שלום ידידיי

החגים נגמרו, ולכבוד מה אכתוב הפעם?

ובכן, גם בקיץ יש חגיגות, ואוהבי הטבע יודעים היכן למצוא אותן. והפעם - סיפור ילדים על צבות הים, הנוהגות להטיל את ביציהן בחופי ארצנו בחודשים יוני-אוקטובר. הסיפור התפרסם לראשונה בספר "ים כחול שלי", שיצא לאור בספרית מעריב בשנת 1991, וכמו תמיד, הבאתי גם כאן את "המדע שמאחורי האגדה".

תיהנו.

לתגובות אנא כתבו לאתר או אליי:

רות ריכטר

[email protected]

צבת הים שלי

השחר זה עתה עלה, אך אור רב כבר נגה על העיר המתעוררת משנתה כשהגעתי בבוקר למעבדה. חשבתי שאהיה שם לבדי, אך כרגיל הקדים אותי פרופסור ניר, מנהל המעבדה למחקר זואולוגי, הנקרא בפי כולנו בשמו הפרטי דני. הוא חייך אליי בחביבות כהרגלו, סקר אותי בחיבה ואמר:

"נדמה לי שלא ישנת הלילה, ילדתי, עינייך עייפות."

כרגיל לא נעלם מעיניו דבר. אף-על-פי שמלאו לי כבר שלושים שנה, נוהג דני לכנות אותי "ילדתי", כפי שנהג לקרוא לי כשהייתי ילדה קטנה.

חייכתי במבוכה ולא עניתי. לא רציתי לספר לו על ליל השימורים שביליתי עם בעלי ועם עופרה, בתי הקטנה, על שפת הים. חשבתי שדני יצחק לי אם אספר לו שחיכיתי כל הלילה לצבית, צבת הים שהצלתי בילדותי, כשארבתי אם אבי לצבות הים הגדולות, העולות להטיל את ביציהן בחוף שליד המושב שלנו. הרי לא יכולתי לספר לדני, איש המדע הנודע, שמדי שנה, בחודש יוני, אני נפגשת עם צבת הים שלי! הרי יצחק לי בלבו! לכן חייכתי חיוך עייף ולא עניתי.

"יש לי בשורה חשובה שבוודאי תעורר אותך, דליה. קיבלתי הזמנה לכנס המדעי המתקיים בעוד ימים אחדים בלונדון. אני מבקש שתרצי שם על מחקרך האחרון."

"א... א... אני באמת מודה לך, דני, אבל לא אוכל לנסוע," עניתי במבוכה.

אתם מבינים, מעולם לא סירבתי לבקשתו של דני, שהיה לא רק מורה שלי אלא גם ידיד המשפחה. הוא היה ידידו הטוב של אבי שנפל במלחמה, ועופרה, בתי הקטנה, נהגה בו כאילו היה סבא אהוב ואוהב.

דני הביט בי בתימהון, ואחר-כך ניכר עלבון במבטו. ימים רבים ניסה להשיג את ההזמנה לכנס היוקרתי, ועתה אני מסרבת לנסוע! ואפילו אינני מנסה להסביר לו את מניעיי!

הרי לא יכולתי להגיד לו שעלי להמשיך ולחכות לצבת הים שלי, שתופיע באחד הלילות הקרובים על החוף כדי להטיל את ביציה, ואז אוכל להסתכל בה, לראות אם שלום לה, ואם הוסיפה לגדול מאז פגישתנו האחרונה לפני שנה.

בימים הבאים המשיך דני להביט בי בכעס, המעיט לשוחח עמי, ולא הסביר לי פנים כמנהגו. התנהגותו פגעה בי, אבל לא חזרתי בי מהחלטתי, ודני החליט לטוס במקומי.

יום אחד לפני שטס ללונדון קרא לי דני לחדרו.

"מדוע אינך רוצה לנסוע, דליה?" שאל אותי בדאגה.

הבטתי בו בעיניים עייפות ולא עניתי. היה זה הלילה השישי שבו חיכיתי לצבת הים שלי, והעייפות נתנה בי את אותותיה, אבל דני לא ויתר.

"למה, דליה?"

