17.4.08 חופש מאת רותי יצחקי-ריכטר
"חופש"
סרט וידאו של רות ואריה ריכטר > http://video.google.com/videoplay?docid=-6012024480445598197
שלום
ידידיי
לקראת
ניקיון הפסח אני מקדישה לכל הנשים החרוצות, המנקות את ביתן עכשיו בקפידה, את
הסיפור הזה, הדן במושג חופש.
חג שמח וקריאה נעימה
רותי יצחקי-ריכטר [email protected]
חופש
החום
הזה של סוף הסתיו! אפשר ממש להשתגע!
הלומת שינה דידיתי מחדר השינה למטבח, מילאתי את הקומקום, ונשאתי מבטי אל
השעון, אך עוד קודם שפגשו בו עיניי, כבר ידעתי שהשעה עכשיו בוודאי חמש
וחמישים, כי מהמקלחת עלה כבר קול שקשוק המים כמו בכל יום, כשבעלי חוזר מעבודתו
בדיוק בחמש ארבעים וחמש, וקופץ למקלחת כדי למחות את זיעת היום.
אף-על-פי-כן משהו הטריד אותי. משהו לא היה בסדר!
מהו הדבר?
הריח! הריח אינו רגיל! הריח איננו כתמול שלשום!
מאפה בא הסירחון הנורא הזה?
שאון המים פסק לרגע, ומחדר האמבטיה עלתה זמרתה של מכונת הגילוח. עתה התערב הריח
הרע בריח מי הגילוח היקרים, שבעלי נוהג להשתמש בהם רק באירועים מיוחדים, כי
בדרך כלל אנחנו לא נוהגים להשתמש במוצרים יקרים כאלה סתם ככה, ביום של חול.
מה פתאום?! הרי הכסף לא גדל אצלנו על העצים!
נזכרתי שהאיש שלי הודיע לי שיאחר היום. "אני מוכרח להסתפר!" אמר
לי בבוקר, ואף-על-פי ששערו לא האריך עדיין, מיהרתי להסכים אתו, כי אני אוהבת
מראה מסודר סביבי, ובית ששורר בו אי- סדר או מראה מרושל מטילים בי חוסר ביטחון
ומורת רוח שאני מתקשה לגבור עליהם.
עכשיו פסק קול המים לחלוטין. דלת חדר האמבטיה נפתחה, וקול דשדוש נעלי הבית
בא באוזניh.
ובכן, הוא בוודאי דחה את התספורת, חשבתי. אבל הריח הנורא הזה! מהיכן הוא בא?!
"שלום!" קראתי ונתתי את עיניי בדלת המטבח כדי לקדם את פניו.
נדהמתי. בפתח הופיע איש שלא הכרתי. הוא היה כבן חמישים, פניו כפני אדם
שהזקין בלא עת, חלוק הרחצה של בעלי, התולה דרך קבע על הוו שבחדר האמבטיה, עטף את
גופו הרופס מעט, ובידו נשא ערימת בגדים מלוכלכים שהדיפו את הריח הנורא.
"מי אתה?!" קראתי בבעתה.
הוא הביט בי בעיניים צוחקות.
"אני גנב." אמר בפשטות.
"גנב?!”
"כן, גברת, אני גנב." אמר, ועיניו המשיכו לצחוק.
לתימהוני פג פחדי באחת. אינני נמנית על הגיבורות, וסטייה קלה מסדר יומי הקפדני
זורעת בי תסכול מהול בחרדה, אבל הפעם לא חששתי. אולי משום שעיניו הצוחקות
וחיוכו המבויש שיוו לפניו ארשת תמימה של ילד.
"אולי את מסכימה לעשות לי טובה ולכבס את זה?" אמר האיש והצביע אל ערימת
בגדיו המזוהמים. "אני רואה שיש לך מכונת כביסה וגם מייבש כביסה, ואם לא קשה
לך..."
"בטח! בטח!" מיהרתי לענות. הייתי מוכנה לעשות כל דבר כדי למחוק את הריח
האיום שפשט בכל הבית והפר את שלוותו.
הכנסתי את הבגדים למכונת הכביסה, והשתהיתי ליד ארון חומרי הניקוי. האם אשתמש
באבקה היקרה והריחנית, המיועדת רק לבגדי החג, או באבקה הפשוטה והזולה שאני משתמשת
בה לכביסה רגילה?
