26.10.07 עפיפונים : סיפור קצר מאת רות ריכטר/יצחקי

כשהמורה גילה אמרה שאנחנו צריכים לבוא עם ההורים שלנו מחר אחרי הצהריים כדי לבנות ביחד עפיפונים ולהעיף אותם על שפת הים, התחלתי מיד לדאוג. כי אני גר עם אמא שלי, ואין לי אבא בארץ, רק בחוץ לארץ,

אבא שלי קרדיולוג מפורסם באודסה, אבל כאן הוא לא יכול לעבוד במקצוע שלו, בגלל שקשה לו לקלוט את השפה, ורוצים בבית החולים שהוא ייבחן בבחינות נורא קשות. אז הוא אמר לאמא שהוא לא משוגע לעבוד בניקיון בישראל במקום לנתח חולים קשים ולשתול להם מסתמים וקוצבי לב, ובגלל זה הוא חזר לאודסה, וכשהוא מדבר עם אמא בטלפון, היא תמיד בוכה אחר כך.

כל אחד יודע שלבנות עפיפונים זה לא דבר פשוט, וזה בהחלט לא עבודה שמתאימה לאמא שלי, שאין לה בכלל חוש טכני. המורה גילה נתנה לכל תלמיד קופסה עם מקלות מבמבוק, ניירות צבעוניים, מספריים, דבק מגע, חבלים, והכי חשוב - דף הוראות מפורט עם ציורים ושרטוטים מדויקים שנקרא "הוראות להתקנת עפיפון". היא אמרה שכל אחד יכול להצליח, ואם עושים נכון מה שכתוב בדף הזה, העפיפון יכול לעוף ממש גבוה.

אז כשבאתי מבית הספר, חיממתי לי את האוכל, כי אמא שלי עבדה במשמרת בוקר. וכל הזמן חשבתי וחשבתי. בהתחלה אמרתי לעצמי שאני לא אלך בכלל להפנינג הזה, ואולי אפילו לא אספר עליו לאמא שלי, כי היא ממילא לא תצליח לבנות עפיפון שעף. אבל אחר-כך חשבתי שאם אמא שלי תשמע מהשכנה, אמא של החברה שלי טלי, שהיה הפנינג עפיפונים, ואני אפילו לא סיפרתי לה, היא נורא תיעלב. אבל מצד שני גם תיארתי לעצמי איך העפיפונים של כל הילדים יעופו גבוה, ורק העפיפון שלנו ישכב על החול הלח של שפת הים בלי לזוז, וכל הילדים יצחקו ממני.

בסוף החלטתי בכל זאת לספר לאמא שלי על העפיפונים, כי הייתי מוכרח להחליט משהו, וזאת הייתה ההחלטה הכי קלה. אחר-כך גמרתי לעשות שיעורים, וקראתי שוב עם טלי את ה"הוראות להתקנת עפיפון". לא הבנו הרבה, אבל לפי הציורים ניחשנו מה צריך לעשות.

כשאמא שלי חזרה מהעבודה שלה בניקיון, כי היא עוד לא השיגה עבודה במקצוע שלה, סיפרתי לה על העפיפונים. היא בהתחלה אמרה שיש לה מחר משמרת ערב, והיא לא יודעת מה לעשות, כי היא אמנם רוצה שנלך ביחד להעיף עפיפונים עם כל הילדים מהכיתה ועם ההורים שלהם, אבל היא מפחדת לעשות בעיות בעבודה שלה. אחר-כך היא ישבה על-יד השולחן, ושתתה תה, והחזיקה את הראש שלה בידיים, והסתכלה קדימה על הקיר כמו שהיא תמיד עושה כשקשה לה להחליט, ולבסוף היא דיברה בטלפון עם הבוס שלה. היא אמרה לו שהיא לא יכולה לעבוד מחר אחרי הצהרים, ושהיא מאוד מבקשת ממנו שיתחשב בה ויחליף לה את המשמרת, כי הוא יודע שהיא אף פעם לא עושה לו בעיות בעבודה, והפעם זה מאוד חשוב לה. והבוס דווקא הסכים תיכף ומיד, ואפילו איחל לנו הצלחה עם העפיפון שלנו.

אחר-כך ישבנו והסתכלנו בציורים, ואמא אמרה שזאת בכלל לא בעיה לבנות עפיפון. היא אמנם לא כל כך יודעת לקרוא עברית, אבל היא מבינה לפי הציורים מה צריך לעשות. הסתכלתי בה ולא אמרתי שום דבר, כי לא האמנתי שנצליח, אבל לא רציתי לצער אותה.

