובה עליי, אני רוחץ כל תאנה בלא חיפזון, מלטף את עורה, מריח בהנאה
את ניחוחה החריף, קולף אותה בנחת, ואוכל את בשרה בלא בהילות, כאיש בוטח שדיכאונות
והתחבטויות זרים לו.
*
שנתיים לאחר מות אשתי הפתיעו אותי בנותיי במתנת יום הולדת,
ורשמו אותי לטיול מאורגן לתורכיה.
"אבל מה פתאום?!" מחיתי. "מה פתאום לנסוע
לחוץ-לארץ לבדי?! ולמה לתורכיה דווקא?!"
"די, אבא!" אמרה הבת הצעירה. "אתה צריך לצאת
קצת, לנוח, להחליף אווירה! והרי אתה מורה להיסטוריה, ותורכיה מלאה עתיקות!"
רציתי לומר לה שלשווא טרחה, שהרי לכל מקום שאלך אני הולך עם
עצמי, ומה הועלתי?! אלא שהיא הביטה בי במבט מוכיח כאומרת: הרי יש צביעות בהתנזרות
הזאת ובהפגנת האבל שאין להן סוף! ואף שלא אמרה מלים מפורשות, די לי בניד עפעף או
ברטט שריר בפניה כדי שאוכל לקרוא את מחשבותיה.
ארץ רחבת ידיים היא תורכיה. שבועיים תמימים אנו צולחים
באוטובוס גדול וממוזג את כבישיה, ועדיין לא ראינו אפילו עשירית מאוצרותיה הרבים.
ואני צופה בנופיה החולפים במהירות מבעד לחלון האוטובוס כתמונות בסרט רחב-מסך,
ורואה את מישוריה הרחבים והשוממים מפנים
את מקומם לחורשי הטאורוס
וליערות הפונטוס. פסלי ענק שפיסל בורא העולם בעמק הגרמה פזורים בין הרים לבנים שפתחי מערות חשוכים ניבטים מהם,
ובתי הכפרים צומחים מתוך סלעי ההר הבהירים כאילו גולפו במפסלת מיוחדת. כשלושים אנשים מבוגרים משתתפים
בטיול שלנו. כמעט כולנו כבר סבים וסבות, ומדריכה צעירה, כמעט ילדה, נוהגת בנו.
בסבלנות אין קץ היא מייסרת את המאחרים ואת המרדנים, מתעלמת מריטוניהם של הנרגנים,
מסבירה פנים לשואלי השאלות, ותומכת בנחשלים כשאנו מעפילים למרומי אחד ההרים
הגבוהים כדי לגלות בפסגתו צרור אבנים עתיקות או שרידי מקדש שחרב.
זוגות-זוגות יושבים האנשים זה בצד זו בתיבת-נוח זו המכונה
אוטובוס-של-תיירים, ומזווית עיני אני רואה יד מלטפת לחי, חיוכים של חיבה וגם מבטים
של טינה כבושה המתפוגגת לאטה ככל שמתמשך הטיול, ובעת הארוחות החפוזות שאנו אוכלים
בצהרי היום בעיירות נידחות, אני רואה שבני הזוג מחליפים דרך לצון את צלחותיהם
ומטעימים זה את זו ממנותיהם, כדי שיספיקו לטעום מכל מאכליה של ארץ משונה זו, כגון
בשר מבושל ביוגורט, ירקות נוטפי שמן זית ואורז מרובה
תבלינים שריחו עמוק וטעמו מוזר.
ורק אני ועוד אישה אחת נוסעים לבדנו. היא זקנה מאוד, פניה
חרושי הסבל נעימים כפני אמי, והיא מרבה להתערב בקהל המטיילים, לשוחח עמם ולהסביר
להם פנים, ואני יושב לבדי מאחור וממעט בדברים, כי כבר ביום הראשון לטיול הודעתי
למדריכה שלנו שאינני רוצה להשתתף בחילופי המקומות הנהוגים באוטובוס, וטוב לי במושב
האחורי. לעתים, כשמתארכת הדרך, אני מרכיב
לראשי אוזניות ומאזין לקלטות שהבאתי עמי,
ואז אני שומע צחקוקים מאחורי גבי וכינויים כגון "סוציומט",
"מתבודד" או "המשונה
הזה", ולפעמים אני מבחין בקריצות של לגלוג שאין בהן רשעות של ממש, ואני רוצה
להסביר לאנשים האלה שגם אני נהגתי פעם כמוהם, ופעמים רבות טיילתי עם אשתי ונטלתי
חלק בהמון הזוגי, אבל איני טורח לקשור שיחה, ובטיולים הרגליים אני צועד מאחור כמאסף ונוח לי בכך.