לפתע, בלא שהתכוונתי לכך, פרצו הדמעות מעיניי, ולא יכולתי לעצור בעדן. התביישתי בהן, אבל לא יכולתי לעשות דבר. אין זה ממנהגי לבכות בפומבי, והבכי הרגיז אותי. דני הושיט לי ממחטה של נייר, וניסה להרגיע אותי. אך דמעותיי המשיכו לזרום בלא מעצור. עכשיו הייתי חייבת לספר לו על היכרותי עם צבית, צבת הים שלי, ועל פגישותינו מדי שנה בחודש יוני בלילות הקיץ החמים.

"מדי קיץ, כשהגיעו ימי החופש הגדול, נהג אבי לקחת אותי לחוף הים כדי לצפות בצבות הים הגדולות, העולות להטיל את ביציהן בחוף." סיפרתי לדני שהתבונן בי בסבלנות מהולה בחיבה. "לילות רבים ביליתי עם אבא שלי בחוף כשאנחנו שרועים על אחת הגבעות הזהובות, שאור הירח המלא מאיר עליהן. אהבנו לחוש בבשרנו את מגעו של החול הקריר והלח ולהריח את ריחו המיוחד והמלוח של הים. פרחי נר הלילה הזהובים זהרו באפלה, וצלילי הניסור של הצרצרים הפריעו את הדממה."

הפסקתי את סיפורי והפלגתי בזיכרונות. דני לא האיץ בי, ורק תלה בי את מבטו השואל. לפתע חזרתי והייתי ילדה קטנה, וריחות החוף ומראותיו שבו ועמדו מול עיניי. אחר-כך המשכתי בסיפורי.

"לילה אחד, כשכמעט נואשנו מן הצבות, ותנומה אחזה בנו, הן הגיחו פתאום מן הים. כגושים אפלים עלו הצבות מן המים והתקרבו אל החוף. הן היו גדולות וכבדות גוף, שריונותיהן היו קמורים, וראשיהן שלוחים קדימה. הן לא השמיעו קולות, ורק רחש האדמה הנע תחתיהן נשמע באפלה. הן חפרו בציפורני רגליהן בחול הרך והרטוב, ואחר-כך כרעו אל הגומות והטילו בתוכן עשרות ביצים לבנות הדומות לכדורי פינג-פונג. הליכתן הייתה מסורבלת, כי רגליהן הקצרות התקשו לשאת את משא גופן הגדול, וכשקמו מרבצן לאחר ההטלה, גררו עצמן בכבדות על חול הצדפים הנושק לשפת המים. בכל גומה נחו עשרות אחדות של ביצים לבנות, והצבות כיסו את הביצים בחול בעזרת רגליהן לפני שפנו וחזרו אל הים. אבא הסביר לי שצריך לשמור על הביצים מפני העופות הדורסים ומפני בני אדם הנוהגים לאכול אותן ורואים בהן מאכל תאווה, ובימים הבאים הפקידו ילדי המושב שלנו משמרות ליד הגומות המכוסות בחול כדי למנוע פגיעה בביצים.

מדי לילה ביקרתי עם אבי באתר ההטלה כדי לראות אם בקעו כבר הצבים הרכים, אך רק כעבור כחודשיים חלה הבקיעה, וצבים קטנטנים, שאורך גופם לא עלה על רוחב כף ידי, בקעו לילה אחד מן הביצים, והצטופפו בחלל הגומה המשמשת להם קן. כשהחל לעלות השחר, ואור חיוור הציף את הארץ, פנו הצבים הקטנים אל הים. שלא כאימותיהן כבדות הגוף, הייתה הליכתם קלה ומהירה, כי משקל גופם היה קטן, אבל מיד לאחר שהגיחו מהקן, תקפה אותם עדת שחפים שטרפה רבים מהם, ובעל מסעדת הדגים שבחוף התקרב אליהם והחל לאסוף צבים קטנים וביצים שעדיין לא בקעו. אנו, ילדי המושב, הבהרנו לו שצבי הים נמצאים בסכנת הכחדה ואסור לפגוע בהם. אבל האיש הרע לא הסכים לוותר על שללו, ונאבק באבא, שניסה לשחרר מכפות ידיו של האיש הרע את הצבים הקטנים ואת הביצים הצחורות.

