13.3.08
איך
למדו בני ישראל להפיק את צבע הארגמן? מאת רותי ריכטר/יצחקי
תמונות
בתחתית הדף.
שלום חברים
היום אספר
לכם שני סיפורים שנכתבו במקורם לילדים, אבל אני תקווה שגם "ילדים גדולים" כמוכם ימצאו בהם
עניין. הסיפורים עוסקים בתעשייה עתיקה בארץ ישראל הקדומה - הפקת צבעי הארגמן
והתכלת מחלזונות ימיים הנקראים ארגמונים.
לא רבים
יודעים שבפלט הים קיימת עונתיות ממש כמו בצמחי היבשה. יש אצות ובעלי חיים ימיים המופיעים
בחופנו רק בחורף, ואחרים שאפשר למוצאם רק בקיץ. עונת החורף היא עונתם של הארגמונים, הנמצאים בעיקר בחופים הסלעיים של ישראל, (ולכן לא
ראינו אותם בחופי הקריה החוליים). עתה, שבועות מעטים לפני שישקעו הארגמונים בשנת הקיץ שלהם, אפשר עוד למצוא אותם בין האצות
שפולט הים בחופים סלעיים לאחר סערה או לאחר גאות ושפל.
אני מביאה
כאן שני סיפורים קצרים: האחד עוסק בהפקת צבע הארגמן והשני בהפקת צבע התכלת. וכן
מובא כאן גם "המדע שמאחורי האגדה".
תודה לצלם
איתמר גרינברג, שהרשה לנו באדיבותו להשתמש בתמונות הארגמונים
שלו.
תיהנו מהסיפורים ותספרו גם לנכדים שלכם.
קריאה נעימה
רותי יצחקי - ריכטר [email protected]
איך למדו בני ישראל להפיק את צבע
הארגמן?
בימי
קדם היה צבע הארגמן יקר מאוד. הוא הופק מחלזון ימי הנקרא ארגמון חד-קוצים,
וכדי לצבוע גלימה או שמלה אחת בצבע היקר, היה צורך להפיק אותו מאלפי חלזונות. לכן
הרשו לעצמם רק עשירי העם ומושליו ללבוש בגדי ארגמן מהודרים,
סוד הפקת הצבע היקר היה ידוע רק לפיניקים, עם של סוחרים ויורדי ים שהתגוררו בצפון הארץ, ליד
חוף הים. בעלי מלאכה פיניקים מעטים ידעו את סוד הפקת
הצבע, והם נשבעו לא לגלות את הסוד לאיש שאינו נמנה על העם הפיניקי.
בעת
ההיא מלך בישראל שלמה המלך, שהיה החכם מכל אדם. הוא היה בעל אלף נשים, והן גרו
בהרמונו יחד עם ילדיהן שילדו למלך. היו
בהן נשים אדומיות, מצריות, מואביות, עמוניות וישראליות, אך לא הייתה ביניהן אפילו אישה פיניקית
אחת.
כשהחליט
שלמה להקים את בית המקדש, שלח את שליחיו לצור ולצידון, ערי הפיניקים,
כדי שיקנו שם עצי ארזים לבניין ההיכל. הוא ביקש מהם שיביאו לו בהזדמנות זו גם אישה
צידונית יפת תואר, שתהיה לו לאישה, ותגור עם שאר נשותיו בהרמון המהודר.
כעבור
ימים אחדים הגיעו השליחים לביתו של סוחר הארזים, והנה לפניהם זוג תאומות יפות תואר
ונבונות. פנו השליחים לאבי הנערות ואמרו לו:
"אנחנו מבקשים לקחת את בנותיך אל
שלמה המלך, והן תיספחנה אל המוני הנשים הגרות בהרמונו."
הסוחר
הצידוני אהב מאוד את בנותיו, ולא הסכים לבקשתם של השליחים, אך הם הרבו להפציר בו,
ואמרו לו שלנערות יהיו חיים טובים בארמון המלך, והן תחיינה שם בפאר והדר. לבסוף
נכנע אבי הבנות, והסכים בתנאי שרק אחת מבנותיו תיסע עם השליחים לירושלים, ובתו
השנייה תישאר בבית אביה.
