10.4.08 חשבון נפש
מאת רות
לזכרן של קלרה הבנשטרייט
("גבי") ודרורה בן-עמי ז"ל
"רק לא
למוסד, דרורה, רק לא למוסד!" אני משננת בעקשנות לידידתי.
"בסדר,
גבי, הרי כבר הבטחתי לך!" עונה דרורה
בקולה המרגיע, ופניה סמוקות מהאוויר הלוהט, המרעיד בחוץ בחום הנורא.
רק עכשיו חזרנו מהטיפול הכימותרפי. קצרות
נשימה ועייפות אנחנו צונחות בליאות כבדה על הספה המהוהה שבחדר האורחים האפלולי,
ובוהות בלא מחשבה בחלל החדר. בחוץ מולך חומו הלח של חודש אוגוסט, ומהרחוב עולות
צפירות מעורבות בקולות אדם ובצלילי מוסיקת קצב צרחנית הבוקעים מחדרו של הנער השכן.
הוי, הרעש האיום הזה! אני באמת לא יכולה
לשאת אותו עוד! לפני שחליתי לא הפריע לי הרעש, אבל עכשיו הוא מהדהד במוחי ומכה ברקותיי!
אלוהים! למה אין בדירה הזאת קצת שקט?!
צריך להחליף כבר את הריפוד, אני חושבת,
ואחר-כך אני נזכרת במחלה, וחיוך טיפשי עולה על שפתי. כי מה פתאום להחליף עכשיו את
הריפוד?! בשביל מי?! ולמה אני שוכחת פתאום שאני חולה?!
דרורה קמה באנחה. היא פונה למטבח כדי להכין לנו קצת לימונדה קרה,
ואני שוקעת בהרהורים.
הכאב נמצא בגופי תמיד. לפעמים הוא קולח עמום
וחרישי, טורד מעט, כמעט אינו מוחשי, אבל
לרוב הוא פורץ בשטף בכל עוזו, ומתפרע כחיית טרף שברחה מכלובה אל החופש.
במלקחיים מלובנים הוא אוחז בי, מייסר אותי, מעניש על חטא שלא חטאתי, ומענה בלא
תקווה. בעקשנות הוא תוקע בי את ציפורניו, ומסיח את דעתי מכל הדברים שבעולם. אז אני
רוצה למות, לישון לנצח, לשכוח את המחלה הנוראה הזאת, שתקפה אותי דווקא עכשיו, לאחר
שפרשתי לגמלאות. חשבתי שאוכל ליהנות קצת מחיי, לקרוא את כל הספרים שהחמצתי, להאזין
לקונצרטים ולטייל, והנה באה עליי פתאום
המחלה וקיללה את חיי!
דרורה מביאה לי כוס משקה, ומגישה לי בשתיקה את
הגלולה הברוכה, המשקיטה את כאביי, ואנחנו יושבות ושותקות קצת ביחד.
לא. זה בכלל לא קשה או מביך לשתוק בחברתה של דרורה. כאחות היא
לי, האשה הטובה הזאת, והיא קרובה לי יותר משארי בשרי. עכשיו היא מביטה בי במבט
מהורהר ושותקת. חודשים רבים היא באה אליי יום יום וסועדת אותי במחלתי. בשקט היא
נושאת את שיגיונותיי, נענית לכל משאלותיי, נוסעת אתי לבית החולים, ומנסה להקל עלי
את הכאב. בעקשנות היא מחזרת על פתחי הרופאים, מתחננת לפניהם שיעניקו לי עוד מעט מורפיום, ומכניעה את עקשנותם של הרוקחים
ושל פקידי המרפאות.
"אבל מדוע לא תעברי למוסד, גבי? שם יקלו
עלייך! לא עכשיו, כמובן, אבל בעוד חודשים אחדים." מציעה לי דרורה ופניה
אפורים.
"לא, דרורה! אמרתי שלא אלך ודי!"
אני חוזרת ואומרת לחברתי.
אני שונאת מוסדות ובתי חולים! לאחר שאבחנו
הרופאים את מחלתי, לא שהיתי בבית החולים
זמן רב. נדמה שרוח רעה אחזה בי שם, ושלא כמנהגי הרמתי את קולי על הרופאים,
חירפתי את האחיות, והתנהגתי בסרבנות ובעיקשות.