הוא עמד מאחוריי, וידיו נשענו קלות על כתפיי. "אולי נערבב את שתי האבקות?"
הציע כקורא את מחשבותיי.
"כן. אתה צודק." אמרתי והתביישתי בקמצנות
שלי.
הוא הפעיל את המכונה, ואחר-כך חזר למטבח, הוציא מהמקרר בקבוק מיץ, מזג לעצמו דרך
חירות מהמשקה הצהבהב, וישב ליד השולחן.
"יש משהו לאכול?" שאל. "אני נורא רעב."
תודה לאל! איזה מזל שבישלתי לימים אחדים! והרי הייתה זו חרפה של ממש לולא היה
המקרר שלנו גדוש בתבשילים דווקא היום! מיהרתי לחמם לו כרע עוף אפוי
שנותר מארוחת השבת, הוספתי ירקות ולחם, והתבוננתי בו בשעה שאכל במהירות.
בשקיקה בהולה קרע את בשר העוף, ואף שניסה תחילה לאכול לאט ובנימוס,
גבר עליו יצרו, והוא בלע את האוכל בדחיפות כשהוא נעזר בידיו.
"סליחה," התנצל. "את מבינה, הייתי נורא רעב." ושוב חייך את
חיוך הילד שלו, והושיט ידו לבקבוק המיץ.
"בית יפה יש לך כאן," אמר ובחן בעיניו את ארונות המטבח החדשים והיקרים
שהתקנו בשנה האחרונה.
הסתכלתי בו ולא עניתי. הוא אמר שהוא גנב, הרהרתי, ובכן, מה הספיק לגנוב?! אני
צריכה להיות זהירה! אני צריכה לבדוק אם קופסת התכשיטים שלי עודנה במקומה! ואולי
לקח כסף? ואולי לקח את כל הארנק?! מדוע אני יושבת לי כאן, שלווה ובוטחת,
מגישה לגנב הזה את ארוחתו ואינני מפחדת?! ואולי הוא חמוש?! אולי מסתתרת סכין
קפיצית בכיס מכנסיו?!
הוא הביט בי כקורא את מחשבותיי ואמר: "אני לא גנבתי הרבה, גברת. אני גנבתי רק
את השמיכה הזאת, שקשרתי כבר ושמתי ליד דלת הכניסה, כי החזאי אמר שבסוף השבוע ירד
גשם, ואין לי עכשיו כסף לקנות שמיכה חדשה." הוא מיהר לקום ממקומו, ומיד חזר
מחדר הכניסה כששמיכת הפוך הכפולה שלנו בידו.
השמיכה שלנו! שמיכת הפוך האמיתית, הרכה, המלטפת, שידך שוקעת בה באיטיות, כמו
בתוך בצק שמרים רך! השמיכה שקיבלתי מאמי לחתונה שלנו! איזו חוצפה! לא אתן! בשום
אופן לא אתן! הרי אמא שלי סחבה את הפוך הזה מפולניה כשעלתה ארצה! ימים רבים אגרה
סבתי את פלומת האווז, עד שהספיקה לעשיית שמיכה זו עבור בתה! וכשהתחתנתי נתנה לי
אמי את השמיכה ומלמלה בדמעות: "שיהיה לך טוב, בתי, שיהיה לכם רק
טוב..." לא אתן! לא אתן!
חזרתי והבטתי בעיני הגנב, ופתאום שכך כעסי. מה ערכה של שמיכה זו לעומת
סבלו של אדם קופא בקרה?! והרי זו רק שמיכה! רק שמיכה ולא יותר!
"יש לך מבטא של צבר." אמרתי.
"כן.בוודאי!" אמר. "נולדתי במושב ב' שבעמק."
נדהמתי. היה זה מושב מהולל ופורח, שבוניו נמנו על מלח הארץ.
"ואיפה אתה גר עכשיו?" שאלתי.
"עכשיו? עכשיו אני גר מתחת לגשר."
"מתחת לגשר?!"
"כן." את מכירה את הגשר החדש שבנו בעיר בשנה האחרונה? מתחתיו אני
גר."
"והמשפחה שלך? איפה המשפחה שלך? הרי לא ייתכן שבארץ הזאת יניחו לנכדו של אחד
ממקימי המושב ב' לחיות מתחת לגשר!"