כעבור ימים אחדים חזרו השליחים לירושלים,
והביאו עמם את הנערה. המלך הקצה לה בהרמון הנשים חדר מהודר שקירותיו מצופים כסף
וזהב, ומשרתיו הביאו לה שמלות מפוארות ותכשיטים יקרים שאבני חן שזורות בהם, אבל
הנערה לא הייתה מאושרת בהרמון. כל היום עלו קולות מריבה מחדריו, והנשים חרשו
מזימות ורקמו תככים איך להרחיק את המלך מן הנשים האחרות. עלילות שווא הומצאו כדי
לנאץ את שמן של המתחרות, וגם הילדים נלחמו זה בזה, כי ילדי הנשים הישראליות רדפו
את ילדי הנשים הנוכריות ובזו להם. הנערה הייתה בודדה, לא הכירה את מנהגי המקום ואת
שפתו, ולא אהבה את המלך, שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות, כל היום בכתה הנערה,
והתגעגעה מאוד להוריה ולאחותה התאומה, היא רצתה לברוח, אבל לא ידעה איך תסתפח לאחת
משיירות הסוחרים העושות את דרכן הארוכה לצידון.
כעבור
שבוע הובאה הנערה לפני המלך, והנה עיניה אדומות, שמלת הארגמן היקרה שלה מזוהמת
ומקומטת, והיא לא ענתה לשאלותיו של שלמה, לא חייכה אליו, ולא השתדלה לרכוש את
לבו כשאר נשותיו.
. שאל
המלך: "מדוע את בוכה, נערה? הרי כל אחת מנערות הממלכה שלנו חולמת
להיות אשת המלך, ורק את אינך מתייפה למעני ואינך חדלה לבכות!"
. ענתה הנערה: "אינני רוצה לחיות חיים של פאר
והדר בארמונך במחיצת נשותיך הרבות. אני מתגעגעת אל הוריי ואל אחותי, ואני מבקשת
לשוב לביתי שבעיר צידון."
ענה לה שלמה: "לא אחזיק בך בכוח,
ילדתי. תוכלי לחזור לבית הורייך בכל עת, בתנאי
שתלמדי אותי את סוד הפקת הארגמן."
"אבל אסור לי לגלות את הסוד
הזה!" אמרה הנערה למלך.
"ובכן, אם לא תגלי לי את הסוד, לא אשחרר אותך לביתך." ענה
המלך.
שבועות
אחדים התלבטה הנערה, ולא ידעה להחליט בנפשה אם תסגיר את הסוד בידי המלך, או תהיה
נאמנה להבטחה שנתנה להוריה ותשתוק.
באחד
הימים הגיעו שוב השליחים לארמון המלך. הם סיפרו לנערה שהתאומה שנשארה בצידון חולה
מאוד. היא מתגעגעת אל אחותה, איננה מכניסה
מזון לפיה. וסכנה נשקפת לחייה.
כששמעה
זאת הנערה, ביקשה שיביאו אותה לפני המלך.
היא גילתה לו את סוד הפקת הצבע היקר, ולמחרת הצטרפה לשיירת סוחרים שיצאה מירושלים
לצידון, וחזרה לבית הוריה.
כשהגיעה
הנערה לביתה, התחבקו שתי האחיות ושמחו זו בזו, האחות החולה הבריאה, והנערה שחזרה
מירושלים הייתה מאושרת בביתה הישן. היא
שמחה בהוריה ובאחותה, ולימים נישאה לאיש צעיר שאהבה, והקימה עמו משפחה
אוהבת.
כך
נודע סוד הפקת הארגמן לבני ישראל, ושלמה הקים בתי מלאכה להפקת צבע הארגמן לאורך
חופי ממלכתו, ואף מכר את הצמר שנצבע בארגמן למצרים ולארצות אחרות. עדות לתעשיית
הארגמן הענפה שהתפתחה בארצנו אפשר למצוא בערמות הקונכיות העצומות שנמצאו לאורך
החוף.