"אישה קשה! אישה קשה מאד!" שמעתי את
לחשו של אחד הרופאים המנסה לנחם את האחיות הנעלבות, ולי אמר:
"אנחנו לא מחזיקים בחולים שלנו בכוח,
גברתי! את יכולה לקום ולשוב הביתה! אבל
דעי לך שאת עושה זאת על אחריותך!"
רציתי לומר לו שלא אני היא הזועקת והמגדפת.
רציתי להסביר שאישה זרה שוכנת בגופי, ומכריחה אותי לנהוג שלא כהרגלי. אבל לא אמרתי
דבר. נטלתי את בגדיי, הזמנתי מונית, וחזרתי הביתה.
בערב באה דרורה, חרדה וכועסת:
"אבל גבי, הרי אי אפשר ככה!"
"גבי" הוא שמי מימי המחתרת. יום אחד
הביאו חבריי לחדרי הקטן שבשכונת מחלול נערה צעירה ונאה,
שעיניה בורקות בתכלת, עור פניה רענן, ותלתלים בהירים מקיפים את פניה.
"דרורה רוצה להצטרף למחתרת. הוריה
מתנגדים לכך, ולכן ברחה מהבית." אמר אחד החברים.
"בסדר, חיים, אל תדאג. היא תגור כאן, יחד
אתי." עניתי. "בתנאי שתודיע
להוריה שהיא אתי, כדי שלא ידאגו."
דרורה נשארה לגור בחדרי, ואני הייתי לה אם
ואחות. ביום עבדנו כעוזרות בית, ובערבים נפגשנו עם חברינו מהתא המחתרתי, הדפסנו
והדבקנו כרוזים, ושלחנו חבילות לחברינו שישבו בכלא עכו ובמחנה המעצר באריתריאה.
לעתים הסתרנו בחדרנו את אחד החברים שנמלט מהבריטים, ולעתים קרובות נאלצנו לעזוב את
החדר הדל, לנטוש את מטלטלינו המעטים מאחורינו ולברוח לחדר שכור אחר, כי חששנו פן
יסגירו אותנו השכנים.
"יום שני היום, גבי. בוודאי יבואו
אורחים." מזכירה לי דרורה, ואני ניעורה מזיכרונותיי.
בערבי יום שני בשבוע אינני נוהגת לצאת מביתי.
קרוביי וידידיי יודעים שאפשר למצוא אותי בבית בערב זה, והם באים לבקר אותי כדי לשוחח או לשפוך לפני את לבם. אישה
ערירית אני. מעולם לא נישאתי לאיש, כי נפל חברי במלחמת העצמאות, ואני לא רציתי
בילד מאיש אחר. אינני אישה נאה, ואפילו נחמדה אינני. רזוני בולט, שערותיי דלילות
וישרות בלא גל ובלא תלתל, ורק עיניי בוערות מתוך קמטיי. אך היה מי שאהב אותי ורצה
בי, ואני לא יכולתי להיעתר לו לאחר מות
אהובי.
טוב, הרי זה סיפור ישן נושן! ומה פתאום נזכרתי
בו עכשיו? אולי מפני שרותי ועדנה, האחייניות שלי, עומדות לבוא, ואני רוצה לחזור
ולספר להן. שוב ושוב אני חוזרת ומספרת להן את סיפור חיי, כי אני רוצה שתזכורנה
אותי כפי שהייתי באמת. אני רוצה שתדענה
שלא אישה מסכנה ועלובת נפש הייתי. ידעתי ואהבתי גבר, ולא בעל כורחי אני ערירית אלא
מתוך בחירה. אני רוצה שתדענה חברותיי
הצעירות שהייתי מה שרציתי להיות, וחייתי כפי שבחרתי לחיות, והיה טעם לחיי.
אני אוהבת לשוחח עם אנשים צעירים, כי תום
וערגה נמסכים במחשבותיהם. עדיין הם נכונים להיאבק על חלומותיהם, ואינם ממהרים
להיכנע, כי לא טעמו את טעמן המר של הפשרה והתבוסה. איני יודעת מדוע בוחרים הצעירים
דווקא בי כדי לשפוך לפניי את לבם. אולי טוב להם לשוחח אתי מפני שאני יודעת להקשיב,
אינני מטיפה מוסר ואינני מרבה במתן עצות. גם ילדיהם מחבבים אותי, כי אני משוחחת
אתם בכבוד הראוי להם. מעולם אינני נוקטת לשון הקטנה וחנופה כשאני מדברת לילדים.
