שלום חברים
הפעם אנחנו
מביאים שני סיפורי ילדים העוסקים בתרופות של סבתא. כרגיל, הסיפורים מיועדים לא רק
לילדים אלא גם למבוגרים שנשאר בהם מעט
מנפש הילד...
כתבתי את
הסיפורים האלה כשלימדתי בחוג מדעים בחטיבת הביניים, ורציתי להדגים לתלמידיי את
ההבדל בין תרופות עממיות ובין תרופות
שהוכרו על ידי המדע, וכיצד חוקרים יעילותה לשל תרופה עממית.
תיהנו.
לתגובות אנא כתבו לאתר או אליי:
1. המרווה המשולשת - הרופאה שבחורש
מתוך
הספר "ארץ ירוקה שלי" (1987) מאת רות ריכטר
לפני שנים רבות התגורר על אחד מרכסי הכרמל
נער נבון וטוב לב, והנער אהב מאוד את בת שכניו הנאה, כי הנערה הייתה יפת מראה
וטובת שכל, וצחוקה הטוב התגלגל בהר כל היום.
יום אחד, בטיילם בכרמל, גילה הנער לנערה
את אהבתו, וביקש ממנה כי תהיה לו לאישה. צחקה הנערה ואמרה:
"אנשא לך רק אם תצליח לשזור לי עתה,
בעיצומו של החורף, זר ססגוני ונאה, רב צבעים וריחות אשר ישמח את לבי."
והימים ימי החורף, ופרחים לא פרחו בהר. אך
הנער לא נואש. הוא קטף לנערה מעלי האלון
הכהים, וממחטי האורן הבהירים, והוסיף עליהם פירות ארגמניים מן הקיסוסית,
ועלים זהובים משלכת האלה ואת אודם הלבלוב של החרוב,
והיה הזר משמח לב ומשובב נפש.
אך הנערה צחקה לנער ואמרה: "אין זרך צבעוני
דיו! אנא, המשך לחפש, ואם ימצא הזר חן בעיניי, אסכים להיות לך לאישה."
הביט הנער סביבו ולא מצא פרחים או פירות
צבעוניים לקלוע אותם בזר, אך בעוד הנער נעצב אל לבו, נתקלו עיניו בעלי המרווה
הכסופים, שמגעם קטיפתי ורך. שמח הנער בעלי המרווה, וקטף מעט מענפיה כדי לגוון בהם
את זרו.
אבל הנערה כעסה בראותה את ענפי המרווה
המאפירים בזר. היא רקעה ברגליה וקראה: "מדוע הוספת עלים קמוטים ואפורים אלה
לזרי היפה? חסרי ברק הם ואיני רוצה בהם!" ובדברה השליכה הנערה את עלי המרווה
המשולשת מן הזר אל הארץ, ורמסה אותם ברגליה.
שמע הרוח את דברי הנערה השחצנית, והחליט
להענישה על שעלבה במרווה.
בינתיים קרבה שעת הצהריים, והנער והנערה
צמאו מאוד. הם רכנו אל חגווי הסלע
ושתו מים מאחד הגבים, ואחר-כך שכבו לנוח בצל אחד העצים ונרדמו. כעבור שעה קלה
התעוררו שניהם כשכאבי בטן עזים תוקפים אותם, כי היו מי הגבים מזוהמים ורעים. בכתה
הנערה בקול גדול, וגם הנער נאנח בכאביו, והצטער שאינו יכול לעזור לה.
עוד הם כואבים, ואיש זקן עבר במקום, והוא
נשען על מקלו ועיניו כהו מזוקן.
"מדוע תבכו?" שאל האיש הזקן את
הנער ואת הנערה.
"כי שתינו ממי הגבים המזוהמים, ועתה
חולים אנו."
"אל
תדאגו, ילדים," אמר האיש הזקן. "הנה אשקה אתכם מעט מים חמים, ואולי
ירגיע המשקה את כאביכם."
הדליק הזקן אש והרתיח מעט מים כדי להשקותם.
שתתה הנערה ולא הוקל לה. אחר-כך השקה האיש את הנער, והנה הוקל לו, וכאביו פסקו
והיו כלא היו.