"האישה והילדים שלי במושב. יש לנו משק." אמר.
"ואתה? למה אתה עזבת?"
"כי רציתי חופש! רציתי חופש כדי שאוכל לצייר!"
"והאישה? מה היא אמרה? היא לא רצתה חופש? היא לא רצתה לעזוב אתך?"
"מה את מדברת?!" אמר בכעס כבוש בלא להרים את קולו. "מה את מדברת?!
לה אסור לעזוב! יש לה אחריות! יש לנו ילדים, ויש לנו בית, ויש לנו פרות ועופות
שצריכים להאכיל אותם כל יום! היא לא יכולה לקום סתם ככה ולעזוב!"
"ואתה?! לך אין אחריות?! רק לנו, הנשים, יש אחריות?! אנחנו
שפחות?!"
הוא הביט בי בשקט, מתפלא על כעסי.
"לא. את לא מבינה," אמר במתינות. "היא באמת חייבת. כן. באמת-אמת
חייבת! ולא מפני שהיא אישה, אלא מפני שהיא בחרה בחיים האלה. העבודה היא החופש
שלה."
"לא נכון! לא רק בחופש רצית! רצית גם לנקום! להראות לכל העולם שאתה מיוחד!
שאתה צודק! שיש לך אומץ להיות 'זרוק'!" אמרתי בתיעוב שלא טרחתי כלל להסתירו.
"לא! לא! באמת שלא..." אמר בתימהון כשראה שאני מתלהמת בכעס. אבל אני לא
יכולתי לחדול.
"כולכם, ההומלסים, רוצים להפגין ככה את העליונות שלכם עלינו, השפויים,
שעובדים למחייתנו! אתם רוצים להראות שאתם טובים יותר! אבל אתם רוצים רק
לנקום! רק לנקום ולא יותר! לנקום בנו וגם לחיות על חשבוננו!"
"אז מה?! אינני חייב דבר לשום אדם!"
"גם אני ציירתי פעם, אבל הפסקתי. הייתי צריכה לגדל ילדים ולשלם חובות ומשכנתא
והפסקתי. אני לא יכולתי לבחור בחופש המהולל שלך."
מכונת הכביסה השתתקה. עתה עלה מהבגדים ריח טוב ומרגיע של ניקיון, וקולו
של מייבש הכביסה הרוחש מונוטונית השרה שלווה משונה במטבח. לפתע רציתי שילך.
עוד מעט יבוא בעלי, חשבתי, ואיך אסביר לו את נוכחותו של האיש הזה? איך אסביר
לו שאני מגישה לו אוכל, ומניחה לו לקחת את השמיכה הכפולה שלנו?!
"רק את השמיכה לקחת?" שאלתי בחשד.
"כן." אמר, "ואני אפילו מוכן לשלם לך בעדה. הנה, אני יכול לשלם לך
בתמונה הזאת שציירתי אתמול, וקשה לי מאוד להיפרד ממנה... מאוד-מאוד קשה לי
להיפרד ממנה..." הוא הוציא מתיקו גיליון נייר גלול, קשור בגומייה, ופרש
אותו על השולחן. נוף אופייני של עירנו ניבט אליי מהתמונה. במרכזה שלט הגשר החדש,
ובין רגליו הגבוהות הבליחו הים ופיסת הר ירוקה, זרועת בתים. לא הייתה זאת
בעיניי יצירת אמנות של ממש, אבל האיש התבונן בה בגעגועים רבים, כאילו כבר הלכה
התמונה ממנו ואיננה, ורק געגועיו אליה נותרו עמו לנחמו. אחר-כך גלל באיטיות
מהורהרת את התמונה, והניח אותה בפינת המטבח.
"עכשיו היא שלך!" אמר בהחלטיות. "עכשיו היא רק שלך!"
"לא! לא!" מחיתי. "אתה לא חייב לשלם לי! הרי התמונה
הזאת יקרה לך, ואתה אוהב אותה! אתה באמת לא צריך להשאיר לי אותה!"
"לא," אמר. "עכשיו אשאיר אותה כאן. אבל אם אתגעגע אליה, אבוא ואקח
אותה."