תכלת
בימי קדם חיו איש צעיר ואשתו סמוך לחוף שקמונה, ועסקו בהפקת צבעי הארגמן והתכלת מן הארגמונים. הם עבדו עבודה קשה ומייגעת, אבל לא התלוננו, כי
התפרנסו בכבוד מעמל כפיהם.
יום
אחד חלתה האישה במחלת ריאות קשה. היא הרבתה להשתנק ולהשתעל והתקשתה בנשימתה. האיש
ואשתו רצו להתרחק ממתקני ההפקה של התכלת והארגמן, כי הם ידעו שהריחות הרעים העולים
מתעשיית הצבעים גורמים למחלתה של האישה. אבל הם
היו עניים, ולא הצליחו לקנות לעצמם בית באזור מרוחק מן החוף.
יום
אחד, כשיצא האיש הצעיר לדוג ארגמונים בעזרת סלי נצרים ופתיונות, ראה בים איש זקן הנלחם באפיסת כוחות בגלים הגבוהים.
כשהתקרב אל האיש, הבחין במלח זקן, שקפץ למים מספינת עבדים העושה את דרכה מהודו לפיניקיה. האיש הצעיר הביא את העבד הבורח לביתו, נתן לו מקלט
ומזון, וטיפל בו עד שהחלים.
ראה העבד הזקן שהאישה מתקשה בנשימתה,
שיעוליה תכופים, והיא מרבה להשתנק ולהיאנח, והציע לאיש הצעיר שהצילו ממוות לזייף
את צבע התכלת. הוא לימד אותו להפיק את
הצבע היקר מצמח האיסטיס, כפי שלמד מאיכרי הודו. הזקן
קרא לצבע הכחול שהופק מן האיסטיס "אינדיגו",
כי שיטת ההפקה של הצבע היקר באה מהודו.
תחילה לא רצה הצעיר לשמוע לדברי העבד
הזקן, אבל כשגברה מחלתה של אשתו, והוא חשש
פן תיחנק באחד מהתקפי השיעול הנוראים שטלטלו את גופה, ניאות לדברי הזקן,
והחליט לזייף את צבע התכלת היקר ולמכור אותו לכוהנים בכסף רב.
בלילה, כשרוב האנשים שבכפר הדייגים הקטן
כבר עלו על יצועם, עלה האיש הצעיר בהר, וקטף את צמחי האיסטיס.
הוא עשה את מלאכתו בהיחבא, כי פחד שיגלו שכניו את מעשיו, ויספרו לכוהנים שהוא
מזייף את צבע התכלת. במשך כל הלילה הרתיח האיש את הצמחים, ובבוקר קבר את שרידי
הצמחים באדמה, והטביל את הצמר בתמיסת הצבע שהפיק מהם.
הצמר
לבש גוון תכלת עשיר ומבריק, ואי אפשר היה
להבחין בין צבע תכלת שהופק מן הארגמונים ובין הצבע
שהופק מן הצמחים, גם כשכובס הצמר שנצבע בתכלת האיסטיס
או שהה בשמש שעות רבות, לא דהה צבע הצמר ולא החליף את גווניו.
הצעיר מכר את הצמר שהוטבל בתמיסת האיסטיס לכוהן הגדול, ובכסף שקיבל קנה בית קטן לו ולאשתו על
צלע הכרמל המרוחקת מן החוף.
האישה
הבריאה, אבל האיש לא ידע מנוח. הוא הצטער
על ששיקר לכוהן הגדול, ומכר לו צמר תכלת מזויף. ימים רבים התייסר האיש במוסר
כליותיו, ובאחד משלושת הרגלים עלה לבית המקדש, והתוודה לפני הכוהן הגדול על מעשה
המרמה אשר עשה.
הביט
הכוהן הגדול באדם הצעיר, הכורע לפניו
ובוכה בדמעות אמת, ושאל:
"האם
רווח לאשתך? האם הבריאה?"
"כן." ענה האיש. "אבל
מתבייש אני שרימיתי אותך, ומכרתי לך צמר תכלת מזויף שמקורו באיסטיס
ולא תכלת אמיתי שמקורו בארגמון."
הקים
הכוהן את האיש הבוכה על רגליו ואמר לו:
"גדול מעשך וחשוב יותר מצבע גלימתי.