ומדי יום אני קונה לי המון תאנים ואוכל אותן בחטף. וכך, בעוד שאר
המשתתפים אוכלים בצהרי היום במסעדה, אני אוכל את תאניי בגינה הציבורית או על ספסל
ברחוב הומה. לאט-לאט אני נוגס בתאנים, משהה כל אחת בפי, משווה בין הזנים השונים,
ומנסה להגדיר את טעמיהם המיוחדים, כי התאנים - כמוהן כנשים, ואין טעמה של אחת זהה
לשל קודמתה, ואף שאני מוחזק בעיני מכריי כבקי בזני תאנים ויודע את כולם, אני מגלה
בשווקי תורכיה תאנים שונות ומוזרות שמעולם לא ראיתי כמוהן. יש כאן תאני ענק כהות
הדומות לפגות של "התאנה השחורה" שמתה בצעירותה בימי ילדותי, ולידן אני
מוצא תאנים ירוקות שנבקעו בלא עת ועסיסן נוטף או תאנים כהות שקווי אורך בהירים חוצים את קליפתן
הסגלגלה, וגם תאנים הנשארות ירוקות בהבשילן כפירות של בוסר יש כאן, ובצדי הדרכים
אנחנו מגלים משטחי בד מכוסים באלפי תאנים טריות, שפוזרו מול השמש הקופחת כדי
שתתייבשנה ותהיינה לדבלים. ויש גם תאנים שיבשו רק מעט, ואיני יודע אם לשייך אותן
לדבלים צעירות או שהן תאנים שהזקינו, שעדיין טעם של צעירות עומד בהן אף
שאיבדו מעט מעסיסיותן.
"אתה עלול לחלות! לקלקל את הקיבה!" נוזפת בי האישה
הזקנה בחיבה, ואף שהיא דומה במראה פניה
ובקולה הרך לאמי שנפטרה לפני שנים רבות, אינני שועה לדבריה וטורף את תאניי בבולמוס
שאיני יכול לעצור בעדו. גם שאר המטיילים גילו את תאוותי לתאנים, והם מנסים לכבד
אותי בדבלים שקנו או בתאנים בשלות שקטפו באחד הוואדיות, וכדי להניא אותי מתאוותי
המוזרה הם מצטטים אגב כך באוזניי מדברי
המדריכה, שהסבירה לנו שתאני תורכיה מלאות בביצי הצרעות המאביקות את הפגות, אבל אני ממשיך בשלי ואיני מטה אוזן לדבריהם.
*
כעבור שבוע, כשאנחנו מגיעים להרי הפונטוס,
בוגד בי גופי, וכאבי בטן קשים תוקפים אותי. בלילה אני מקיא, ובבוקר אני נאלץ
להודיע למדריכה שלנו שלא אוכל להמשיך, ועלי להישאר במלון עד שאבריא. היא מנסה לשדל
אותי בדברי נועם: "אולי בכל זאת תיסע? היום בערב נגיע לאנקרה, ויש שם רופאים טובים." אבל אני
מרגיע אותה, ומבקש שלא תדאג לי. הרי לא ילד קטן אני. איש מבוגר אני, וכשאבריא,
אגיע לבית המלון באנקרה ואצטרף שוב לקבוצה.
חברי הקבוצה המשיכו בטיול, ואני נשארתי בחדרי שבמלון, ולא
יצאתי ממנו. תרופות שלקחתי לא הועילו לי, ואין איש עמי לסעוד אותי במחלתי. אני
עלול למות כאן, לבדי, בחדר האיום הזה! חולפת מחשבה בלבי כשאני מקיא לתוך האסלה,
ואחר-כך אני חוזר למיטתי, ושטוף זיעה וקודח אני משתרע על המיטה בלא לטרוח להסיר את
כיסוייה. מדי פעם מציץ אחד מעובדי המלון לחדרי בפנים דאוגות, ושואל בתנועות ידיים
אם יש לי צורך בעזרתו, ואני מרמז לו בידי שילך וממשיך לדמדם ולהזות. דומה שלקרביי
חיים משלהם, והם אינם חדלים להציק לי. אכול חרטה אני נודר שמעתה ואילך לא אגע
בתאנים! לא אכניס לפי אפילו תאנה אחת! אני שונא תאנים! אפילו המחשבה עליהן מעוררת
בי עתה רק בחילה וגועל!