מייבש הכביסה חדל לעבוד, והאיש הוציא את בגדיו וצרר אותם בתיקו בלא לקפלם. רציתי
לעצור בעדו, למחות ולומר לו שאסור ככה! שהבגדים מתקמטים כשלא מקפלים
אותם כמו שצריך! אבל שתקתי. ארזתי לו מעט פירות וירקות שהיו במקרר, ושמחתי כשהלך
ולא הסב את ראשו אחריו.
*
למחרת מיהרתי לקנות שמיכה דומה לשמיכת הפוך שלקח הגנב שלי עמו ולכסותה בציפה, כי
לא רציתי להסביר לבעלי לאן נעלמה השמיכה הטובה שלנו, ששימשה אותנו במשך שנים רבות,
מיום חתונתנו ועד אתמול. הנחתי את התמונה הגלולה במקום מסתור בארון הלבנים שלי,
וניסיתי לשכוח את הגנב ולא להרהר בו עוד. אבל כשהתאמתה נבואתו של החזאי, וגשם
ראשון של חורף ירד על העיר, לא יכולתי שלא לחשוב על האיש המסתתר עכשיו מתחת לרגלי
הגשר ורועד מקור, ומיד לאחר שסיימתי את עבודתי במשרד המשעמם, ישבתי במכוניתי
הקטנה, ונסעתי לגן החדש שנשתל מתחת לגשר.
המשטח הירוק היה שומם, ורק בפינתו הגובלת ברגל הבטון האימתנית הבחנתי בשלושה אנשים
שרועים על הדשא, ליד ערימה של שיירי אוכל ובקבוקי יין ריקים.
"את מי גיברת לחפש כאן?" שאל אחד מהם במבטא
זר, ונשא אליי מבט מגחך.
"אני מחפשת את הצייר." אמרתי.
"הוא ללכת לתחנה של כרמלית איפה אין גשם."
אמר. "גיברת צריך מחפשת אותו שמה. אולי הוא לישון
שם גם בלילה."
חזרתי למכוניתי ונסעתי לתחנת הכרמלית. אנשים רבים נכנסו
ויצאו בשערי התחנה, ממהרים לבתיהם לפני רדת החשיכה, וכמה קבצנים הושיטו במסדרונות
הארוכים את ידם לנדבה.
מיהרתי אל ידידי הגנב כאל מכר ותיק. גם הגנב שלי ישב ביניהם.
"שלום!" אמרתי בשמחה. "שלום לך! מה שלומך? אולי אתה צריך
משהו?"
הוא הביט בי במבט זועף, ולא טרח לענות על ברכתי.
"שלום!" חזרתי על ברכתי. "הבאתי לך כסף וקצת אוכל!"
הוא הפך את פניו אל הקיר ולא ענה.
כעסתי. הרי הוא חייב לי! הרי כיבסתי את בגדיו והאכלתי אותו ונתתי לו את השמיכה
שלי, שמיכת כלולותיי! איזו מין חוצפה! איזו מין כפיות טובה! איך הוא מעז?! ואולי
ייכנע אם אשים בידו סכום כסף נכבד? הוצאתי מתיקי שטר של מאה שקלים והפקדתי אותו
בידי האיש, אבל הוא הניח לשטר להתגלגל ברוח, ואני רצתי אחרי שטר הכסף ואספתי
אותו מבין רגלי העוברים ושבים.
בשבועות הבאים הרביתי לבקר בעיר התחתית. לעתים מצאתי את הגנב שלי מסתתר מתחת לרגלי
הגשר, כן הציור עומד לפניו, והוא מצייר כאחוז דיבוק בלא לשאת אליי את עיניו,
ולעתים ראיתיו מקבץ נדבות, כשהוא משקשק בקופסת הפח שלו ועיניו נתונות ברצפה.
תמיד הנחתי לפניו שטר כסף ומעט אוכל, ולעתים דיברתי אליו ושאלתי אותו לשלומו, אך
הוא לא זיכה אותי בתשובה או בשביב של מבט, ורק פעם אחת אמר:
"אינני רוצה במתנות שלך, גברת. אל תבואי לכאן יותר! אני לא רוצה להיות חייב!
אני צריך את החופש שלי!"
לו יהי כן, חשבתי. יכולה אני לשחק את משחקו. אינני נפגעת. בית מסודר יש לי,
וילדים שאני אוהבת יש לי, ואיש האוהב אותי כנפשו חי עמי בביתי, ולא חסר לי דבר!