והאיש זקן מאוד ועיניו כהו, ובבואו להשקות
את הנער, לא הבחין כי זרתה הרוח השובבה מעט מעלי המרווה המשולשת שרמסה הנערה אל
כוסו של הנער, ולא זרתה אותם אל כוס הנערה. הוסיפה הנערה לבכות ולהיאנח במכאוביה,
ובכייה קרע את לב הנער.
"מדוע רווח לי, ואילו הנערה עדיין
נאנקת במכאוביה?" שאל הנער.
בדק האיש את שתי הכוסות, ובעודו ממשש
בקרקעיתן הבחין שכוסו של הנער מכילה שרידי עלים שמגעם רך ולבדי כקטיפה. הריח הזקן
את העלים, והכיר מיד שריח עלי מרווה משולשת עולה מהם, ואילו כוסה של הנערה הייתה
ריקה לחלוטין, כי לא זרתה בה הרוח השובבה מעלי המרווה שהשליכה הנערה מן הזר.
הבינו הזקן והנער כי עלי המרווה המשולשת
מכילים צרי ומרפא, ומיהרו לחלוט לנערה תה מעלי הצמח. ואמנם, כעבור שעה קלה חלפו
מכאוביה, ושוב חזר חיוכה להאיר את פניה.
אז הבינה הנערה כי חטאה למרווה בהעליבה
אותה, והיא קטפה מענפיה המאפירים, והוסיפה אותם אל הזר הנפלא שקטף לה הנער. והיה
הזר נאה וססגוני, רב צבעים וריחות כאשר אהבה הנערה. אמנם פרחים לא היו בו, אך היו
בו מאודם פירות הקיסוסית, ומארגמן עפצי האלה, ומבהירות עלי האורן, ומברק עלי האלון,
ומכסף עלי המרווה ומזהב שלכת החורף.
ראתה הנערה את הזר כי טוב ונאה הוא,
וניאותה להיות לנער לאישה. ומאז ועד היום הם חיים באושר ובבריאות עם ילדיהם בחורש
הכרמל, והמרווה המשולשת ושאר צמחי המרפא שבחורש שומרים עליהם מחולי, ומרפאים את
מכאוביהם.
2. תרופות של סבתא
מתוך
הספר "הזכות לכבוד והחובה לכבד", הוצאת מכללת גורדון
לחינוך.
שמי שחר, אני לומד בכיתה ד', ולפני שבועות
אחדים הייתי חולה. אפשר להגיד אפילו שהייתי חולה מאוד. אם להודות על האמת, לפעמים
אני אוהב להיות קצת חולה, בימים אלה אני לא
צריך ללכת לבית הספר, ואני מבלה את זמני בנעימים. כל היום אני צופה בטלוויזיה,
משחק במחשב שלי ונהנה מהחיים... אבל הפעם הייתי חולה של ממש! בטני כאבה מאוד,
סבלתי מחום ומשלשולים קשים, ומדי פעם התהפכו מעיי, וגל כאב חרש את גווי.
"אוי! אוי!" נאנחתי, וניסיתי לשווא לחנוק ולהסתיר את דמעות הכאב
שבגרוני.
אמי הדואגת מיהרה לקחת אותי לרופא, והוא ציווה עלי לנוח ימים אחדים. אחר כך
צייד את אמי בתרופות שונות, ואיחל לי הבראה שלמה.
ו"עיקר העיקרים", אמר הרופא בקולו החמור, "עליך להימנע
מאכילת ממתקים!"
גזירה קשה זו
קשתה עליי מכל שאר הגזירות, כי אני אוהב מאוד שוקולד, חטיפים, סוכריות וגלידות.
אבל מה לעשות?! אני מוכרח להבריא!
מותר לי לצאת לטיול השנתי?" שאלתי,
והשתדלתי להסתיר את גל הכאב שפשט שוב בגופי.
"חס וחלילה!" אמר הרופא.
"חס וחלילה! לא תוכל לצאת לטיול עד
שתתרפא לגמרי! אסור לצאת לטיול כשיש שלשול!"
"אבל אני מוכרח לצאת לטיול
הזה!" אמרתי בתוקף. "כל השנה אני מחכה לו!"