האם יזכרו אותי לאחר מותי הילדים שאהבתי?
הנה הלכתי בעולם שישים שנה, ודבר אינני מותירה מאחורי: לא ספר ולא פסל ולא תמונה
ולא ילדים שיזכרו אותי...
טוב, אני לא צריכה לרחם על עצמי! הלא בזאת
בחרתי וכך רציתי לחיות!
ואולי לא צדקתי כשהדפתי את הפשרות שהציעו לי
חיי? אבל לא יכולתי לנהוג אחרת. כזאת אני וזו דרכי.
אחת לשבוע באות רותי ועדנה כדי לעזור לדרורה
במשך שעות אחדות. אז חוזרת דרורה לביתה, ושוהה מעט במחיצת בעלה וילדיה. סדר קבוע
לביקוריהן השבועיים של הנשים הצעירות: תחילה הן מניחות על השולחן את העיתון שקנו עבורי, ואחר-כך הן מספרות לי על ילדיהן
הקטנים ועל חוויות השבוע, ואני מספרת להן שוב על ימי המחתרת ועל חברי שנפל במלחמה.
בסבלנות הן מקשיבות לי. אין הן משסעות אותי, והן שומעות שוב את סיפוריי אף ששמעו
אותם פעמים רבות.
אני יודעת שימיי קצרים, ותחושה איומה של החמצה
יש בי. האם יודעות גם רות ועדנה שאני עומדת למות? כן, אני חושבת שהן יודעות. הרי
באה רות לקחת אותי מבית החולים, ובוודאי ראתה את השלט "מחלקה
אונקולוגית" התלוי מעל חדר הטיפולים... אבל אנחנו לא משוחחות על המחלה. רות חוששת לדבר במחלתי, כי
אולי אינני יודעת את כל האמת... נו, באמת!
וכי טיפשה אני בעיניה?! בוודאי שאני יודעת!
העמדת הפנים הזאת, הנעשית, כביכול, למעני,
מרגיזה אותי, אבל אינני מעיזה לפרוץ את מעגל השתיקה. אני חוששת לדבר במחלתי, כי אינני רוצה לצער את חברותיי
הצעירות, ואינני רוצה ברחמיהן. לא אוכל לשאת את הרחמים! לכן יושבות שלושתנו
ומדברות על כל דבר שבעולם, אבל אין אנו משוחחות על מחלתי, ואנחנו משקיעות ברגעים
אלה את כל האנרגיות שלנו בהעמדת הפנים ובהתעלמות. שלושה נחלים נפרדים זורמים אז
בחדר: נחל מחשבותיי והרהוריי, זרם השיחה המתנהלת לה בינינו בעצלתיים, ופלג
מחשבותיהן של רות ושל עדנה, המנסות להעמיד פנים בלא כישרון רב.
לאט-לאט נעצמות עיניי, ודרורה מסייעת לי לעבור
למיטתי שבחדר השינה. בחוץ משתולל חומו של
קיץ לח, אבל לי קר. קר לי כל-כך! דרורה מכסה אותי בשמיכה, ומעבירה את ידה
בחיבה על מצחי המזיע זיעה קרה. לאט, על קצות בהונותיה, היא עוזבת את החדר, ואני
מתכרבלת בשמיכת הצמר הדוקרנית, ומחכה לשינה הגואלת.
ושוב מפלחים כאבים נוראים את גופי. כגלי חשמל
הם חולפים בי. הוי, אלוהים! במה חטאתי לך?! מדוע אינני יכולה למות בשלווה, ללא
ייסורים?! הוי אלוהים! אם לא ייפסק הכאב,
אבלע את כל כדורי ההרגעה בבת אחת!
לא. אין בי כוח לעשות זאת! אין לי כוח לעשות
ככה! אינני יכולה לקטוע את חיי במו ידיי
ולשקוע בבת אחת אל החידלון! אינני יכולה!
