להיות חנה סנש : מאת רותי ריכטר/יצחקי 22.11.07
מי לא אהב, או העריץ בלא גבול את המדריך
אן המדריכה שלו בתנועה?!
אם יש אדם כזה, שיקום!
מה
זה?! למה אף אחד לא קם?!
למדריכה שהערצתי קראו יהודית. היא הייתה
קומונרית, חברת קיבוץ גשר, כבת שמונה עשרה, והתגוררה בשכירות ברחוב שלנו, רחוב ד' הדרומי. היא לא הייתה יפה,
אבל היו לה פנים נאות למדי, חיוך טוב, ועיקר העיקרים – היא הייתה חברת קיבוץ! היא
זכתה להגשים!
יהודית לא הייתה המדריכה הישירה שלי, אבל
כיוון שגרה ברחובנו, הרבינו בשיחות. יום אחד, כשחזרנו מ"ערב קן" בתנועה, דיברנו על גבורה.
"אנחנו
צריכות להיות גיבורות! גיבורות אמיתיות! כמו חנה סנש!
אמרה יהודית בקולה הבוטח, המשכנע, שתמיד עמד בו
ניצוץ של התלהבות. "כי אם לא נהיה אמיצות, איך נקים מדינה?!"
הייתי תלמידה בכיתה ה', ושאלתי את יהודית
איך אני, בגילי הרך, יכולה להיות גיבורה.
"פשוט מאוד!" אמרה יהודית בלהט.
"למשל, כשכואב לך משהו, לא צריך לרוץ מיד לאמא ולבכות. צריך להתגבר על הכאב
ולשתוק! כן! ממש לחרוק שיניים ולשתוק! ואם, למשל,
תהיי צנחנית פעם, את מוכרחה להיות גיבורה ולעמוד בכל העינויים! אסור להסגיר
חברים לנשק!"
"לי כואבות נורא לפעמים
הרגליים." סיפרתי ליהודית.
"ובכן, הסתירי את הכאב והתגברי עליו!
רק כך תלמדי להיות חזקה."
כעבור ימים אחדים הגיע ערב יום כיפור. אמא
ביקשה ממני לטאטא את הרצפה מהאבק הרב שנכנס בלילה דרך החלונות, שנשארו פתוחים כדי להפיג את חומו של סוף הקיץ, ואני
ביקשתי למלא את בקשתה, והנה נתקפתי פתאום
כאבי בטן עזים שהתקשיתי לשאתם.
רציתי
להסביר לאמא שהבטן כואבת לי מאוד, ואני ממש לא יכולה להתיישר, אבל חזקה עלי מצוותה
של המדריכה יהודית, שעלי לחשל את עצמי וללמוד
להיות גיבורה וחזקה כמו חנה סנש.
בצר
לי שתקתי והתחלתי לטאטא.
אמא
הבחינה מיד שאיני יכולה להתיישר ולהזדקף, ושאלה מה קרה לי. למה אני מטאטאת את הבית
כשאני כפופה כמו מקל שנשבר?
לא
רציתי להסגיר את סודי, אבל דמעותי פרצו בלא רשותי,
והתקשיתי לענות לה. לאחר חקירה קצרה נאלצתי "להישבר" ולהודות שבטני כואבת
מאוד, ואני לא מסוגלת לעשות דבר.
אמא
עזבה מיד את בישולי יום הכיפורים ואת שאר עבודות הבית, ומיהרה להביא את דוקטור מרבך מקופת חולים.
מלחמת
עולם עמדה תמיד בין אמי ובין דוקטור מרבך, היא תיעבה את הציניות ואת דבריו הבוטים,
אך העריכה מאוד את כישוריו כרופא, ולכן מיהרה להזמין אותו לביקור בית.
דוקטור
מרבך סירב כהרגלו לשתות כוס תה, אבל ניאות לכוס מים קרים מארגז הקרח, ומיהר לפתוח
את תיק הרופאים שלו. הוא ציווה עלי לפשוט את בגדי, ולחץ בידיו במקומות שונים על
בטני החשופה כדי לאתר את מקום הכאב.
נאמנה
להחלטתי להיות גיבורה כמו חנה סנש, חרקתי שיניים
והשתדלתי לא לבכות או להיאנק, ולכן התקשה דוקטור מרבך לאתר את סיבת הכאב. לבסוף
הניח את הסטטוסקופ שלו בצד ושאל:
"אמרי לי, רותי, האם שיחקת עם
הבנים?"
