16.11.07 הציון: "עובר"

רותי ריכטר יצחקי–ריכטר

לתגובות כיתבו לאתר או לרותי: rrichter@012,net.il

"סבתא! סבתא! בואי מהר! התלמיד שלך בטלוויזיה!" קרא נכדי מהחדר הסמוך, כשעמדתי במטבח וטיגנתי את הלביבות האהובות עליו.

"אתה בטח מתכוון לזמר הזה, יוסף?" שאלתי וניסיתי לעלות בזיכרוני את שאר תלמידי שכבשו את בימות ישראל

"לא, סבתא! אני מתכוון לשחקן השמנצ'יק הזה, שאת תמיד מספרת לי על הציון שנתת לו. זה שמצחיק ועושה שמח. שכחתי את שמו! נו כבר, בואי!"

"אתה מתכוון בוודאי לרמי," אמרתי בחיוך. מיהרתי להוריד את הסינר, ועברתי לחדר הטלוויזיה.

לא טעיתי. הוא היה שם, על המסך, רמי שלי. מספר בדיחות ומעלה חיוך על פני הצופים. שנים רבות חלפו מיום שלמד בכיתתי, אך כשקילפתי בדמיוני את מסיכת קמטוטי הצחוק ומבע הרצינות הבוגר העומד בעיניו, לא התקשיתי להכירו. כאז כן עתה היה חיוך נסוך על פניו, ואל עיניו לא הגיע, ואני חשבתי שהוא מזכיר את הליצן העצוב, המשמח את קהלו, אך בלבו נותר עצב.

ישבתי ליד נכדי, ונזכרתי בפרשת הציון שהענקתי לו כשסיים את כיתה י', וקיבל תעודה שבה נכתב כי אינו רשאי לעלות לכיתה יא' בבית ספרנו.

הייתי מורה צעירה שזה עתה סיימה את לימודיה, והתחלתי להורות בבית הספר השכונתי הסמוך למקום מגורי. היה זה מבנה גדול, סבוך מסדרונות ופרוזדורים, שכיתותיו מפוזרות בלא שיטה וסדר על פני שלוש קומותיו אפורות הכתלים. לכל מסדרון היו מספר שלוחות, ואני הרגשתי אבודה שם. הרביתי לאבד את דרכי בהן, ולא פעם איחרתי לשיעור. המנהל העריץ הרבה לצעוק ולהטיל פחד עלינו, המורות המתחילות, ואני פחדתי ממנו, כי לעתים קרובות ננזפתי כשעלה רחש פטפוטים מכיתתי, וקטע את השקט ששרר במסדרון.

אהבתי את התלמידים ואת ההוראה, אבל התקשיתי להנהיג משמעת, והתלמידים איתרו מיד את נקודת התורפה שלי, והרבו לפטפט בשיעורי. רק לאחר חודשים אחדים למדתי לעניין את תלמידי בחומר הנלמד, להסביר פנים ולרכוש את אמונם ואת חיוכיהם.

בקצה אחת הכיתות, בטור האמצעי, ישב רמי. לרוב ישב לבדו, חיוך תמידי היה נסוך דרך קבע על שפתיו, אבל עיניו נותרו עצובות. הוא נהג להביט בעיני ולהניד בראשו לאות שהבין את הסברי, ולעתים, כשהרדים החמסין את רוב התלמידים, ורחש הזבובים נשמע בחלל החדר, היה רמי התלמיד היחיד שהקשיב וענה על שאלותיי. לכן חשבתי בתחילה שהוא נמנה על התלמידים הטובים שבכיתה. אך עד מהרה עמדתי על טעותי. בחדר המורים סיפרו המורות שרמי נכשל בכל המבחנים, ואינו מכין את שיעורי הבית. הן סיפרו שכאשר למד רמי בחטיבת הביניים, היה תלמיד מצטיין וחברותי, אך בשנה האחרונה התגרשו הוריו, והוא שקע בדיכאון, התרחק מחבריו והפסיק להקשיב. "חבל על הילד! הוא כל כך מוכשר!" אמרנו זו לזו, אבל כל שידולינו לא הועילו, ורמי המשיך במריו.

