21.9.07      חורף    סיפור מאת רותי ריכטר

        טיפות גשם מבריקות, שמזכירות את העגילים של נעמי, המטפלת שלנו, תלויות על ענפי העצים העירומים, ולפעמים הרוח  מפזרת אותן באוויר הלח והאפור, ומערבלת אותן עם ערימות עלים מקומטים וחלודים. בתחנת האוטובוס שאני עומד בה קר ורטוב,  אבל דווקא היום נדמה לי ששם, מאחורי העצים, מסתתר לו אביב צעיר שרק עכשיו נולד, ורק אני רואה אותו. כן, באמת מין אביב תינוק כזה, שמתבייש להתגלות, ומחכה עד שהחורף ילך לו מעצמו.

 

        אימא  שלי הייתה אומרת ששום דבר לא מצליח לה בחורף, והכי טוב לחכות לאביב או לקיץ, כי אז כל דבר יוצא לה קצת יותר טוב. אבל היא מתה לה בחורף, ולא חיכתה עד שיבוא האביב ויציל אותה, ולפעמים אני חושב שאם היא הייתה מתאפקת לה רק עוד קצת, רק עוד טיפ-טיפה, אולי היא לא הייתה מתה לנו ככה פתאום ועולה לה לשמים, ואני לא הייתי צריך להיות במוסד הזה.

 

        אני דווקא די אוהב להיות כאן, במוסד של נעמי, אפילו שאף אחד חוץ מסבתא שלי לא בא לבקר אותי. אבל לבית הספר אני לא אוהב ללכת, כי משעמם לי שם. אז כל הזמן אני עושה למורה דורית תנועה של כן-כן-כן  עם הראש כאילו שאני מקשיב. אבל  אני לא. אני רק חולם שם.

 

        ואולי בגלל האביב  התינוקי הזה החלטתי דווקא היום  להגיד  שלום לאישה הגדולה הזאת, שעוברת כל בוקר על ידי בפנים רציניות כשאני מחכה לאוטובוס. המעיל האפור שלה מתנופף ברוח כשהיא ממהרת, והמבט שלה חולף עלי באדישות, כאילו שהיא בכלל לא רואה אותי, או כאילו שהיא חושבת שאני סתם עמוד חשמל או אחד מעצי הגינה. 

        ואולי היא לא רואה אותי בגלל שהיא נורא גדולה ואני נורא קטן, וכשאני מסתכל עליה, אני רואה בהתחלה רק את הכפתור התחתון של המעיל שלה, ורק אחר-כך, כשהמבט שלי ממשיך לטפס, והצוואר שלי כבר נורא מתוח וכמעט תפוס,  אני יכול לראות את הצבע החום של העיניים שלה, שהן אף פעם לא צוחקות.

 

        היום  אני אסתכל  לה ישר לתוך הפנים שלה,  ממש מקרוב! ואני אגיד לה "שלום" בקול רם, ואחייך  כאילו שאני מכיר אותה כבר הרבה שנים,ואני חושב  שאולי היום היא  תראה אותי סוף-סוף, ואפילו תחייך, ותזמין אותי לבית הגדול שלה לשחק עם הילדים שלה.  ואולי אין לה ילדים? ואולי היא תסכים לקחת אותי אליה לתמיד?  כן. את החלום הזה אני הכי אוהב!

 

        הרוח הדוקרת מעבירה בי צמרמורות ומערפלת לי את העיניים. אבל אני לא שם לב, כי אני עסוק מאוד עכשיו. אני.עסוק בלחכות! וגם השרירים  המכווצים שלי מחכים אתי, ואני מרגיש  כאבים  ברגליים ובידיים,  כמו תמיד כשאני נורא מתרגש,  כי אני יודע שהיום אני באמת אעשה את זה! היום אני אגיד לה: "שלום גיברת!" ואני אפילו אחייך ואסתכל לה ישר בעיניים שלה.

 

        מרחוק אני שומע את הקול של העקבים שלה, כשהם דופקים  תוק-תוק-תוק כמו תוף על המדרכה, ואחרי כמה שניות אני רואה אותה בעיקול הדרך, ממהרת כמו תמיד. בשקט  אני ניתק מהקיר וצועד לקראתה. היא חייבת היום  לראות אותי! היא חייבת! ח-יי-ב-ת! הצעדים שלה מהירים, המבט שלה לא רואה, לא מכיר, והיא כמעט רצה. "שלום לך, גיברת מה שלומך?" אני אומר בחשיבות, כמו גדול. לחיי בוערות, ואני מסתכל לה ישר בעיניים.

            חיוך טוב מתפשט לה על הפנים כמו שמש שיוצאת מבין העננים האפורים ביום של חורף, או כמו שפתאום מתגלה הים בקצה האופק, או כמו שעולה המסך בהצגה. "שלום!" היא מברכת אותי בעיניים צוחקות, והמבט המחייך שלה רואה את   גופי, את פני את עיני, וקולט את כולי בשלמות. לרגע היא מתעכבת על ידי, מחכה קצת ומסתכלת בי בחיוך של סקרנות. היד הרכה שלה  בוחשת במהירות בשיער שלי, ריח של אימהות עולה ממנה, והיא שמחה. אבל מיד היא מסתכלת בשעון שלה, החיוך יורד מהפנים שלה, והיא  שוכחת אותי ורצה לה הלאה, הלאה... ושוב היא ממהרת, כמעט רצה,  ונעלמת במעלה  הכביש.

 

        בכבדות אני עולה  לאוטובוס, נבלע ברעשים שלו, ואכזבה ועלבון  מאדימים לי  את הפנים.  בבית הספר אני מביט כמו עיוור בלוח, אבל אני לא שומע בכלל  מה אומרת המורה דורית, והאנשים חולפים על ידי במשך היום כמו צלליות  על מסך טלוויזיה שהשתיקו לה את הקול. רק המראה של האישה הגדולה עומד לי ברור מול העיניים. האם ראתה אותי באמת? האם תזכור אותי מחר?

 

        אבל בערב, כשאני מנמנם במיטה ומוצץ את האגודל שלי, אני מבין פתאום שזה הכל קרה רק בגלל החורף, כי בחורף שום דבר לא מצליח באמת. ואני כבר לא כועס יותר, כי  רק אני יודע שהאביב החדש, התינוקי, שמתחבא מאחורי השיחים בגינה הציבורית, כבר הגיע אלינו, אפילו ששאר האנשים עוד לא רואים אותו. ובאביב הכל מצליח לי. ואני זוכר רק את החיוך הטוב, את המבט הבוחן ברוך ואת היד המלטפת, וכבר אני מצפה מפויס ומנומנם לבוקר הבא. כי אני יודע שגם היום אני אגיד לה שלום. זה בטוח!

                                                                             רות ריכטר

לתגובות  אנא כיתבו לאתר או לרותי: [email protected]