"בטח!" אמרתי. תמהתי על שאלתו,
כי כבר אז, כשהייתי בת עשר, ידעתי שבנים הם .ילדים מוזרים ומיוחדים, שאינם מבינים
בדברים החשובים של החיים, אבל אפשר בכל זאת לשחק אתם ב'מחבואים'
או ב'תופסת'.
"במה שיחקתם?" שאל דוקטור מרבך.
"שיחקנו בכל מיני משחקים."
אמרתי כשאני מנסה לכלוא את בכיי.
"למשל?"
שאל הרופא.
"שיחקנו
ב'עמודו', ב'מחניים',.."
"ולא
שיחקתם משחקים אחרים?" שאל דוקטור מרבך.
"כן." אמרתי. "שיחקנו גם ב'חדר להשכיר'...".
"אהה.." המהם דוקטור מרבך, ואני ראיתי שרווח לו.
לאחר
שנוכח דוקטור מרבך שאני, ילדה בת עשר, אינני בהריון מתקדם, נחה דעתו, והוא המשיך
בבדיקה. ניסיתי להחניק את אנקותיי, אבל כשלחץ הרופא בצד ימין של בטני, חשכו עיני.
הכאב היה נורא, ושוב פרצתי בבכי, כשלבי מכה אותי על שאיני עומדת בקריטריוני הגבורה
הגבוהים של חנה סנש.
"יש לילדה התקף אפנדציט.
צריך לקחת אותה לבית החולים בחיפה!"
פסק דוקטור מרבך.
אמא
שלי לא נלהבה לרעיון.
"נשאיר אותה בבית ונראה איך יתפתחו
העניינים!" פסקה אמא.
"אני לא מבין, שרה, מי כאן הרופא?!
את או אני?!" אמר הרופא בכעס.
"אחרי
שגידלתי כאן, בחולות האלה, את ילדיי, גם
אני כבר חצי דוקטור!" ענתה אמי בכעס.
"את מתכוונת בוודאי לחצי
התחתון!" מיהר הרופא להעליב את אמא
בלא להניד עפעף.
"גסות הרוח שלך שייכת לחלוטין לחצי
העליון!" לא נשארה אמא חייבת תשובה,
ומיד חזרה וטענה שאין צורך להעביר אותי לבית החולים, כי ממילא לא ינתחו אותי במשך
החג.
בינתיים
העריב היום, הרחוב נמלא אנשים ההולכים לבית הכנסת, ושירות האוטובוסים של קו .14
הנוסע מדי שעה מהקריה לחיפה, הפסיק לפעול,
ולכן נעתר לבסוף דוקטור מרבך לתחנוניה של אמי
והרשה לי להישאר בבית, אבל בתנאי שאם הכאבים יימשכו, אסע בדחיפות לבית
החולים ב"מוטורציקל" (אופנוע) של סולל בונה,
המשרת את דודי אהרון דמבו, ועד שיחלפו כאבי, או, לחילופין, עד שאסע במוצאי
החג לבית החולים, ציווה עלי דוקטור מרבך לאכול
רק צנימים טבולים בתה.
הרופא
הלך, ואני סובבתי פני אל הקיר ובכיתי בלא מעצור, בכלל לא כמו שצפוי מילדה גיבורה
כמו חנה סנש. ובלבי תהיתי: מה גרם לכאבים הנוראים האלה?
הייתי בטוחה שהם עונש מהשמים על חטאי הרבים, ולכן באו עלי ביום הכיפורים דווקא.
אחר-כך נרדמתי וישנתי שעות אחדות, וכשהתעוררתי חלפו כאבי והיו כלא היו.
המשך
החג עבר בנעימים. אמא ואבא פינקו אותי, וישבו ליד מיטתי כמעט כל החג, והצנים היבש, הטבול בתה מתוק ומהביל, נעם לחיכי
יותר מכל מטעמי הגורמה שבישלתי בשנים הבאות.
במוצאי
החג אכלתי ממטעמיה של אמא, ולמחרת הלכתי לבית הספר. אבל מוסר הכליות המשיך לייסר
אותי עוד ימים רבים, כי עתה ידעתי שלא קורצתי מהחומר שממנו עשויים גיבורים, ולעולם
לא אהיה גיבורה כמו חנה סנש.
רותי
8 בנובמבר 2007.
לתגובות אנא כיתבו אל האתר או אלי
.