"ובכן, ילדי, תצטרך להבריא מהר!" אמר הרופא
בחיוך.
חזרנו הביתה. אני מוכרח להבריא! חשבתי
בלבי. אסור לי להפסיד את הטיול! מה אעשה?! מה אעשה?!
טלפנתי לסבתא סימי.
סבתא שלי מכירה צמחי מרפא רבים, כי במרוקו, בכפר שבו נולדה, לא היה רופא, והאנשים
הרבו להשתמש בעשבי מרפא.
"סבתא, אני מוכרח להתרפא! מה עושים?!
מה עושים?! אני לא יכול להפסיד את הטיול הזה!"
"אין קל מזה!" אמרה סבתא סימי בביטחון. "כבר אמרתי לאמא שלך שתבשל לך משקה
מקליפות של רימון, ולאחר שתשתה אותו תירפא מיד."
"קליפות של רימון?! הרי זה משקה נורא! אין מר ממנו!"
"כן, שחר, אבל הוא יעיל! הוא
עוזר היטב!"
"נראה, סבתא, אבל אשאל גם את סבתא
גולדה. אולי יש לה תרופה יותר טעימה." אמרתי בהיסוס. סבתא גולדה עלתה מפולניה
לפני שנים רבות, וגם היא בקיאה ב"תרופות של סבתא", כלומר בתרופות עממיות
שאין להשיגן בקופת חולים, אך לעתים הן יעילות.
"הילד צריך לאכול הרבה אורז!"
ציוותה סבתא גולדה, ומיהרה למטבח כדי לבשל לי אורז לבן, חסר תבלינים, שאני שונא
לאכול.
כעבור זמן מה נכנסה לביתנו השכנה שלנו,
שושנה. שושנה היא בת הארץ, והוריה עלו לישראל
מלבנון לפני שנים רבות.
"אני אעשה לך משקה מעלים של מרווה
משולשת ומיד תבריא," הבטיחה לי שושנה.
לאחר דקות אחדות ניצבו ליד מיטתי שתי סבותי,
שושנה ואמי.
"הנה הבאתי לך כדורים וסירופ שרשם
הרופא! אני לא מאמינה בתרופות של סבתא, כי איש לא בדק אותן באופן מדעי." אמרה אמי בחומרה, והכריחה אותי לבלוע את
התרופות.
"הנה, שחר, הרתחתי לך משקה מקליפות
של רימון. בלע אותו ותבריא מיד!" אמרה סבתא סימי,
ולפני שהספקתי להתנגד כבר דחפה לפי כפות אחדות של משקה מר.
"ועכשיו תשתה את משרה המרווה!"
ציוותה עלי שושנה, והשקתה אותי במשרה המריר. רציתי להתנגד אבל נזכרתי בטיול השנתי,
ובלעתי בגבורה גם את משרה המרווה.
"אתה מוכרח לאכול קצת אורז!" לא
ויתרה סבתא גולדה, ולא זזה ממיטתי עד שסיימתי לאכול את מנת האורז הגדושה.
למחרת קמתי בריא. השלשולים פסקו, החום
ירד וכוחותיי חזרו. נשארתי עוד יום אחד במיטתי כדי להתפנק קצת
בבית, ובערב, כשנכנסו סבותי והשכנה שושנה כדי
לשאול לשלומי, הודיתי להן על עזרתן.
"אני חושבת שכל התרופות העממיות האלה
אינן יעילות!" אמרה אמי בלגלוג. "אני חושבת שהחלמת בזכות התרופות
שרשם לך הרופא!"
"ואני חושב שאולי החלמת בזכות דייסת האורז
של סבתא גולדה," אמר אבא שלי.
"ואולי החלמת בזכות משרה המרווה או משקה הרימון?" התערב אחי
הבכור.
הטיול למדבר יהודה היה מעניין וחווייתי,
ועד היום אינני יודע אם עליי להודות לרופא, לשכנה שושנה, לסבתא גולדה או לסבתא סימי.
המדע שמאחורי האגדה
1.
מרווה משולשת – תעודת זהות
שם: מרווה משולשת
משפחה: שפתניים
"בן דוד" של: אזוב מצוי (זעתר) רוזמרין
רפואי, צתרה ורודה, אורגנו, מרוות ירושלים.