ולמה אני ממשיכה לבוא הנה? מה אני מחפשת כאן? פעמים רבות נדרתי שלא אמשיך
לבוא. עליי לשכוח את הגנב העלוב הזה, חזרתי ואמרתי לנפשי. אבל תמיד, בצהרי יום
שישי, לאחר שסיימתי את עבודתי, נשאו אותי רגליי אל גן הגשר ואל רחובות העיר
התחתית, ואני עמדתי מנגד והשקפתי מרחוק על הגנב שלי, המצייר את נפשו למוות.
*
החורף חלף, האביב הקדים לבוא, וכדרכו של כל אביב מקדים פרץ בכוח, מלווה בחמסינים
יבשים וברוחות קדים נושאות אבק שעלו מהמזרח. עוד לפני הפסח החלפנו את שמיכת
החורף החמה בשמיכה של אביב, וכמנהגי מדי שנה ניקיתי בקפידה את ביתי, וחזרתי וצבעתי
את המטבח בצבע לבן ובוהק המעיד על ניקיון.
"למה את מנקה כל כך הרבה?!" שאל בעלי בתמיהה מעורבת במורת רוח.
"הרי את יודעת שהבית שלנו נקי כל ימות השנה ולא רק בפסח!"
חייכתי ולא עניתי, כי לא רציתי להסביר לו שטיפוח הבית מעניק לי יציבות ושקט שאינני
יכולה בלעדיהם.
יומיים לפני חג הפסח, כשחזרתי ממסע הקניות לכבוד החג, מצאתי במרפסת הכניסה
חבילה גדולה, עטופה בנייר אריזה חום. מה זה יכול להיות? חשבתי בתימהון. מי זה
השאיר לי כאן חבילה כזאת? מיששתי את החבילה. היא הייתה רכה מאוד, וידי כמו טבעו
כשנגעתי בה. מיהרתי לקרוע את החבל הקשור סביב הנייר, וסקרנותי האיצה את ידיי.
הייתה זאת שמיכתי הישנה, שמיכת כלולותיי. ממורטטת ומזוהמת הייתה, ואניצים של פוך
כהה ומלוכלך הציצו מבעד לקרעיה. מבוישת בצחנתה הביטה בי שמיכתי האהובה, כמבקשת
רחמים על נפשה. האוכל לכבס אותה? להחזיר לה את כבודה? לפייס אותה?
ואולי אזרוק אותה?!
לזרוק?! אבל למה לזרוק?! והרי אנחנו עובדים קשה מאוד בשביל הכסף שלנו, שלא
גדל לו סתם ככה על העצים! מה פתאום לזרוק?! אצלנו בבית לא זורקים דברים ככה
סתם!
שעה ארוכה הבטנו אני ושמיכתי זו בזו, ואני חשבתי שאולי צריך להתחיל לשקול מחדש את
כל החוקים הנוקשים האלה, שקיימים בבית שלנו כל כך הרבה שנים. אחר-כך ראיתי שלא
תהיה לשמיכתי עוד תקנה, ולא אוכל לחדש את נעוריה, ומיהרתי עמה למכולת האשפה הגדולה
שבמרכז השכונה, רחוק מביתי. ביד מהססת ובלב רוטט השלכתי את שמיכתי, ובלבי
התנחמתי שיאה לה מוות של כבוד מזקנה המביישת את נעוריה.
נכנסתי הביתה. הבית היה נקי ומסודר כפי שעזבתי אותו בבוקר, ורק בחדר השינה
שלי היו מספר מגירות הפוכות. כל תכשיטיי וכספי היו במקומם, אבל התמונה
הגלולה, שרק לעתים, כשאיש לא היה בבית, נהגתי להעלותה ממקום מסתורה ולהתבונן בה,
נעלמה ואיננה, וליד המגירה ההפוכה הונחו חפיסות של צבעי שמו וגואש מלוות בפתק:
"תודה לך. חזרתי למושב, כי להתגעגע כל יום מחדש לאישה ולילדים אינו בדיוק
חופש. ולך אני משאיר כאן קצת צבעים – בשביל החופש שלך."
רותי יצחקי-ריכטר פסח 1996
לתגובות
אנא כתבו לאתר או לרותי [email protected]