ביום השלישי רווח לי מעט, וכדי להימלט מהבדידות ומהייאוש
המנקרים במחשבותיי, קמתי בצהרים ממיטתי,
הזמנתי לי מונית, ונסעתי בעקבות הקבוצה לאנקרה. עייף ורצוץ הגעתי לבית המלון, ואף
שקיבלו אותי חברי הקבוצה בחמימות כאילו הייתי אחיהם האובד השב ממרחקים, לא סרה
ממני רוחי הרעה, ואני הוספתי לשבת במקומי המרוחק שבקצה האוטובוס ומיעטתי להתערב
בשיחות חבריי, ולעתים אף לא ירדתי מהאוטובוס כשעצרנו כדי לראות שרידי עיר עתיקה או מקדש מתמוטט.
בימים הבאים חלפתי ליד מיליוני תאנים ולא קניתי אפילו אחת מהן.
אינני רוצה אפילו לחוש את ריחן או למשש את בשרן, שהרי הרעו לי התאנים ובגדו בי!
ואיזו חשיבות יש לטעמיהן השונים? הרי אין הן תאני ארצנו אלא תאנים זרות שאין
ביניהן לבין תאני ילדותי ולא כלום! ומדוע חשבתי שדווקא כאן אמצא את הטעם הרחוק
ההוא?!
אבל כשאנחנו מגיעים לאיסטנבול, אני עוצר פתאום בשוק ומביט
בגעגועים בתאנים הסדורות בארגזי העץ, ואחר-כך, כמו מאליה, נשלחת ידי לארנקי, ואני
מבקש מהמוכר לארוז לי רק תאנה אחת, גדולת גוף וירוקה, המחייכת אלי מן הארגז. ויותר
משאני מתגעגע לטעמה המתוק של התאנה הנוטפת, אני מתגעגע לחיפוש ולחקירה ההשוואתית,
שהרי איך אפשר לחיות בלא להמשיך ולחפש?! אבל המוכר מסביר לי בתנועות ידיו שאינו
יכול למכור לי רק תאנה אחת, והוא מכניס לשקית הנייר גם את אחותה התאומה. אחר-כך
אני רואה שמהארגז הסמוך מביטות אלי תאנים סגולות ובקועות שבשרן אדום, ואני קונה לי
עוד שתי תאנים מזן זה. אבל אינני אוכל את
התאנים שלי, אלא בוחן אותן בעיניי ומלטף קלות את קליפתן. דומה שנרפאתי מתאוותי
ואיני משועבד לה עוד, ומחשבה זו מביאה לי רווחה והקלה.
למחרת החלטתי לערוך לי אוסף מגוון של זני תאנים, ובעוד חבריי
סועדים באחת המסעדות שברחוב הראשי, חמקתי לרחוב צדדי שמרובות בו חנויות המזון,
וקניתי לי זוגות-זוגות של תאנים שונות ומשונות. ורבים הסוגים והזנים שמצאתי כאן:
יש תאנים שקליפתן כמעט שחורה, ויש אחרות שקליפתן מנומרת ככותרת הלוף. יש תאנים שקליפתן
הירוקה והבהירה כמעט לבנה כשנוגע בה האור, ויש תאנים גדולות שבשרן הרך מתמוסס למגע
ידי. יש תאנים קטנות שבשרן רך אך אינו נוטף, ויש תאנים יבשות לגמרי הדומות לדבלים
שאני נוהג לאכול בארץ, ואף תאנים שבשרן התכרכם והצטמק מעט, אך אפשר לחוש עדיין
בלחותן מצאתי כאן, והן כנשים שיצאו מצעירותן אך לכלל זקנה עדיין לא באו.