למחרת אחרי הצהרים אמא שלי הגיעה די מוקדם מהעבודה. היא לבשה בגדים יפים, כמו שהיא תמיד לובשת כשהיא הולכת לאספת הורים, ונסענו באוטובוס לשפת הים. בדרך כל הזמן הזכרתי לה שלא תשכח לקרוא לי אלון, השם החדש שלי, ולא סשה או אלכס, כמו שקראו לי באודסה. חשבתי שהיא לא תסכים, כי היא לא רוצה שאחליף את השם שלי. היא אומרת ששם פרטי לא מחליפים, וגם המורה גילה אומרת ככה. אבל אני החלטתי שאני רוצה שם ישראלי, כדי שהילדים לא יצחקו ממני כמו שהם צוחקים מהעולה החדש הזה, ליאוניד, שבא לכיתה שלנו לפני שבועיים. והפעם אמא לא התנגדה. היא אמרה שזה בסדר. היא יודעת והיא זוכרת, וכדאי שאני אירגע, כי היא לא מתכוננת לעשות לי בושות לפני החברים שלי.

כשהגענו לחוף הים כבר היו שם רוב הילדים מהכיתה עם ההורים שלהם, וכולם מרחו דבק מגע על הניירות, וקשרו בחבלים דקים את המוטות הדקים זה לזה כמו שמתואר בציורים של "הוראות להתקנת עפיפון". המורה גילה בדקה את העפיפונים של כל הילדים, והיא הסתכלה גם על העפיפון שבנינו, ואמרה שעבדנו ממש יפה ומדויק לפי ההוראות, והעפיפון שלנו ממש מצוין.

כשכל העפיפונים היו מוכנים, המורה ביקשה את כולנו לשבת בצד, ליד הסוכה של המציל, ואמרה שבניית העפיפונים היא תרגיל הסיכום שלנו במקצוע 'מדע וטכנולוגיה', והיא מודה לכל ההורים שהגיעו, אפילו שזה בוודאי היה להם די קשה אחרי יום עבודה ארוך. אחר-כך קמנו, וכשהמורה גילה שרקה במשרוקית, כולם העיפו בבת אחת את העפיפונים שלהם לשמים. הייתה רוח קלה, וכל העפיפונים עפו. כל הילדים מחאו כפיים וצווחו צווחות של שמחה. הם הביטו לשמים והשוו זה עם זה איזה עפיפון עף הכי גבוה, ואיזה עפיפון מקושט הכי יפה, ורק העפיפון הטיפש שלי שכב לו על החול הרטוב של שפת הים, בדיוק כמו שדמיינתי אתמול, ולא העלה על דעתו בכלל שהוא צריך לעוף!

ידעתי שככה יהיה! למה בכלל אמרתי לאמא שלי שיש הפנינג עפיפונים?! עמדו לי דמעות בעיניים, וניסיתי להעמיד פנים כאילו שיש לי נזלת, ואני מנגב את האף בשרוול. משכתי לאמא שלי ביד ואמרתי לה שדי! אני לא רוצה להיות פה יותר! אני הולך הביתה! ואמא שלי הסתכלה על העפיפון המרושע, ששכב לו בנחת על החול, וניסתה שוב ושוב להפריח אותו לשמים. היא הסתכלה על השמים כאילו היא נורא כועסת עליהם, וכל הזמן אמרה: "רק רגע, אלון! רק רגע! חכה! חכה!" וברוסית היא אמרה לעצמה: "אלוהים, תשלח קצת רוח, לעזאזל! מה אכפת לך?!" ואני אמרתי לה שהעפיפון שלנו לא מוצלח, כי שום דבר לא מצליח לה, ואם אבא היה אתנו, העפיפון היה עף ממש כמו טיל! אבל אמא לא הקשיבה לי, ושוב אמרה ברוסית לשמים שהלוואי שתבוא כבר רוח של ממש והעפיפון שלנו יתרומם. אפילו קצת, אבל בכל זאת יתרומם! מה יש?! לא מגיע לנו?!

ואז קרה הנס.

בדיוק כשהשמש התחילה להיות אדומה, והתכסתה בשמיכה של המים, באה פתאום רוח חזקה מהים. היא העלתה גלים גבוהים שעשו ביניהם תחרות מי יגיע ראשון אל החוף, העיפה גרגרים של חול שדקרו לי בפנים ובעיניים, והרימה פתאום בכוח את העפיפון שלנו והעיפה אותו גבוה, מעל כל שאר העפיפונים. אמא שלי החזיקה בכוח את המקל שאליו קשרנו את החוט של העפיפון, ובקושי רב הצליחה לשחרר את כל החוט הארוך ולהחזיק במקל כדי שהעפיפון לא יברח לנו. והעפיפון המשיך לעלות ולעלות והיה הכי גבוה, וכל הילדים מחאו כפיים לעפיפון שלנו וצעקו: "כל הכבוד, אלון! כל הכבוד!"

ואמא שלי הביטה בעפיפון, והייתה שמחה ומאושרת כמו פעם, כשהייתי קטן, והיא לחשה לעצמה ברוסית: "יש אלוהים! אתה רואה, אלון? יש אלוהים בשמים!"

רותי יצחקי ריכטר

יוני 2006