אז ראיתי את צבית לראשונה. בעל המסעדה לפת אותה בכפות ידיו, ולא רצה לשחרר אותה. רק בכוח הזרוע הצליח אבי להוציא אותה מידיו ולהעבירה אל ידי הרוטטת. אבי ערך באותם ימים רחוקים מחקר על סיכויי ההישרדות של צבי הים, והוא מיהר לסמן את הצבים הקטנים בכתם צבעוני וזוהר, שריסס עליהם מתוך מיכל המכיל צבע עמיד למים שאינו רעיל ואינו מזיק לצבים. כשהתקוטט אבי עם בעל המסעדה, נמרח הצבע על גופה של הצבה הקטנה, וכיסה חלק ניכר משריון גבה. לכן היה הכתם שעל גופה שונה משאר הכתמים שסימן אבי על הצבים הקטנים האחרים.

עקבנו אחרי הצבה הקטנה החוזרת למים, וראינו כיצד היא נבלעת בגלים יחד עם חבריה. אותו לילה כינינו אותה בשם החיבה צבית, ואני תהיתי אם אפגוש בה שוב אי פעם. אבא אמר שבעוד שנים אחדות תחזור צבית אל החוף שלנו כדי להטיל בו את ביציה, וייתכן שאפגוש בה באחד הלילות, ואוכל לזהות אותה על פי הכתם המיוחד שעל גבה, ואני חייכתי, כי לא האמנתי שהכתם יישמר על שריונה.

אבא נפל במלחמת יום הכיפורים, וכשארבתי לצבות הים בשנים שלאחר מותו, חשתי כאילו אני מגשימה את צוואתו. פעמים רבות חשבתי על צבית. האם שרדה את החיים הקשים בים? האם לא ניצודה ברשתם של דייגים אוהבי בצע? ואולי בחרה להטיל את ביציה בחוף אחר, ולעולם כבר לא תחזור לחוף שלנו?

שבע שנים חלפו עד שגיליתי באחד הלילות בין צבות הים העולות לחוף את צבית. בתחילה התקשיתי להכיר אותה, כי עכשיו הייתה כבדת גוף וגדולת ממדים. הכתם תפס רק חלק קטן מגבה הרחב, ורוב שטחו כוסה באצות ירוקות, אבל כשחיככה את גופה בחול הצדפים הלח, התגלה הצבע הזוהר במלוא הדרו. מאז אני נוהגת לארוב לה מדי שנה בשבוע האחרון של חודש יוני ולשמור על הביצים שבגומת ההטלה שלה. אתה מבין, דני, אני מרגישה שאני חייבת את זה לאבא שלי."

סיימתי את סיפורי, וציפיתי שדני יפרוץ בצחוק מלגלג. הייתכן שאני, המדענית ההגיונית והשקולה, אדחה את השתתפותי בכנס היוקרתי בגלל צבת ים אלמונית?

אבל דני לא צחק.

"אני מבין, דליה, " אמר לי בהתרגשות עצורה. "האם גם הלילה תארבי לצבית?"

"כן. כמובן!" עניתי.

אחרי הצהריים טס דני ללונדון, ואני הקדמתי לעלות על יצועי כדי להספיק לחטוף תנומה קלה, כי ידעתי שגם הערב אארוב לצבית, ולא ארבה בשינה.

בערב, כשחזר בעלי מעבודתו, הלכנו עם עופרה לחוף. היינו עייפים מאוד, והתנמנמנו על גבעת חול זהובה, ליד שיח עבות של לענה חד זרעית כהת עלווה.

חשבתי שגם הלילה נחזור לביתנו מאוכזבים ומיואשים, אבל לאחר חצות הלילה עלו הצבות מן הים כשהן גוררות בקושי את גופן הכבד והמסורבל. גם צבית שלי עלתה עמן, והכתם שעל גופה זהר בחשיכה. הכתם הקטן התנוסס על גבה הרחב, וצורתו המוזרה נשמרה היטב. ראיתי שהיא חופרת בחול ברגליה בעלות הטופרים החדים, ומטילה בגומה את הביצים העגולות והלבנות ממש כפי שעשתה אמה לפני שנים רבות. עכשיו שמרו אנשי החברה להגנת הטבע על הצבות וביציהן, ולא הניחו לחומדי הביצים והצבות להתנכל להן.

חזרנו הביתה לפני שהנץ השחר כדי שנספיק לישון מעט.

צלצול הטלפון העיר אותי משנתי. היה זה דני שטלפן מלונדון.

"דני!" קראתי בשמחה. "צבית עלתה הלילה לחוף! היא הטילה המון ביצים!"