חיבבתי את רמי, ורציתי מאוד להעניק לו לפחות ציון "עובר", אבל מה יכולתי לעשות? הנער לא טרח כלל לפתוח ספר ומחברת במשך כל השנה!

. באחד הימים של השבוע האחרון ללימודים חיכה לי רמי ליד הכיתה. "המורה, אני רוצה לדבר אתך!" לחש, ועיניו מושפלות לקרקע. ישבנו בפינה שקטה בפאתי חדר המורים, ורמי אמר בעיניים דומעות:

"המורה רות, נכשלתי בכל המקצועות! אני חושב שיזרקו אותי מבית הספר!" דמעות גדולות ניגרו על פניו, ופניו אדמו.

"אבל, רמי," אמרתי. "הרי זה היה צפוי! לא הכנת שיעורים ולא למדת! ומה אני יכולה עכשיו לעשות בשבילך?"

"המורה רות, אני מתחנן לפנייך שתעלי לי את הציון. בבקשה. תעלי לי רק בחמש נקודות! מ"מספיק בקושי" ל"מספיק"! אולי ירחם עלי המנהל ולא יעיף אותי!" דמעות גדולות ניגרו על לחייו, ופניו אדמו כשמחט את אפו, והשתדל בלא הצלחה לעצור את בכיו.

הסתכלתי בו. קשה לראות נער גדל גוף, כבן שש עשרה, בוכה כילד קטן. ומהן חמש נקודות מתוך מאה? התלבטתי ולא ידעתי מה לעשות.

"רק חמש נקודות, המורה, ואני מבטיח לך שבשנה הבאה אשתפר! תביני, אני לא יכול להביא להורי תעודה שאין בה אפילו ציון חיובי אחד!" הוסיף רמי להתחנן, ודמעותיו זרמו על פניו בלא מעצור.

ביד רוטטת הוצאתי את פנקסי, שיניתי את הציון מ"מספיק בקושי" לציון "מספיק", ואחר-כך דיווחתי על השינוי למזכירת בית הספר.

רמי מחה את דמעותיו, לחץ את ידי בחום ואמר: "תודה לך, המורה! תודה לך! לעולם לא אשכח מה עשית למעני!" ובעודו מנגב את הדמעות עזב את החדר.

הלכתי הביתה כשלבי מכה אותי על מורך לבי. האם נהגתי כראוי? מדוע אני צריכה "לחלק מתנות" לילד שאינו טורח לפתוח ספר או מחברת?! אבל מי יכול לעמוד כנגד דמעות אמיתיות של נער נבון, תלמיד כיתה יוד, שאין לו אפילו ציון חיובי אחד? ואולי יהיה לו הציון הזה כאור של תקווה? אולי בזכותו ישנה את דרכיו כפי שהבטיח?

למחרת, כשהגעתי לבית הספר, הודיעה לי המזכירה בסבר פנים חמור שהמנהל מבקש לראות אותי בדחיפות. זכרתי את שלל ההערות והנזיפות שספגתי ממנו במשך השנה, כשעבר ליד דלת כיתתי ושמע את פטפוטי התלמידים. הוא בוודאי רוצה להודיע לי שלא אמשיך ללמד בבית הספר בשנה הבאה, הרהרתי במורך לב כשנכנסתי לחדר המנהל. הנה, נכשלתי! כל השנה נלחמתי, ועכשיו הובסתי!

רמי ישב שם, בקצה הכיסא, פניו סמוקים, ידיו ממוללות בעצבנות פיסת נייר, ומבטו נמנע מלפגוש את מבטי.

"שבי!" פקד המנהל בחומרה, והגיש לי את תעודתו של רמי. הוא הביט בעיני ושאל בלעג: "איך זה קרה, המורה רות, שרק במקצוע שלך השיג רמי ציון "עובר"? איך קרה שרק את, המורה המתחילה, הצלחת לעניין את התלמיד 'הנאור' הזה?"

לא עניתי.

"מה היו ציוניו במבחנים?" הוסיף המנהל לשאול.

"הוא קיבל 'מספיק בקושי'," אמרתי.

"ומדוע הענקת לו ברוב חסדך את הציון 'מספיק'?!" ואחר-כך, כשנזכר המנהל הנכבד בעברי הקיבוצי, הוסיף בלעג: "מה את חושבת, שזה קיבוץ פה?! שכל תלמיד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו?!"