לא אעניש אותך, כי חיי אדם חשובים ויקרים יותר מבגדים ומעדיים, ושלוחי מצווה אינם
ניזוקים."
מאז
החלו בני ישראל להפיק את צבע התכלת לא רק מן הארגמונים
אלא גם מצמח האיסטיס. הם כינו את הכחול המופק מהאיסטיס "אינדיגו", והוא משמש לצביעת בגדים ולעיטור כלים עד היום
הזה.
המדע
שמאחורי האגדה
תעשיית הארגמן והתכלת
צבע הארגמן וצבע התכלת היו צבעים יקרים
מאוד, שהופקו בימי קדם מחלזונות ימיים הנקראים ארגמונים.
תעשיית הארגמן ותעשיית התכלת היו נפוצות מאוד לאורך החופים של הים התיכון, ועדות
לכך משמשות ערמות הארגמונים שנמצאו לאורך החופים.
תעשיות אלה החלו כנראה באי כרתים, ואומצו אחר-כך
על ידי הפיניקים, ששלטו בחלק הצפוני והמרכזי של
חופי ארץ ישראל.
בישראל מוצאים שלושה מיני ארגמונים: ארגמון חד קוצים, ששימש
להפקת צבע הארגמן, ארגמון קהה קוצים, ששימש להפקת צבע התכלת, וארגמונית אדומת הפה, שחיה בעיקר בחגווי הסלעים הסמוכים לחוף,
ושימשה אף היא להפקת צבע הארגמן.
הארגמונים
פעילים בעונת החורף, ובקיץ הם מתחפרים בקרקע הים ושוקעים בתרדמה. מנגנון זה חשוב
להישרדותם בעונת הקיץ, כשהטמפרטורה הגבוהה עלולה לגרום להתייבשותם.
הצבעים הופקו מבלוטה הנמצאת סמוך לאבר
הנשימה של הארגמונים. אין יודעים מהו תפקידה של בלוטת
הצבע, ומה היא מקנה לחילזון. לפי גרסה אחת משמש הנוזל הנמצא בבלוטה למשיכת בן הזוג,
ולפי גרסה אחרת משמש הנוזל שבבלוטה לשיתוק הטרף.
כדי
ליצור גרמים אחדים של צבע היה צורך להפיקו מאלפי ארגמונים,
לכן היו צבעי הארגמן והתכלת יקרים מאוד.
הארגמן שימש בעיקר אנשים רמי מעלה או עשירים מופלגים. אמנם לא חל על פשוטי העם
איסור ללבוש בגדי ארגמן, אבל דלת העם לא
הייתה יכולה להרשות לעצמה ללבוש בגדים שנצבעו בצבעים יקרים אלה.
התכלת היה יקר יותר מן הארגמן, ושימש לקישוט הציצית ופרוכת בית המקדש, ואף נשזר
בבגדי הכוהנים.
הארגמן והתכלת הצטיינו ביציבותם הרבה, ולא
דהו בשמש או במים כרוב הצבעים שהיו נהוגים בתקופות הקדומות.
לפי ההיסטוריון הרומי פליניוס
נאספו החלזונות בסלי נצרים בעזרת פתיונות. הארגמונים שניצודו גודלו בבריכות מיוחדות, והבלוטות נעקרו מהם
והושמו בכדי ענק שחוממו במשך ימים אחדים. לאחר מיצוי הצבע הוטבל בתמיסה שבכדים צמר
שספג את הצבע. מצמר זה טוו את בדי הארגמן והתכלת.
בגלל מחירם הגבוה ניסו רבים לזייף את
הארגמן ואת התכלת, אבל לרוב היו הצבעים המזויפים דוהים בשמש ובמים. יצא מכלל זה
צבע שהופק מצמח האיסטיס, הנמנה על משפחת המצליבים. צמר הצבוע בתכלת האיסטיס
נמצא על ידי יגאל ידין במצדה, וסבורים שהיה מיועד
לצביעת ציציות הטלית.
לתגובות
אנא כיתבו לאתר או לרותי [email protected]
תמונה 1 > http://www.pbase.com/geyzi/image/94125309/medium
תמונה 2> http://www.pbase.com/geyzi/image/94125308/large