"יופי!" שאג דני בשמחה, ואחר-כך הוסיף: "את יכולה עוד להספיק להגיע לכנס, דליה. מועד הרצאתך נקבע למחרתיים אחרי הצהריים."

הלומת עייפות עליתי על המטוס. ישנתי כשיכורה במשך כל זמן הטיסה, כי לילות הנדודים שבהם חיכיתי לצבית על שפת הים נתנו בי את אותותיהם. בכנס סיפרתי לחוקרים על המחקרים שערכתי בצבי הים ונחלתי הצלחה. אך לא סיפרתי להם על צבית, צבת הים שלי.

כי היא רק שלי.

"אבל את חייבת לכתוב את סיפורה של צבית!" אמר דני כשישבנו במטוס שהחזיר אותנו ארצה. "הרי זה סיפור מיוחד שאין דומה לו!"

הנה, כתבתי.

המדע שמאחורי האגדה

צבי הים

צבי-הים משתייכים למחלקת הזוחלים, שעליה נמנים גם צב היבשה, התנינים, הנחשים, החרדונים והלטאות. ככל מיני הצבים, גם צבי-הים נושמים בריאות. הם חיים גם בים התיכון וגם בים-סוף. רובם גדולי גוף, ומשקלם הממוצע מגיע לכמה מאות קילוגרמים. נמצאו פרטים של צב-ים ירוק, שמשקל גופם עולה על 300 ק"ג. אורכם עולה לעתים על מטר אחד. המינים הנפוצים ביותר בישראל לאורך הים התיכון הם צב-הים החום וצב-הים הירוק.

מבנה גופם של הצבים הימיים מתאים לחיים במים. הגוף מעוגל מעט מלפנים, מחודד מאחור ודומה לסירה, רגליהם הקדמיות משמשות כמשוטים, ורגליהם האחוריות משמשות בעיקר כהגה. הרגליים מותאמות היטב לשחייה במים, אך מסוגלות לשאת רק בקושי את משקל גופן הגדול של הנקבות, העולות בלילות הקיץ להטיל את ביציהן על היבשה.

הצבים הימיים יכולים לשהות מתחת למים שעות אחדות ללא פעילות, אך בשעה שהם פעילים, הם עולים מדי פעם על פני המים כדי להצטייד בחמצן. חוש הראייה וחוש השמע אינם מפותחים, וחוש הריח המפותח מסייע בהשגת המזון.

רוב הצבים הימיים ניזונים מטרף. גם האצות מהוות חלק ממזונם, והם חותכים אותן בעזרת לסתותיהם החדות.

ההתבגרות המינית חלה כשהצבים בני שבע שנים. ההזדווגות נעשית מול החוף, והנקבות עולות ליבשה כדי להטיל את ביציהן המופרות בחוף החולי. הזכרים אינם נודדים ואינם עולים ליבשה במשך כל ימי חייהם. צבות-הים מטילות את ביציהן במקום שבו הן בקעו מן הביצים לפני שנים אחדות, וכדי להגיע למקום זה עליהן לעבור במסען מאות קילומטרים. עד היום אין יודעים כיצד מנווטות הצבות את דרכן אל החוף שבו נולדו.

עונת ההטלה נמשכת בארצנו מיוני ועד סוף הקיץ. בכל הטלה מוטלות עשרות ביצים עגלגלות הדומות בצורתן ובגודלן לכדורי פינג-פונג. הביצים מוטלות בתוך גומות הטלה שחופרות הצבות, והנקבה מכסה אותן בחול כדי למנוע את התייבשותן. כעבור חודשיים בוקעים הצבים הקטנים ומתקדמים לשפת המים. כניסתם למים נעשית בלילה או בשעות הבוקר המוקדמות.

הצבים הימיים מאריכים ימים, וחיים כ300- שנה.

הצבים הצעירים משמשים מאכל תאווה לעופות ולדגים טורפים, ולכן רק מעטים מהם מגיעים לבגרות. אויבם הגדול ביותר של הצבים הימיים הוא האדם, המשתמש בבשרם ובביציהן למאכל. לכן נכחדו צבי ים רבים. כיום הוכרזו צבי הים כמינים הנמצאים בסכנת הכחדה, והם בעלי-חיים מוגנים בישראל. אסור לצוד אותם או לאסוף את ביציהם.

לתגובות אנא כתבו לאתר או לרותי: [email protected]