זוגות-זוגות עטפתי את תאניי בשקיות שקופות של פלסטיק, ואחר-כך ישבתי בגינה
הציבורית, ובחנתי את האוסף שלי. תחילה הסב לי מראה התאנים הנאה מרובה, אבל
אחר-כך רציתי להגדיל את האוסף ולהעשירו,
ושוב פשטתי על חנויות התאנים וקניתי מהן עוד ועוד. דומה שאין גבול לתאוות הרכישה
שלי, וככל שהרביתי לקנות, נדמה לי האוסף שבידי קטן ועלוב, והשתוקקתי להוסיף עליו
זנים חדשים. לעתים חשתי בתאווה הישנה, הפראית, ופי התמלא רוק, אבל חששתי שאם אוכל
רק תאנה אחת, יחזור הבולמוס ויכבוש אותי, ושוב אהיה משועבד לו עד סוף ימי. לבסוף
החלטתי לאכול רק את התאנה הירוקה והעסיסית שקניתי לראשונה, כי נדמתה לי כמחייכת
ליד התאנים הכהות, האבלות, המסגילות מול האור. ביד
רוטטת הפשטתי את התאנה הירוקה, הרחתי את ריח חלבה המתערב בניחוח דבשה, ובלעתי אותה
בבת אחת. אחר-כך הבטתי כשיכור בזוגתה שנותרה לבדה בשקית השקופה. התאוויתי לאכול גם
אותה, אבל חסתי עליה ורציתי שתחיה, לכן משכתי ידי ממנה ולא נגעתי בה. יהיו לה חייה
לשלל. חשבתי. ואז ידעתי שוב כי נרפאתי ואינני משועבד עוד.
בערב הוצאתי בחדרי שבמלון את התאנים מהשקיות, וסידרתי אותן ליד
הראי המכפיל את בבואתן ומחזיר אליהן את
קרני אור החשמל החיוור. ותאניי עומדות מופזות זו בצד זו כבוחנות בראי את דמותן.
זוגות-זוגות הן עומדות מול הראי, ורק התאנה הירוקה שאת זוגתה אכלתי ניצבת לה בודדה
בסוף השורה הארוכה. ויפה המראה בעיניי וממלא אותי התרוממות רוח וסערה שאיני יכול
עוד להכילן, ואני, המתנזר מאדם, יוצא פתאום למסדרון, וקורא לחבריי שבחדרים
הסמוכים: "בואו! בואו תראו דבר יפה! בואו מהר!"
והם יוצאים מחדריהם ופולשים לחדרי, עומדים ליד קצה הראי הגדול ומתבוננים בי בחיוך משתאה.
ותאניי עומדות בינינו.
"תראו איזה יופי! תראו איזה יופי!" אני אומר בלהט
ומצביע על האוסף שלי, אלא שהם מביטים בי במבט מוזר כאילו התבלעה עלי דעתי,
מחייכים במבוכה חיוך של נימוס, מנידים
ראשיהם אחרי בצער, ואף מסובבים בהסתר אצבע כנגד רקה כדי לרמוז שאולי נטרפה עליי
דעתי.
ורק האישה הזקנה חייכה אלי את חיוכה של אמי, ליטפה בחיבה
באצבעותיה הצפודות את התאנה היחידה, וקרצה אליי בעינה כחולקת עמי סוד.
"מדוע בודדה התאנה הזאת?" שאלה האישה והורתה באצבעה
על התאנה הירוקה, היחידה, העומדת בבדידותה מול כל התאנים אחרות.
"אני לא יודע... אני חושב שהיא רוצה לחזור
ולאהוב." נפלטו מפי מלים שלא ידעתי
כי אומר אותן.
"והיא
יכולה?" שאלה האישה. "היא באמת יכולה לאהוב?"
"אולי",
אמרתי, וליטפתי ברוך את התאנה הבודדה.
לפתע נבקעה התאנה
באחת, והתיזה את עסיסה על סביבותיה.
"הנה, היא
יכולה!" אמרה האישה ברוך ומבטה ליטף את פניי. ואחר-כך הוסיפה בלחש:
"נרפאת, בני, נרפאת.".
*
חודשים אחדים לאחר שחזרתי מהטיול התוודעתי לאישה שאני לומד עתה
לאהוב, ואת תאוות התאנים שלי אני לומד עכשיו
לשכוח.
רות
ריכטר
הסיפור לקוח (בשינויים קלים) מספרי "בלילה אשיר
בבריכה", הוצאת גוונים 1998.