הכאבים שוככים לפתע, ולאט לאט אופפת אותי שינה
כבדה, אפלה וחסרת חלומות, ואני שוקעת, שוקעת...
כעבור זמן מה אני מתעוררת. כמה זמן ישנתי?
אינני יודעת. הכרתי מטושטשת מן המורפיום, וחוש הזמן אבד לי. ליאות יצוקה באבריי,
אבל אוזני קשובה ללחשושים העולים מהחדר הסמוך. מי זה לוחש שם? אני קולטת שברי
משפטים: "סרטן... אין מה לעשות... לא, היא לא תלך למוסד, היא לא
רוצה..."
"ש... שקט! אני שומעת הכל!" אני
ממלמלת. רות ודרורה הן המדברות בי בחדר הסמוך, אבל הן אינן שומעות את מלמוליי,
ואני חוזרת ושוקעת שוב בעילפון המתוק,
המרגיע.
כשהתעוררתי שנית כבר ירד הערב. אפלולית בהירה של
ערב קיץ עמדה בחדר, ומחדר האורחים עלו קולותיהם של חבריי, שקשרו חייהם בחיי, וכרתו
עמי ברית אחים בימים שחיינו יחד במחתרת ובמחבוא. איני יכולה לראות אותם ממיטתי,
אבל אני מזהה אותם לפי קולותיהם: קולה של נלי הטובה מתערב בקולותיהן של שושנה ושל
כרמלה, ומשסעים אותם קולותיהם של ג'ולי, שאולה, דוד ואליעזר, חבריי וחברותיי
המטפלים בי בשעת מחלתי במסירות, באהבה
ובלי טרוניות, כאילו הייתי קרובת משפחה של ממש.
הנה מרעים קולו העבה של אליעזר, המוטרד מהנעשה
ביהודה ושומרון, ומצטער על הדרך הרכה שבה נוהגים אנשי הצבא בדיכוי האינתיפאדה,
ועונים לו קולו העבה של דוד וקולה הצרוד קמעה של כרמלה, השופכת את זעמה על אנשי
תנועת "שלום עכשיו": "בוגדים הם!" היא זועקת בקול גדול, ואילו
רות, שהשקפותיה שונות משלנו, מלמדת עליהם זכות: "הלא כנגד הזרם הם
הולכים!" וקולה אובד במהומת הוויכוח הער.
הנה. אלה
הם חבריי, אלה הם בני משפחתי האמיתית, ההולכים עמי במדבר חיי בארץ זו במשך
ארבעים שנה. ברית כרתנו בימים ההם, ימי המחתרת, והיא עומדת כחומה בצורה. ברית של
אמת.
אני מנסה לקום, אבל חולשה וסחרחורת אופפים
אותי וזורעים חשיכה בעיני. לאט לאט שבה אליי רוחי, ודרורה, ששמעה רחש עולה מחדרי,
באה מיד ותומכת בי כדי שלא אפול.
"תאכלי משהו, גבי, את צריכה לאכול!"
מרגיז! כולם יודעים בדיוק מה אני צריכה!
אני יודעת
שאינני הוגנת בכעסי. הרי חבריי הטובים דואגים לי ואינם זונחים אותי בצרתי,
אף-על-פי שעיסוקים רבים להם, ורובם כבר סבים וסבות לנכדים.
ובכל זאת, מרגיז!
"נו, טוב, אוכל מעט גלידה." אני
עונה.
מאז שחליתי אני ממעטת באכילה. רק גלידה אני
אוכלת. אמנם המקרר מלא בתבשילים ובמטעמים שהביאו קרוביי וידידיי, אבל אינני יכולה
לשאת את מראה האוכל וריחותיו, ורק הגלידה והקפה מחיים את נפשי.
דרורה ממהרת למלא את רצוני ואיננה מתווכחת
עמי. כבר מזמן נואשה ממני, ואיננה מנסה לשנות אותי, ואני אסירת תודה לה על שהיא מקבלת אותי כפי שהנני ועל התמסרותה לי
בלא סייג.
אתמול, כשהתעוררתי אחר הצהריים, שמעתי קולות
מהחדר הסמוך:
"אין זה הוגן! גבי משעבדת אותנו לרצונה!