צורת הצמח: בן שיח
בית גידול: בעיקר בבתות, ובשולי החורש הים תיכוני, במקומות שטופי שמש.
סימני היכר: העלים אפורים, שעירים, לבדיים, ומקופלים לאורכם בעת הקיץ.
התפרחות הוורודות מופיעות באביב.
הגבעול מרובע.
האבקה: על ידי חרקים. בעיקר דבורים.
שימושים: צמח רפואה, שיעילותו הוכרה גם
במחקרים מדעיים. השמן האתרי הריחני מסייע
להקלת כאבי בטן הנובעים מקשיי עיכול, כי הוא קולט את הגזים הנוצרים
במערכת העיכול, גזים אלה גורמים לכאבים כשהם לוחצים על קצות העצבים שבמערכת העיכול. כנראה שלשמן האתרי יש גם השפעה אנטיביוטית.
המרווה
המשולשת היא צמח מוגן ואסור לקטוף אותו, לסחור בו או לעקור אותו.
2. צמחי מרפא בעבר וכיום
כבר בימי קדם, כשעסק האדם
הקדמון בלקט, בציד ובדיג, חיפש תרופות שיקלו על כאביו וייטיבו עם בריאותו. צמחים,
בעלי חיים ומינרלים היו מקור לא אכזב לתרופות רבות ושונות. מקורות סיניים עתיקים, הרוגליפים מצריים, התנ”ך, המשנה,
התלמוד וכתביהם של הפילוסופים היוונים והרומים גדושים בתיאור צמחי מרפא ושיטות
שונות להקלת כאבים וריפוי.
ארגון הבריאות הבינלאומי מעריך שגם כיום
משתמשים כ80% מאוכלוסיית העולם בחומרי מרפא שמקורם בטבע
ובסביבת המגורים הקרובה.
גם בעולם המערבי כ40%
מהתרופות הן חומרי טבע. חברות ענק שולחות
חוקרים לתרבויות מרוחקות ונידחות, כדי שילמדו את דרכי הריפוי הנהוגות בהן,
וכך ימצאו
עבורנו תרופות ישנות-חדישות. חוקרי
הרפואה הקדומה מניחים שבעבר הייתה כל קהילה "מכשיר המחקר" של הרוקח
הקדמון. תרופות רבות לא הביאו תועלת, ולכן במשך הדורות עברו התרופות הטבעיות
סלקציה אבולוציונית טבעית, ורק תרופות יעילות עברו לדור הבא. כך ברר הניסיון
שהצטבר במשך אלפי שנים את התרופות
היעילות.
הרוקחות המודרנית בודקת בגישה ספקנית את
ערכן של התרופות הקדומות, ומסתייגת מתרופות שיעילותן לא הוכחה במחקרים מדעיים
מבוקרים. במחקרים אלה בודקים תחילה את מידת רעילותן של התרופות הקדמוניות, ואחר-כך,
אם הוכח שהתרופה אינה רעילה, מנסים אותה על בעלי חיים, ולבסוף עורכים ניסויים
מדעיים בבני אדם.
בישראל נפוצות תרופות עממיות רבות שמקורן
בעדות השונות. לעתים מפליא לגלות שתרבויות שהיו מרוחקות מאוד זו מזו, ולא הייתה
ביניהן תקשורת, השתמשו בצמחי מרפא זהים ובשיטות ריפוי דומות. יעילותם של צמחי מרפא רבים נבדקה על ידי חוקרים בטכניון, באוניברסיטאות, במכון ויצמן ובתחנות הניסיונות שבנווה יער ובבית דגן, וחלק מהמחקרים
מאששים את האמונות הרווחות בעם. עם זאת, רבות מ"תרופות הסבתא" עדיין לא
נבדקו באופן מדעי, ולכן יעילותן מוטלת בספק.
אין אנו מתיימרים לפתור
במסגרת מצומצמת זו את הויכוח עתיק היומין שבין הרפואה המודרנית והרפואה העממית,
אלא רק להסביר את המחלוקת שבין שתי גישות אלה.
לתגובות אנא כתבו לאתר או אליי: rrichter@012,net.il