"כי הילד בכה!" גמגמתי. "הילד בכה, ולא יכולתי לעמוד בפני בכיו. והרי הוא כבר הוכה בכל המקצועות האחרים! חשבתי שכדאי לתת לו בכל זאת פיסת תקווה, שביב של אור בקצה המנהרה..."

"ובכן, כדאי שתדעי שרמי ביקש מכל המורים להעלות לו את הציון, אבל אף אחד מהם מלבדך לא הסכים 'לזייף' ציון! ובצדק! הציון צריך להיות קדוש!"

"אבל, אדוני המנהל, הוא בכה…"

"האם כל תלמיד שיבוא ויבכה יזכה אצלך בהעלאת הציון?!" שאג המנהל. "האם אינך מבינה שהציונים חשובים?! שהם מכשיר להערכה?! ואת מזלזלת בהם! אני דורש שתחזרי ותורידי את הציון!"

לפתע פג פחדי מהמנהל הכל-יכול. הוא בוודאי יסלק אותי מבית הספר, אבל לא אחיה עוד בפחד! הישרתי אליו את מבטי ואמרתי:

"אני מצטערת, אבל לא אשנה את הציון הזה!"

המנהל נדהם. "את לא תשני את הציון?!" שאל ברוגז.

"לא!" אמרתי.

"ואתה, רמי, יודע בוודאי שסיימת את לימודיך בבית הספר שלנו!" אמר המנהל בקול חמור.

"אני משערת שגם לי לא תרשה להמשיך כאן. נכון?" שאלתי.

לתימהוני התרככו פתאום פניו הכעוסות של המנהל, והוא ענה:

"בוודאי שתמשיכי!"

"אבל… אבל… מדוע? אני לא מבינה…" גמגמתי.

"כי את ראויה."

"אני? ראויה?"

"כן. עכשיו את עוד מתקשה, אבל כשתרכשי ניסיון ותלמדי לשלוט בכיתה, תהיי מורה מצוינת."

רמי הרים את עיניו הדומעות, בחן את המנהל בעיון ואמר: "אני אהיה שחקן! שחקן מפורסם! ואתם עוד תהיו גאים בי! אתה, המנהל, עוד תשמע את שמי ותתפאר שלמדתי כאן, בבית הספר שלך!" אחר כך .לחץ רמי את ידי בלא מלים, ועזב את החדר בקומה זקופה ובלא להביט לאחור.

ארבעים וחמש שנים חלפו מאז, וכל השנים האלה השתדלתי בכל מאודי "להיות ראויה". בשנים הראשונות השתדלתי להיות ראויה בעיני תלמידי ובעיני חברי המורים, אך ככל שבגרתי, נטשתי את מאמצי להיות ראויה בעיני אחרים, וביקשתי להיות ראויה בעיני עצמי. כי מי ישפוט אותי בחומרה יותר ממני? לא תמיד הצלחתי, ולעתים, כשהתקשיתי להסביר לתלמידי את הנלמד, או נכשלתי בהדגמת אחד הניסויים, חשתי תחושה צורבת של כישלון. אבל היו גם ניצחונות, שעודדו אותי להמשיך ולחפש דרכים חדשות.

ורמי? הוא התפרסם לאחר שגילם תפקידים קומיים בסדרת סרטי מקור ידועה, אחר-כך קצר הצלחה גם בתיאטרון, ועתה הוא מרתק אליו את תשומת לבם של כמחצית מתושבי המדינה, ומביא שמחה בלב האנשים.

"סבתא," הפסיק נכדי את זיכרונותי, "האם גם היום היית מעלה לו את הציון, כמו אז?"

".בוודאי, ילד, הציונים אינם קדושים, לא במוסדות החינוך ולא בבית הספר של החיים."

רותי יצחקי ריכטר יולי 2006

[email protected]

.

א, ג, נ,

אני נפגעת תאונת עבודה בעיניים משנת 1978 ומאז אני מקבלת בדרך קבע החזר עבור נוזלים לעדשת מגע שיקומית. אישורים על הצורך בעדשה זו ובנוזלי הניקוי מאת ד"ר שני נמצאים אצלכם.

רצ"ב ן