היא מוכרחה ללכת למוסד!"
וקול אחר החרה והחזיק אחר הקול הראשון:
"הרי גבי תמיד רק נתנה לנו. תמיד חשבה רק
איך להעניק ולא לקחת! והנה, דווקא עכשיו
הפכה להיות קשה ואנוכית!"
האומנם
אישה אנוכית אני? כל ימיי לא ביקשתי לי דבר מחבריי. תמיד השתדלתי לא להיות לטורח
ולעזור להם, ועכשיו - מה אני מבקשת לי?! מאומה! רק הניחו לי למות פה, בביתי, ולא
במוסד, בין אנשים זרים שאינני מכירה ואינני אוהבת!
לפעמים אני מעמידה פנים שלא חליתי, וחיים
ארוכים עוד לפניי. כך נהגתי אתמול, כשהלכתי עם דרורה לבנק כדי להפקיד מעט כסף בחשבוני,
והפקידה שמאחורי הדלפק שאלה:
"אולי את רוצה, גברתי, להפקיד את הכסף
לשנתיים נוספות?"
"כן, בוודאי, למה לא?" עניתי לה
בחיוך לנוכח מבטה המשתאה והתמה של חברתי.
לא. לא העמדתי פנים. באמת שכחתי לרגע שימיי
ספורים.
האומנם שכחתי? אינני יודעת...
ולפעמים אני מצטערת מאוד ומתחרטת על דברים
רבים. לפעמים יש בי תחושה של החמצה נוראה. למשל, על שלא התפשרתי ולא ילדתי ילד.
ולפעמים אני מצטערת שאינני יכולה עוד לטייל שוב
בארץ. אני רוצה שוב להעיף מבט מזיכרון-יעקב אל הים ואל בריכות הדגים הנוצצות מרחוק
למרגלות ההר, לטייל עם רות ומשפחתה בחורשות הכרמל, להשקיף מפסגתו אל שטיח המשבצות
של שדות עמק יזרעאל, או לצפות פעם אחרונה בהרי אדום המסגילים בשקיעה. הייתי רוצה
לפקוד עוד פעם אחת את תל-דן, לצפות בשצף
הנחל ולקפץ על גשרוניו הקטנים כילדה קטנה... לא ניחנתי בנפש של אמן, אבל נופים
ועצים משרים עלי שיכרון מוזר, ואני
רוצה להעיף עוד מבט אחד במראות
שאהבתי, ולדעת שכל זה יישאר לעולם גם לאחר לכתי.
דממה משתררת כשאני נכנסת לחדר. האם כל-כך השתניתי?! אני יודעת שרזיתי מאד, וקמטים חדשים
חרצו שביליהם בפניי, אבל לא ידעתי שניכרים
ייסוריי לעיני כל, ואני רואה בעיני חבריי את חרדתם ואת תדהמתם ואת פחדם
הנורא מהמוות המקנן בגופי, ולרגע אוחזים בי רחמים עליהם, על יקיריי הנאלצים לראות
בכיליוני. רות מפנה לי מקום לידה, ואני מציתה לי סיגריה, ומתפללת בלבי שלא ירעדו
ידיי ולא יראו חבריי בחולשתי. השיחה נמשכת, גועשת ועולה, ואחר-כך שוככת פתאום ושוב
מתנחשלת בכל עוז. עיניי נעצמות, ואט אט נופל עליי נמנום. לאחר שעה קלה חשים חברי
בעייפותי, והם נפרדים ממני ופונים לבתיהם.
דרורה משכיבה
אותי במיטתי. היא מכסה אותי בשמיכה כאילו
הייתי תינוקה הקטן, ולאחר שאני בולעת את גלולת המורפיום, היא מכבה את האור ויוצאת
מחדרי. ושוב אוחז בי בבת אחת הכאב הנורא, והוא מתנחשל בגופי, מטלטל אותו ומענה בלא גבול, ואני מתפללת בנפשי שתבוא כבר החשיכה
הגואלת.
הוי, אלוהים, למה?! הוי, כואב... כואב...
כואב...
עוד יום חלף.
רותי
יצחקי-ריכטר 1996
לתגובות
אנא כתבו לאתר או לרותי: [email protected]